סאגת ההסגרה של מלכה לייפר, חלק ב': עיר מקלט
עבירות מין
ב- 2.6.2016 השופט אמנון כהן הורה, בהסכמת הצדדים, על הפסקת הליך ההסגרה של מלכה לייפר בהתאם להוראות סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי- לאחר שקבע כי אינה מסוגלת לעמוד לדין מחמת אי כשירות נפשית.
לפרק הקודם
אין הסגרה היום חברים- לכו הביתה.
חלפו להם עשרים חודשים ובינתיים מי שהלך הביתה ופרש לגמלאות היה השופט- אמנון כהן. בפברואר 2018 הגישו אנשי המחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה בקשה לחדש את ההליכים. וכך יצא שבקשה זו הגיעה לידי השופטת חנה מרים לומפ.
הטענה? לייפר אינה חולת נפש, לא במובן המשפטי בכל אופן- אלא מתחזה. בבקשה נטען שיש ראיות חד משמעיות לכך שלייפר מנהלת אורח חיים נורמטיבי: מבצעת קניות לבדה, כותבת צ’קים, משוחחת עם חברים ובני משפחה וחיה את החיים. בפרקליטות טענו שהיא מתחזה במטרה לחמוק מהליך ההסגרה לאוסטרליה. השופטת לומפ הורתה על חידוש ההליכים.
מצד אחד, לחץ דיפלומטי מצד ממשלת אוסטרליה לקדם את ההסגרה של מבוקשת שחמקה מידיהם- ומצד שני, המון לחצים מצד גורמים רבי השפעה בקהילה החרדית, בארץ ובחו”ל- שלא להסגיר אותה.
למרות התפנית הדרמטית בהכרזה של הפרקליטות שיש בידיהם הוכחות חותכות כאילו לייפר מתחזה, השופטת לומפ לא התרשמה במיוחד. אז אמנם הוצגו סרטונים בהם היא נראית תפקודית לחלוטין, נשמעו עדויות שכנים ושוטרים- אבל בסופו של דבר, הדיון שוב נסב בעיקר סביב חוות דעת פסיכיאטריות שונות. לא כבר היינו בסרט הזה? נכון, היינו. בדומה למה שהיה בין 2014 ל- 2016- בגלגול הקודם של ההליך עם השופט אמנון כהן, ההליך כלל ברובו התנצחות בין חוות דעת פסיכיאטריות שונות, שתאורטית יכלה להימשך לנצח ללא הכרעה. בפרקליטות נאחזו בחוות הדעת שתומכות בטענה שלייפר כשירה לעמוד לדין ומתחזה לחולת נפש. ומצידה של לייפר- בחוות הדעת שתומכות בטענה שהיא חולת נפש ואינה כשירה לעמוד לדין.
נו מה יהיה? שוב, מההתחלה?
עופר זליג, איש הייטק ופודקאסטר ישראלי שעבר לחיות במלבורן לפני כמה שנים, מכיר היטב את הסחבת הרגילה הקיימת בבתי המשפט בישראל. אבל אפילו בהתחשב בזה, הסחבת במקרה הזה נראית חריגה במיוחד.
מאני ווקס נולד וגדל באוסטרליה ועשה את המעבר ההפוך מעופר, הוא עלה לישראל ב- 2015 ומלווה את הליך ההסגרה של מלכה לייפר מאז. הצורה בה התנהל ההליך בבית המשפט המחוזי הכתה אותו בתדהמה, והוא פעם רבות שאל את עצמו: מי מנהל פה את העניינים?
עורכי הדין של לייפר שלטו בבית המשפט המחוזי ביד רמה, כך לפי העדויות. אבל מי מממן את ההגנה המשפטית של לייפר, ולמה בעצם? למי יש אינטרס שלייפר תחמוק מהסגרה לאוסטרליה?
במאי 2019 יצא תחקיר של תכנית “המקור” עם רביב דרוקר. התחקיר חשף בין היתר, את מעורבותו של יעקב ליצמן, שר הבריאות דאז, לטובתה של לייפר ואת ההתנהלות המוזרה של הגורמים המקצועיים שמסרו חוות דעת בעדה. הפסיכיאטר המחוזי ד”ר צ’רנס קבע באפריל 2015 כי אין עדות לקיום מחלת נפש במובנה המשפטי- ולייפר כשירה לעמוד לדין, ורק חודש לאחר מכן – לאחר שליצמן קיבל לידיו את תיק הבריאות- שינה את דעתו. מוזר, לא?
לפי החשד, שכבר הפך באוגוסט 2019 להמלצת המשטרה להעמדה לדין , ליצמן ואחרים מטעמו הפעילו את מרותם על הכפופים לליצמן, לטובת לייפר. אבל, למה להם לעשות דבר כזה? מה המניעים האפשריים?
אז למרות שכולנו כבר יודעים שהחברה החרדית אינה עשויה כמקשה אחת, ושיש זרמים שונים ועדות שונות, יש תופעות כלליות שעדיין (בהכללה גסה) קיימות במידה רבה בחברה החרדית- ודיי זרות לחברה החילונית. תופעה אחת כזו היא “מויסר”- הרעיון שמי שמוסר יהודי לשלטונות זרים “בוגד” בעמו, או משהו כזה… לכן פגיעות מיניות בחברה החרדית מושתקות פעמים רבות. תארו לכם מה זה קהילה שלמה שמגוייסת להגן על הפוגעים, ולא על הקורבנות, ודואגות לעשות הכול כדי שזה יישאר בפנים ולא ייצא החוצה.
אבל… אתם יודעים מה? כשאני חושבת על זה, אותו “מויסר” פעל ככל הנראה גם לטובת הנערים מאייה נאפה, שנחשדו באונס קבוצתי ושגרירות ישראל פעלה לשחררם. גם זה סוג של “מויסר”. למה לא לתת למדינה שבה בוצעו העבירות לכאורה לחקור לעומק ולשפוט בעצמה? למה לא לתת אמון בשלטונות? הקורבנות הם אלו שמשלמים את המחיר. וגם… הקשרים הדיפלומטיים שלנו. זה לא נראה טוב שמדינת ישראל במקרה ה”טוב” לא רוחשת אמון לשלטון החוק של מדינה שיש עמה הסכם הסגרה, ובמקרה ה”רע” פשוט… מהווה מקלט לעברייני מין כל עוד הם יהודים?
בחזרה לדיונים בבית המשפט המחוזי, תחת השופטת חנה מרים לומפ.
בספטמבר 2019, לאחר הליך הוכחות, קבעה השופטת כי (ציטוט): “העותר לא הרים בשלב זה את הנטל להיעתר לבקשתו לחידוש הליכי ההסגרה”.
מהו אותו נטל הוכחה? האם לראות מבוקשת בגין עבירות מין בחו”ל שטוענת שמצבה הנפשי כה רעוע עד שאינה מסוגלת לעמוד בפני הליך הסגרה, עושה קניות ורושמת צ’קים- זה לא מספיק? כנראה שלא. ולא רק שזה לא מספיק, אלא לומפ ציינה את ההוכחות שהובאו מלכתחילה, בתור הסיבה לכך שהיא אינה יכולה לקבל את חוות הדעת של המומחים שקבעו גם הפעם: לייפר מתחזה- משום שלשיטתה, ההוכחות על כך שהיא מתחזה השפיעו על גיבוש דעתם המקצועית.
אבל, סייגה לומפ (ציטוט): “נוכח חוות הדעת הסותרות, מתוך זהירות צופה פני עתיד, הוריתי על מינוי פאנל מומחים אשר ייתן את חוות דעתו ביחס לשאלה אם מדובר בחולת נפש או במתחזה”.
שוב חוות דעת? סירייסלי?
כארבעה חודשים לאחר מכן, בינואר 2019 קבע פאנל המומחים פה אחד: לייפר מתחזה ביחס לכושר השיפוט שלה.
לומפ הפעם החליטה לקבל את חוות הדעת הזו. בהחלטה ממאי 2019 נימקה (ציטוט): “מומחי בית המשפט הם אובייקטיביים, פעלו כזרוע הארוכה של בית המשפט לאחר שמונו על ידו, עשו מלאכתם נאמנה, והיו בדעה אחת. על כן, לא מצאתי כי נפלו פגמים מהותיים בחוות דעתם כאשר הגיעו למסקנתם. לא נעלם מעיני, כי למשיבה היו בעבר וישנן בהווה בעיות נפשיות (…) אולם, אין מדובר בבעיות נפשיות פסיכוטיות של מחלת נפש במובנה המשפטי. הרושם שנותר בי הוא שהמשיבה מעצימה את בעיותיה הנפשיות, ובכך היא מתחזה למי שחולה במחלת נפש”.
לומפ קבעה שלייפר מתחזה לגבי כושר השיפוט שלה ויכולת התפקוד שלה והיא כשירה לעמוד לדין. היא הורתה על חידוש הליך ההסגרה בעניינה.
מה עשו עורכי הדין של לייפר? הגישו ערעור לעליון על ההחלטה במחוזי.
בעליון, ביולי 2020, ממש לפני כמה חודשים- לראשונה נשאלה השאלה, שכנראה הייתה צריכה להישאל כבר מזמן: האם כל זה, כל הסאגה הזאת, הייתה הכרחית? האם כך נראה הליך יעיל? הרי מדובר על הליך הסגרה, ושאלת כשירותה או אי כשירותה של לייפר, בכל מקרה תיבחן באוסטרליה אם וכאשר תוסגר לשם. אז למה לאפשר תהליך כל כך ארוך, שמבזבז למדינת ישראל כל כך הרבה זמן וכל כך הרבה אנרגיות, יוצר ככל הנראה נזק דיפלומטי- לשאלה שאולי מקומה בכלל לא בהליך הסגרה (שאמור להיות קצר, ממוקד)?
למה לעזאזל היינו צריכים ללמוד כל כך הרבה על מצבה הנפשי של לייפר מפי כל כך הרבה אנשים שונים, כשהיא בכלל לא נאשמת כאן? האם זה סביר?
בואו נחזור אחורה: ב- 2014 נטען לראשונה על ידי עורכי הדין של לייפר שהיא אינה כשירה לעמוד לדין ועל כן יש להפסיק את ההליכים נגדה בהתאם לסעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי. ומשם, כל ההליך התנהל במישור הזה. אבל… הליך הסגרה הוא לא הליך פלילי. לייפר לא מואשמת כאן בישראל, אלא באוסטרליה. הליך ההסגרה הוא ההליך שבכלל יאפשר הליך פלילי- באוסטרליה. כהכנה לפרק, פרסמתי שאלה בקבוצה של עורכי דין בפייסבוק (ציטוט):
היי, האם סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי תקף גם לעניין הליכי הסגרה לחו”ל? כלומר מישהו שמועמד להסגרה יכול לטעון שהוא לא כשיר נפשית לעמוד לדין ולכן הליך ההסגרה ייעצר?
עו”ד יאיר אוחיון ענה לי- והבין ישר לאן אני חותרת.
כך כתב השופט יצחק עמית בפסק הדין של הערעור(ציטוט): “במסגרת הליכי הסגרה, שאמורים להיעשות באופן יעיל ותכליתי, נקלענו בתיק הזה להליך חריג של בדיקת כשירות, שנדיר שהיו כמותו בישראל, אף לא במסגרת תיקי רצח “רגילים”. למקרא החומר הרב שהצטבר בתיק, עולה מאליה התובנה שההליך כולו התנהל לאורו של קונספט שגוי, והליך ההסגרה הפך הלכה למעשה להליך של בחינת כשירות נאשם בהליך פלילי”.
אז, האם רק גורמים חיצוניים אחראיים לסאגה שנהייתה כאן בהליך הזה? התשובה היא לא. גם, ואולי אף בעיקר, למערכת המשפט היה חלק בעיוות הזה. מרגע שהליכי ההסגרה החלו להתנהל בנתיב של סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי, כבר ב- 2014, הרכבת המשיכה לנסוע על המסילה הלא-נכונה ואף אחד לא עצר אותה- גם לא הפרקליטות. המערכת המשפטית כשלה במקרה הזה, ופסק הדין של בית המשפט העליון לָערעור- הוא למעשה הודאה באשמה.
כן היה ראוי באיזשהו שלב להפעיל שיקול דעת, ולראות שהמקרה הזה נמשך הרבה מעבר למה שסביר.
ומה מסתבר? שאת כל זה היה כנראה אפשר למנוע על ידי החלטה מוקדמת יותר, ששופטים במקרה אחר- נמנעו מלקבל.
אם רק היו אנשים שזה, נניח, התפקיד שלהם לקבל החלטות כדי לשמור על חוק וסדר… הממ…
בפרק הבא: האם סאגת ההסגרה מתקרבת לשלבי סיום? ומה צפוי במשפטה במדינת ויקטוריה שבאוסטרליה, אם וכאשר לייפר תוסגר?
האם צפוי דין וחשבון לאותם “גורמים חיצוניים” שלכאורה השפיעו על הליך ההסגרה כאן בארץ?