אחותי, איפה התלונה שלי?

בפרק הקודם , שמעתם את ים קטאל שתיארה בפנינו את ההשלכות הקשות של הפצת הסרטון המיני שלה על ידי בן זוגה לשעבר, ואת המאבק שניהלה כנגד התופעה וחלקה בקידום חקיקה בנושא.

בינואר 2014 נכנס לתוקפו התיקון לחוק למניעת הטרדה מינית או בשמו השגור: “חוק הסרטונים”. התיקון קובע כי פרסום תצלום, סרט או הקלטה של אדם, המתמקדים במיניותו, בנסיבות בהן הפרסום עלול להשפיל או לבזות אותו, ולא ניתנה הסכמתו לפרסום- מהווים הטרדה מינית. העונש על העבירה הזו הוא עד חמש שנות מאסר.

ויש גם הנחיות מפורטות לאכיפת התיקון לחוק, שפורסמו בפברואר 2017 ע”י פרקליטות המדינה. ההנחיות מפרטות דגשים לאופן בו יש לנהל חקירה בנושא ע”י המשטרה, ומהם השיקולים בהעמדה לדין ע”י הפרקליטות. אז זה נראה שבאמת יש חשיבה על הנושא ושיש הבנה של חומרת המעשים. 

סעיף חשוב בהנחיות אומר ש”בכל מקרה של שרשרת פרסום רבת-חוליות, שתי החוליות המרכזיות שיש לחקור הן החוליה הראשונה שהחלה את הפרסום, והחוליה שהפיצה את הפרסום ברבים”. סעיף 13 במסמך מדגיש את החשיבות של ניהול חקירה מהירה ככל הניתן.

אבל… רגע.. אם כך, למה כמות כתבי האישום שהוגשו בגין העבירה הייתה קטנה כל כך?

במענה לפנייתי למשרד המשפטים לפי חוק חופש המידע, מאז שנת 2014 ועד למועד קבלת התשובה (אוגוסט 2019) הוגשו רק 60 כתבי אישום שמכילים עבירה לפי חוק הסרטונים. 

כמובן- ייתכן שמדובר בסיבות טכניות לחלוטין.

יודעים מה? אולי. 

אבל אולי… זה משהו אחר.

דנה: יש לך עותק של המכתב הזה?

סיוון: כן.

דנה: אני אשמח אם תוכלי לשלוח לי בוואטסאפ, זה, זה הזוי. שהם שולחים מכתב עם תאריך ש- וואו.

סיוון:  כן, המכתב הזה בכלל מוזר. במכתב הזה רשום שהתיק נפתח ונסגר באותו היום.

זה השבר?

לבדוק עד כמה “חוק הסרטונים” נאכף לא היה הסיבה היחידה שבגללה פניתי למשרד המשפטים. משהו קרה ביולי 2019, שדחף אותי במידה רבה להגיש בקשה לפי חוק חופש המידע.  

ב- 17 ליולי דווח כי המשטרה בקפריסין חוקרת תלונה של תיירת בת 19 שטוענת כי עברה אונס קבוצתי בבית מלון באיה נאפה בידי נערים ישראליים. ישראל נכנסה לסחרור.

קונסול ישראל בקפריסין, יוסי וורמברנד, התראיין כמה ימים לאחר מכן ואמר (ציטוט): אנחנו משתדלים לעזור במה שאנחנו יכולים (…) אנחנו מקווים שהאירוע הזה יסתיים כמה שיותר מהר”.

פרשת האונס הקבוצתי: קונסול ישראל בקפריסין והסנגור המקומי

למחרת, במהלך תכנית רדיו בשם “הקבינט” בתחנת הרדיו 103FM, בפאנל גברי לחלוטין, בשיחה על האירוע ועל חקירת החשד לאונס, אמר רוני דניאל:

“היא הייתה רגילה לשלושה ופתאום 12. זה השבר?”

הוא פרסם מעין “הבהרה” לאחר מכן, לאחר שיותר מ- 700 תלונות הגיעו לרשות השנייה בגין אותה התבטאות מקוממת. בסיומה הוא כתב: “אם הובנתי אחרת, אין לי אלא להצטער ולהתנצל”.

סליחה רוני שנאלצת להתנצל בשל קשיי ההבנה שלנו. 

התכנית מתוארת כמעין מפגש פסגה של רוני דניאל, אלון בן דוד ויואב לימור, שלושה “מומחי צבא וביטחון” לדון על נושאי, ובכן- צבא וביטחון. אז רגע, מה לזה ולאונס, או חשד לאונס תשאלו? או. אולי שכחתי לציין שבסיקור התקשורתי הודגש נושא שירותם הצבאי של חלק מהנערים החשודים, ועצם זה שהאירוע עלול לשבש את תכניותיהם להתגייס לשירות משמעותי- גיבושים, עניינים. והנה לכם הקשר- כך אונס, או חשד לאונס- הופך לנושא “בטחוני”. בטחון המדינה כמובן. לא בהכרח ביטחון של נשים בתוך המדינה.

מה לא שמענו במהלך הסיקור כדי לגרום לנו לחשוב שהיא מופקרת ושקרנית והם- קורבנות תמימים שהסתבכו:

“היא חשפנית”

“היא רקדנית”

“קיבלה פיצוי על אונס קבוצתי כבר בעבר”

“היא זרמה איתם ואז התביישה בעצמה”

“סדום ועמורה באייה נאפה”

“הם ילדים טובים, מלח הארץ”

“מתגייסים לסיירת מטכ”ל ולשייטת”

הסיקור של האירוע קיבל את הכותרת “התקרית בקפריסין”, או “פרשת המין בקפריסין”. זה גם מתחרז- מין וקפריסין. חמוד כזה.

בשבוע שלאחר מכן, ב- 25 ליולי שוחררו חמישה מתוך שנים עשר החשודים שנעצרו. עו”ד יסלוביץ, שייצג חלק מהחשודים שנעצרו, ואחד מבין אלה ששוחררו, בירך על המהלך ואמר כי מדובר “בסנונית ראשונה” המבשרת על כיוון החקירה. ציטוט: “הדבר מעיד על סדקים באמינות גרסת המתלוננת (…) אמשיך לעשות ימים כלילות להשיב את כל הנערים לבתיהם”.

ואכן, ב 28 ליולי שוחררו כל יתר החשודים בפרשה, ואז הקערה התהפכה על פיה- המתלוננת הפכה מקורבן לחשודה- ומאוחר יותר, לנאשמת- במתן עדות שקר.

הנערים חזרו כמנצחים לישראל, פתחו שמפניות ו… בואו נגיד את כך- לא ממש ניסו אפילו לעבור מתחת לרדאר. ובעוד שהיו קולות שראו בשחרורם “הוכחה ניצחת” לכך שהם לא פשעו, וממש ניצלו בעור שיניהם מעוול נוראי ומהרשעת-שווא, היו גם קולות אחרים. מעטים מהם התייצבו בבוקר התשיעי לאוגוסט מול תחנת המשטרה יפתח בסלמה 18 בתל אביב והחליטו לעשות מעשה.

הכול היה מוזר בקטע של ‘מה נפל עליכן?’

סיוון מור: אחרי שהבנו שהנערים שוחררו, ולא רק שהם שוחררו אלא הפכו לגמרי את היוצרות והעמידו לדין את הנערה שנפגעה, פשוט היה מקומם מאוד. ואז בעצם התאגדנו כמה אקטיביסטיות ואקטיביסטים להגיש תלונה נגדם במשטרה על מה שאנחנו יודעים בוודאות שקרה: כי לגבי האונס אין לנו ראיות, אבל הפצת סרטונים בעלי תוכן מיני שפורסמו בלי ידיעתה ובלי הסכמתה שזה מנוגד לחוק- זה כולם יודעים שזה קרה, ואף אחד לא פעל בנושא. אז בעצם הלכנו ככה חבורה למשטרת תל אביב, והגשנו נגדם תלונה על הפצת סרטונים.

זו סיוון מור- בת 30, גדלה בצפון הארץ ומתגוררת בתל אביב. סיוון היא עובדת סוציאלית ומטפלת זוגית. והנושא הזה לא זר לה:

סיוון מור: אני מגיעה מהעולמות האלה, אני עובדת במרכז לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בתל אביב, בתור מנחת סדנאות למניעת אלימות מינית גם בתיכונים וגם במקומות עבודה. בהכשרה שלי אני עובדת סוציאלית. אני גם עובדת עמותת “רוח נשית”, שזו עמותה שעוזרת לנשים נפגעות אלימות להשתקם מבחינה כלכלית. זאת אומרת, העולם שלי הוא מאוד סביב קידום נשים ואקטיביזם חברתי. זה העולמות שאני באה מהם.

מירב שנפ: נכון, בפעם הראשונה הלכנו לתחנה שנמצאת שם ב… סלמה נראה לי-

דנה: תחנת יפו יפתח?

מירב שנפ: נראה לי, ברחוב הזה שנשפך לים. לא זוכרת איך קוראים לו…

דנה: אוקיי

מירב שנפ: דרך סלמה? לא יודעת. סליחה אני ירושלמית כבר כמה שנים.

דנה: גם אני ירושלמית במקור. כתוב בכתובת “דרך שלמה 18”.

מירב שנפ: כן כן כן. אז נפגשנו שם-

וזו מירב שנפ. גם היא הייתה שם בין האנשים שבאו להגיש תלונה בתחנת מרחב יפתח.

נחזור אליה בהמשך…

כשסיוון מנסה לשחזר מה הייתה התחושה שקיבלה במעמד הגשת התלונה, היא מתארת התחלה… קצת מקרטעת:

סיוון מור: קודם כל, הם היו בשוק. לא כל כך הבינו מה נפל עלינו ומאיפה באנו. ולקח המון זמן עד שמישהו התפנה אלינו. באמת, ישבנו בחדר ההמתנה המון זמן. ובסוף החוקרת שבאמת כן קיבלה אקטיביסטית שעל שמה התלונה, אז היא באמת הייתה מאוד נחמדה ומאוד בעדנו. אפילו אמרה כזה “כל הכבוד על היוזמה”, “תמשיכו ככה”. אבל העניין הוא שלא היא הייתה ממונה על החקירה בתיק הזה. בגלל שזה עניין של הפצת סרטונים ברשת, אז הם היו צריכים להעביר את זה למחלקת סייבר.

אם הם הביעו תמיהה?… כמו שאמרתי, הכול היה מוזר בקטע של “מה נפל עליכן?”… אבל, לא מאוד דיברו אתנו. דיי התעלמו מאתנו. למעט החוקרת שלקחה את התלונה.

שלום, הגעתם לחקירות מרחב יפתח

לא כל כך הבנתי. אם הגיעה קבוצה של אנשים להתלונן, מדוע הוגשה רק תלונה אחת?

סיוון מור: בעצם המשטרה אפשרה רק לאחת מאתנו להגיש את התלונה על שמה, ואמרו שאנחנו יכולים להוסיף את השמות שלנו ברשימה נפרדת והם יוסיפו את זה לתלונה. ושהם יקראו, כל מי שברשימה יקראו לו לחקירה במחלקת סייבר. ואז, למעשה לא קראו לאף אחד מאתנו לחקירה. היו אמורים להזמין גם אותה למחלקת סייבר ולדעתי- לא עשו את זה. ולא רק שלא קראו לאף אחד מאתנו, אנחנו ביקשנו מהם מספר תלונה שדרכו אנשים נוספים יוכלו להגיש את שמם לתלונה, כדי שזו תהפוך להיות תלונה המונית, ושזה יעשה איזשהו באזזז ורעש ולא יוכלו להתעלם מזה. אז נתנו לנו את מספר התלונה ונתנו לנו מספר טלפון שדרכו אפשר להתקשר ולהוסיף שמות בתלונה. מספר הטלפון שנתנו לנו- פשוט, אף אחד לא ענה בו. אנחנו פרסמנו בפייסבוק את מספר התלונה וקיבלנו תגובות של עשרות נשים וגברים שרצו להוסיף את שמם לתלונה, ואף אחד לא ענה להם בטלפון. גם אנחנו ניסינו את הטלפון הזה ובאמת פשוט אף אחד לא ענה לטלפון- שזה מאוד מוזר.

[שיחת טלפון] שלום, הגעתם למשטרת ישראל, מטה מחוז תל אביב במרחב יפתח. (ערבית) לערבית- הקש שמונה. לפניכם מערכת לני- (הקשה). שלום, הגעתם למרחב יפתח. לאגף החקירות הקש אחת- (הקשה). שלום, הגעתם לחקירות מרחב יפתח. לשירות לאזרח הקש אחת (הקשה).

(צליל חיוג ארוך)

(צליל חיוג ארוך)

(צליל חיוג ארוך)

טוב. גם אני לא הצלחתי להגיע למענה אנושי.

הגשת התלונה באותו היום באוגוסט- הגיעה גם לכלי התקשורת. אני נתקלתי בידיעה במאקו, במדור הנשים. בין היתר נכתב: “במשטרת ישראל הוגשה הבוקר תלונה רשמית נגד הפצת הסרטונים מאייה נאפה בוואטסאפ ובאתרים למבוגרים. התלונה הועברה ליחידת פשעי סייבר. ‘כיוון שרשויות החוק לא פתחו בחקירה כמצופה מהם, לא נותר לנו אלא להזכיר להם את תפקידם’, אמרה אחת ממגישות התלונה. גורם במשטרה: ‘הסיכוי למצוא את האדם הראשון שהפיץ את הסרטונים נמוך מאוד.”

הפעילות והפעילים בפתח תחנת המשטרה הבוקר (צילום: מאשה אברבוך)

הפעילות והפעילים בפתח תחנת המשטרה צילום: מאשה אברבוך

דנה: כביכול איזשהו שוטר ש… הגיב ואמר ביחס להגשת התלונה שאין לזה סיכוי, אין סיכוי לאתר את כל החוליות המפיצות. ולא רק זה, גם האירוע לא אירע בישראל. כל מיני טענות שמי שבקיא בחוק באמת מבין שזה לא טענות שהן רלבנטיות.

סיוון מור: נכון-

דנה: אבל טענות ש- אני תהיתי- אם אתן נתקלתן בזה בזמן הגשת התלונה. אם ניסו להוריד אתכן (מהתלונה).

סיוון מור: אה, לא, האמת שבזמן הגשת התלונה לא- לא נאמר לנו דבר כזה. אבל מה שאת מדברת עליו שהשוטר אמר, אני יודעת את זה ובגלל זה הקדמתי ואמרתי שאם זה היה עניין של, את יודעת, עניין מדיני שהיה יכול להוות סכנה ל(בטחון) מדינת ישראל, אז- בשנייה היו מוצאים מי הפיץ את זה. מחלקת הסייבר הישראלית היא בין הטובות בעולם, משתמשים במחלקת הסייבר שלנו, ברחבי העולם נעזרים בנו. הטענה הזו שאי אפשר לאתר את מי שהפיץ את זה זו טענה שאין לה בסיס. ובטח ובטח לומר שבגלל שזה לא קרה על אדמת ישראל אז זו לא עבירה בישראל- זה לא נכון. חוקית זה לא נכון. אבל זה שהמשטרה דפדפה את זה- זה פשוט מעיד על איזשהו הלך רוח כללי שיש בחברה שלנו, שהיא מאוד סבלנית כלפי פגיעות מיניות ומאוד מקבלת פגיעות מיניות כחלק אינטגרלי מהיום יום ולא עושה הרבה מאמצים כדי למגר את התופעה.

“לא יודעים מאיפה זה בא”

הסיכוי לאתר מפיצים אולי לא גבוה, אבל אתם יודעים למשל מה לא עוזר ולא מעלה את הסיכויים?  לחכות. ככל שהזמן חולף ניתנת ההזדמנות למעורבים בהפצת הסרטון- לשבש ראיות. וצ’מעו אני סתם זורקת כאן, אבל אולי היה שווה להתחיל עם, נניח- הנערים ששהו באותו הזמן בחדר 723 במלון באייה נאפה?…

מירב שנפ: תכל’ס, יש הרבה פרטים ש… את יודעת, גם אז- זה היה לפני הרבה זמן כבר- אבל גם אז, כבר היו שמות, היו ידיעות, היו דברים. אבל כל הזמן המשטרה מין רכבה על הגל הזה של “לא יודעים מאיפה זה בא”. תכל’ס זה היה ברור שהם מנסים להוריד אותנו מלייצר להם עוד ניירת. אז, זה אינטרס שלהם להגיד שהכול מתקבץ לתלונה אחת כדי שלא עכשיו נחפור להם בעוד תלונות. אבל בכל מקרה, בגלל שכן רצינו לייצר לזה ניראות ולייצר לחץ בתוך המערכת במידת האפשר, אז פשוט מי שיכלה הלכה והגישה גם תלונה. ואני הגשתי בירושלים, בתחנת לב הבירה.

זו מירב שנפ- בת 32, ירושלמית. עובדת בגן הבוטני, מקדמת פרויקטים שעוסקים בצדק חברתי וסביבתי ומעורבת בפעילות המקדמת שוויון לקהילה הגאה. 

כחודש לאחר הגשת התלונה הראשונית בתחנת יפתח בת”א, מירב ניגשה לתחנת לב הבירה בירושלים והגישה תלונה עצמאית- בשני לספטמבר. כירושלמית, שגרה באותה העיר בה 

מתגוררים המעורבים העיקריים בפרשה, ובראשם “הכדורגלן”, מירב לא הצליחה להתגבר על התחושה המטרידה שיש- לא רחוק מביתה- אנשים שהצליחו לחמוק מהדין. 

בהנחיות פרקליט המדינה לחקירה והעמדה לדין בגין העבירה מצוין במפורש שיש לפעול במהרה ללא דיחוי, בעיקר היות ועל עבירה שבוצעה בידי קטינים- חלה התיישנות לאחר שנה אחת בלבד

אבל… כנראה שהנחיות לחוד ומעשים לחוד.

מירב שנפ: בעצם, העילה שלי (הייתה) שאני רוצה לתבוע אותם בשם עצמי, שאני לא מעוניינת להסתובב בירושלים כשהאנשים האלה- לא מיצו איתם את הדין. ושאני ושכל שאר הנשים- אנחנו גם בסכנה. וגם כמובן על זה שיש חוק שאומר שאסור להפיץ סרטונים ללא ידיעה (והסכמה) של אדם, ואין שום סיבה להחליק את זה.

התחושה מול החוקר הייתה מבטיחה למדיי:

מירב שנפ: קיבלתי וייב ממש אחלה, היה ממש נחמד. באמת, הוא היה ממש מקסים. ונתן לי להרגיש בנוח, ודיברתי ותיארתי את הכול. אבל, אחר כך… זהו,מה שעשינו באותו יום, עוד שני אנשים באו, כן רצינו להגיש כמה תלונות- והוא לא נתן להם.

דנה: את מדברת על מה שהיה בירושלים או הגשת התלונה בתל אביב?

מירב שנפ: בירושלים. גם בירושלים רצינו שיהיו עוד אנשים ואז הם באו ולא יכלו לפתוח תלונה בנפרד ואם אני זוכרת נכון הוא קיבץ את העדות שלהם למה שהוא התחיל אתי.

דנה: קיבלת איזושהי תחושה שהוא רואה אתך עין בעין את החומרה של האירוע הזה, של איה נאפה והפצת הסרטונים בארץ?

מירב שנפ: אמממ… האמת שהוא היה, זה היה קצת לקוני. לא בקטע רע, פשוט כתב את מה שאני אומרת. זה היה מאוד נחמד כי הוא כן מאוד ווידא שהוא מבין אותי נכון ושמה שהוא כותב זה מה שאני מנסה להגיד ובקטע הזה הוא היה מעולה וזה היה אחלה. סתם אני זוכרת שבסוף שאלתי אותו מה… את יודעת אין לי ניסיון בדבר הזה, בסוף את יושבת מול בן אדם. אני זוכרת ששאלתי אותו אם הוא חושב שיהיה בסדר.

דנה: ומה הוא אמר?

מירב שנפ: הוא כזה.. “אני לא יודע”. זה היה נראה ברמה האישית, האנושית, שהוא ממש לא תומך בדבר הדוחה הזה. אבל הוא לא שיתף אתי מחשבות.

זה היה נראה שזה פשוט ניירת בשבילם

כחודשיים לאחר מכן, מירב קיבלה מכתב בדואר: הודעה על החלטה שלא להעמיד לדין.

התלונה

בסימוכין כתוב: תלונתך מתאריך שני לספטמבר 2019. ושורה מתחת לזה נכתב: “התקבלה החלטה על סגירת התיק בתאריך- תרצו לנחש?… נכון-שני לספטמבר 2019”.

מירב שנפ: יש לי את זה ביד עכשיו. אני קיבלתי את המכתב בערך חודש ומשהו אחרי (הגשת התלונה), שהחליטו לא להעמיד לדין- שכתבו באותו היום כבר… זה, החוקר היה בן אדם שישבתי אתו, הוא רשם את כל הפרוטוקול. הוא היה מאוד נחמד, אבל… את אומרת את זה וזה נראה לי הגיוני שהם באותו יום עשו את זה, כי לא היה שם… זה היה נראה שזה פשוט ניירת בשבילם.

דנה: כשקיבלת את המכתב הזה, עם ההודעה על ההחלטה שלא להעמיד לדין… איך הרגשת?

מירב שנפ: זה היה מאוד מאכזב. בכנות, אני הרגשתי שקצת התרחקתי מזה, כי… באופן הכי אישי זה היה הרבה להכיל. זה הרבה להכיל, את הדבר הזה שגברים יכולים לעולל דבר כזה ופשוט להמשיך את החיים שלהם. זה הרבה להכיל בתור אישה בעולם שלנו. וגם אני ירושלמית וחלק מה”חבר’ה” האלה ירושלמים ואת שומעת שאחד מהם קשור לסגן ראש העיר, ואחד מהם למישהו במשטרה וזה פשוט… זו תחושה של בחילה.

היי, מי אמר שהמשטרה לא פועלת מהר בנושא הזה? בתחנת לב הבירה הצליחו כנראה איכשהו גם לפתוח תיק, גם לחקור וגם לסגור את התיק- והכל תוך יום אחד!

סיוון מור: יש איזושהי תחושה שלא התייחסו לזה בכלל ברצינות- מה שמאוד מאפיין את היחס הכללי כלפי נפגעות פגיעה מינית. זה יחס ש- הרבה מאוד פעמים נפגעות הולכות להגיש תלונה במשטרה על פגיעה, ותוך כמה חודשים מקבלות מכתב שהתיק נסגר. בלי שום הסבר, אף אחד לא מתקשר אליהן להגיד שסוגרים את התיק. זה משהו מאוד מוכר וידוע, אנחנו מכירות אותו. במקרה הזה אנחנו לא הנפגעת, אז הטראומה לא הייתה חזקה מבחינתנו לקבל סגירת תיק ככה, אבל יש לא מעט נפגעות שפשוט ביום בהיר אחד מקבלות מכתב שהתיק שלהן נסגר. בלי הסבר.

תהיתי ביני לבין עצמי, איך יכול להיות שפשוט בוחרים להתעלם, בהינף יד, ממקרה כל כך מתוקשר? ממקרה הפצת סרטונים כל כך בולט, שליטרלי כל המדינה שמעה עליו? 

האם זה המסר שבוחרים להעביר לנשים ולנערות? שפגיעה בהן לא מצדיקה התייחסות רצינית? שמותר לפגוע בהן, מותר להטריד אותן? מותר לפגוע בפרטיותן?

האם זה המסר שבוחרים להעביר לגברים ולנערים?

שמותר להתנהג כך לנשים, והכול יהיה בסדר? שנשים נועדו לספק את צרכיהם ומותר להעביר הלאה ולרמוס את כבודן? ולא להתחשב ברצונן? כאשר לא עוצרים את ההתנהגויות ברף הפלילי הזה, יש להן נטייה רק להסלים- ואז נער או גבר שיכולים היו להיענש בצורה משמעותית ואפקטיבית על עבירה ברף ה”נמוך”- ממשיכים ונענשים בסופו של דבר על עבירה חמורה בהרבה, ובאופן חמור בהרבה. האם לא כדאי להשקיע משאבים כדי למנוע את זה? 

זה לא מספיק חשוב?

סיוון מור: עכשיו, לצורך העניין, אם היה מופץ סרטון שמהווה איזשהו איום על הביטחון הלאומי- אני בטוחה שמחלקת הסייבר תוך שנייה הייתה מוצאת מי הפיץ את זה. ותוך שנייה הסיפור היה נסגר והבנאדם היה בכלא. אבל פה אנחנו מדברים על אישה שנפגעה מינית-

דנה: שהיא לא ישראלית בכלל…

סיוון: גם אם היא הייתה ישראלית, זה לא היה מזיז לאף אחד.

דנה: את חושבת שגם אם היא הייתה ישראלית אז (היו סוגרים את התיק)?

סיוון: בוודאי! את יודעת כמה נשים במדינה שלנו וכמה נערות במדינה שלנו עוברות פגיעות על בסיס יומיומי, ואפילו “אפילו” מעיזות להגיש תלונה במשטרה, ואני אומרת “אפילו” כי זה תהליך שיכול להיות מאוד מאוד קשה, חודרני, מאשים ולא פשוט- וגם אחרי שהן מגישות את התלונה במשטרה אז לא מאמינים להן ונסגר מחוסר ראיות או מחוסר עניין לציבור? מתוך התיקים שנפתחים במשטרה, כמות כתבי האישום שמגיעים אחר כך לבתי המשפט- הוא אפסי!

תחילת נובמבר 2019. אני מגיעה ליום עיון של המטה הלאומי להגנה על ילדים ברשת- 105. מדובר בארגון שעושה פעילות חשובה. עקרון הפעילות הוא לשלב אכיפה חוקית עם המישור הטיפולי והחינוכי במטרה לייצר סביבה בטוחה עבור ילדים ובני נוער במרחב המקוון. פועלים שם יחד שוטרים ונציגי המשרד לביטחון הפנים, משרד החינוך, משרד הבריאות, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים ו-משרד המשפטים - פרקליטות המדינה. 

https://www.gov.il/he/departments/child\_online\_protection\_bureau

אבל, כששמעתי את נציגת משרד המשפטים שהסבירה כיצד הם מתייחסים לנושא הפצת סרטונים ברצינות ו”אפילו” מגישים כתבי אישום גם כשהנפגעות הן בגירות, התחלתי לנוע בכסאי באי נוחות. אולי כי, רק 3 חודשים לפני כן, קיבלתי את הנתון מאותו משרד המשפטים- שמאז כניסת “חוק הסרטונים” לתוקף, הוגשו בפועל רק 60 כתבי אישום בגין העבירה. 

אז לא ממש הסתפקתי בהצהרות האלה, ש”הנושא נלקח ברצינות”. ובשלב השאלות- העליתי כמובן, את אייה נאפה- הדוגמא המובהקת בעיניי לכמה “ברצינות” מתייחסים לנושא:

דנה: הבנתי שהוגשה תלונה על אייה נאפה. על (הפצת) הסרטון של אייה נאפה. זה הגיע אליכם?

נציגת יחידת הסייבר בפרקליטות: אה… דברים מהסוג הזה מגיעים למשרד המשפטים ואז נעשות שאילתות ובדיקות באמת האם ראוי לחקור את זה ובאיזה תנאים. צריך לקחת בחשבון שזו עבירה שבוצעה בחו”ל.

דנה: אבל מה זה משנה? החוק הוא בינלאומי לא?[1]

נציגה: יש עבירות חוץ ועבירות פנים וצריך לקבוע האם מדובר בעבירת חוץ או עבירת פנים וזה מסוג הדברים ש- מסוג השאלות ש-

דנה: השאלה היא עקרונית: לא כדאי לקחת מקרים בעלי פרופיל גבוה כמו זה, ולעשות מזה דוגמא? למען יראו וייראו? שלא יהיו יותר מקרים כאלה?

נציגה: אבל זה…

דנה: כי הם חזרו לארץ כמו מנצחים, והנה “הסירו את כל החשדות”-

דובר (ברקע): לא ניכנס לזה.

אני לא בטוחה שאקבל עוד הזמנות להשתתף בימי עיון של 105 בעתיד הקרוב, לאחר הדיספליי הזה.

גם נציגת משרד החינוך ישבה שם בפאנל, וניסתה להסביר את ה”טייק” שלהם לתופעה:

נציגה: הייתה לזה התייחסות במערכת החינוך בתחילת השנה.

דנה: מה הייתה ההתייחסות של משרד החינוך?

נציגה: חינוכית.

דנה: מה זה אומר?

נציגה: הסברתית. יועצות הונחו להיכנס לכיתות, לדבר על הדבר הזה. על כל הנושא של הפצת תמונות, של פגיעה באחר… וזהו.

דנה: אבל אנחנו רואים שזה קורה שוב ושוב ושוב.

נציגה: אבל בסדר. זה תהליך.

(רעש)

דנה: זה נראה שהאכיפה והמניעה (כרגע) איכשהו לא עוברים, לא חודרים.

נציגה: אי אפשר להגיד את זה באופן מוחלט, אבל זה התפקיד שלנו- כהורים וכמחנכים להמשיך לדבר, להבין את העולם שלהם. לשוחח עם הילדים על המקום שלהם ברשת ולהתקרב כמה שיותר לעולמם כדי להמשיך את ההסברה הזאת ולמנוע את הפגיעה הבאה. אנחנו גם מקיימים שיחות עם ההורים שלהם (של ילדים ובני נוער שפגעו- ד.ה): כשהפוגע מאותר, ומתוך הבנה שהילד הוא באחריות ההורים שלו, אנחנו יוצרים קשר עם שלהם מתוך הבנה שהם אלו שצריכים להמשיך לשוחח איתם, להיות מודעים להתנהגות שלהם ולמנוע באמת את ההתנהלות הפוגענית כדי שבפעם הבאה באמת היא לא תחמיר ולא תסלים. ולא יגיעו למצב של עבירה. זאת אומרת, השיח עם ההורים הוא במקום של: ‘הילד שלכם עשה ככה וככה ואולי זו הזדמנות עבורכם לדבר עם הילד שלכם על מנת שהוא יהיה יותר טוב, יתנהג בצורה שקולה יותר.

דנה: אבל לפי מה שהבנתי הורים הרבה פעמים מגנים על הילדים שלהם, הפוגעים, ולא לוקחים אחריות.

נציגה: אני רוצה לומר לך שמאחר ואנחנו לא יוצרים קשר ממקום מאשים אלא ממקום ש: בואו נתגייס כולנו כדי להגן גם על הפוגע, גם על הילד שלכם, מהמקום הזה- אז הם נרתמים, מתגייסים ומשתפים איתנו פעולה.

לדבר, להקשיב, להבין את עולמם… סליחה, מה?

למה? למה אני כאישה וכאם לבנות צריכה להבין את עולמם של פוגעים מיניים? אולי הגיע הזמן שהם צריכים להבין את עולמי?

אבל זה לא הפתיע אותי הגישה הסלחנית הזאת של רק דיבורים, ללא מעשים. זה אותו משרד החינוך שקלט אליו בחזרה נערים שנחשדו באונס קבוצתי ובהפצת סרטון מיני של נערה מהמרכז, והוגדרו על ידי השופט כבעלי מסוכנות מינית- אבל הם חזרו ללמוד בבית הספר בן-גוריון בנס ציונה. זה אותו משרד החינוך שנטפל לילדות ולנערות עם מכנסיים קצרים, אבל לא מפגין אפילו עשירית מאותה נחישות ודבקות במשימה בלחימה באלימות מינית

סיוון מור: אחת הטענות שנשמעו בתיק בקפריסין ובאופן כללי הרבה פעמים, זה: “אנחנו לא רוצים להרוס להם את החיים”. לפוגעים. לבנים. ומתעלמים לגמרי מזה שהם הרסו לאישה את החיים שלה. זאת אומרת, היא עכשיו בפוסט-טראומה שיכולה לגמרי להרוס לה את החיים מעכשיו והלאה, אבל את ה”ילדים”- לא רוצים להרוס להם את החיים. כאילו, לא רוצים לגעת בהם. יש באמת איזו תפישה עדיין שמאוד מאשימה את הקורבן, שמאוד לא מעודדת אכיפה נגד הפוגעים.

דנה: ובואי נגיד גם ש- הם הרסו במו עצמם את החיים של עצמם. שייקחו אחריות על המעשים שלהם.

סיוון מור: אוהו (צוחקת)

דנה: זה נראה לי מאוד בסיסי. זה לא שאנחנו הורסים להם את החיים, הם עשו מעשה (אסור) והם צריכים לשאת בתוצאות. ככה הדין הפלילי עובד!

תראו אני לא מומחית גדולה בחינוך, אבל דבר אחד אני יודעת: ילדים לומדים הכי הרבה- לא ממילים שמבוגרים אומרים להם, אלא מצפייה בהתנהגות שלהם. וכל נער וכל נערה שרואים כיצד מטפלים במקרים מהסוג הזה- לומדים מכך הרבה. כאשר אנחנו לא מוקיעים את המעשים הללו, ולא במילים- במעשים, זה כאילו שאנחנו תומכים בהם. זה מנציח תופעות שאנחנו לא מעוניינים בהם! אבל זה לא רק זה. הדבר יוצר זליגה לדור הבא, ולפגיעות מיניות במרחב הוירטואלי בגילאים הולכים וקטנים.

ילדות ונערות לומדות שאין טעם להתלונן.

משהו שהרבה נשים, לצערי, יודעות כבר מזמן:

דנה: ושקלת להתקשר לתחנה, לברר יותר פרטים? למה סגרו את התיק, למה בעצם החקירה הופסקה?

מירב שנפ: האמת שמאוד תכננתי לעשות את זה, במשך ימים ניסיתי להתקשר ולא הצלחתי לתפוס אותם בטלפון ו-

דנה: קטע, גם אני לא מצליחה להשיג אותם בטלפון. אני פשוט-

מירב שנפ: ניסיתי ימים. כמובן, יכולתי כבר פשוט ללכת לשם (לתחנה) אבל, לא יודעת… לא הבאתי את עצמי לעשות את זה.

כמו שציינתי בשיחה עם מירב, גם אני לא הצלחתי להגיע למענה אנושי בתחנה במשך הרבה ניסיונות. אבל החלטתי לעשות עוד ניסיון אחד אחרון, רק בשביל הפרוטוקול:

[שיחת טלפון- מענה קולי] שלום, הגעתם לתחנת לב הבירה. במקרה חירום אנא נתקו וחייגו 100. לעברית- אנא הקש אחת- (הקשה). שלום, הגעתם לתחנת לב הבירה. לרשותכם מערכת לניתוב שיחות. למשרד החקירות, לקבלת מידע לגבי תיק החקירה, הנך מוזמן להגיע לכל תחנת משטרה עם תעודה מזהה. לנושאים אחרים בתחום החקירות, אנא לחץ אחת- (הקשה).

(צליל חיוג ארוך)

(צליל חיוג ארוך)

[מענה אנושי] חקירות.

הלב דופק. אומייגאד. לא התכוננתי בכלל לאפשרות שאשכרה אגיע לאנשהו. אוקיי אוקיי, דנה, נסי להיות קוהרנטית.

נציגת חקירות: מה שמך?

דנה: דנה הילמן

נציגת חקירות: זה משהו שאני יכולה לעזור עד שהוא (החוקר) יחזור אלייך?

דנה: אה.. אני, אני יכולה לשאול אותך שאלה.

נציגת חקירות: בטח.

דנה: יש פה… אני מסתכלת על תיק פל”א.. להגיד לך את המספר?

נציגת חקירות: כן.

דנה: 386566, שאני רואה שנפתחה תלונה ב- 2.9.2019.

נציגת חקירות: נכון.

דנה: … והתקבלה החלטה על סגירת התיק בתאריך ה- 2.9.2019.

(שתיקה)

נציגת חקירות: נכון.

דנה: זה הגיוני?

(שתיקה ארוכה)

נציגת חקירות: אה… מה את קשורה לתיק הזה?

בהמשך-

נציגת חקירות: אני לא יכולה למסור לך פרטים בטלפון, אם את לא מעורבת בתיק, אוקיי? נתחיל מזה. אבל מה שאני כן יכולה להגיד זה- גם אם התיק נסגר, אפשר תמיד להגיש ערר על הסגירה שלו: לרשום מכתב, לשלוח אלינו דרך מספר פקס עם נימוקים- שלא מבינים מדוע זה נסגר- אם יש א’ ב’ ג’, ולשלוח אלינו. אני אעביר את זה ליואב שיבחן את זה שוב. אם הוא עדיין יחשוב שהתיק צריך להיות סגור אנחנו מעבירים את זה הלאה, לקצין מעבר (בכיר יותר). אוקיי?

דנה: אוקיי, אבל יש לי שאלה עקרונית. איך זה הגיוני, אני לא שופטת כרגע כן? אבל האם זה סביר והגיוני, לפי דעתך ולפי הניסיון המקצועי שלך, שתיק נפתח ונסגר באותו היום?

נציגת חקירות: אני לא יכולה לענות לך על זה, דנה. קצין חקירות ישב, עבר על התיק, החליט מה שהחליט. אם הוא הסיק באותו היום (שיש לסגור)… אל תשאלי אותי דברים כאלה.

דנה: זה מה שכתוב במכתב…

נציג חקירות: אבל אני לא יכולה להגיד לך אם זה הגיוני או לא. יש פה קצין שהחליט לסגור את התיק, עבר על התיק באותו היום שהוא נפתח וזה מה שהוא החליט.

שלחי פקס. תרשמי נימוקים. תגישי ערעור. תילחמי. תגיעי לתחנה. 

מצופה הרבה ממתלוננות. המערכת מתישה אותן שוב ושוב. ומפגינה שוב ושוב יחס מזלזל כלפיהן. אז… פלא שאחוז הדיווח על עבירות מין (שרובן המוחלט של הנפגעות מהן- נשים) מזערי?

פלא שכמות כתבי האישום שהוגשו בגין עבירה על “חוק הסרטונים” מזערי?

[1] עבירות סייבר, כמו כל מה שמתרחש במרחב המקוון, לא נעצרות בין גבולות לאומיים. מה גם, שההפצה התרחשה גם בישראל.

הוסיפו הערות: