סאגת ההסגרה של מלכה לייפר, חלק ג': קרוב-רחוק
עבירות מיןבתחילת 2019 נקבע ע”י פאנל מומחים פסיכיאטריים שלייפר התחזתה לגבי היותה חולת נפש. בעקבות זאת, שופטת בית המשפט המחוזי חנה מרים לומפ קבעה כי אמנם ללייפר: “היו בעבר וישנן בהווה בעיות נפשיות (…) אולם, אין מדובר בבעיות נפשיות פסיכוטיות של מחלת נפש במובנה המשפטי. הרושם שנותר בי הוא שהמשיבה מעצימה את בעיותיה הנפשיות, ובכך היא מתחזה למי שחולה במחלת נפש”. על ההחלטה שהיא כשירה לעמוד לדין, עורכי הדין של לייפר הגישו ערעור לעליון- אבל לשווא- בית המשפט העליון לא זו בלבד שהסכים עם ההחלטה, אלא סבר שלא היה צריך לתת לה כל כך הרבה מקום מלכתחילה.
אז עכשיו משהוחלט שלייפר כשירה לעמוד לדין, האם היא תוסגר לאוסטרליה? להתחיל לארוז?
לאחר שנסתם הגולל על הטיעון המרכזי של ההגנה, שמלכה לייפר אינה כשירה לעמוד לדין- עדיין נשארו טענות אחרות. זוכרים את חוק ההסגרה? עורכי הדין יכולים לטעון שלא ניתן להסגיר את לייפר לאוסטרליה בגין כל אחד מאותם תנאים שלטענתם- לא מתקיימים במקרה של לייפר או בשל הסייגים להסגרה שמתקיימים.
למשל, כפי שהזכרתי בפרק הראשון בסדרה, קיים תנאי לפיו אדם יוסגר רק בשל: “עבירה שאילו נעברה בישראל דינה מאסר שנה או עונש חמור מזה”. וכפי שאמרתי כבר אז, אין כל ספק שתנאי זה אכן מתקיים במקרה של לייפר, שכן מדובר בסעיפי אשמה חמורים, ורבים, והעונש על כל אחד מהם בארץ הוא מעל לשנת מאסר. ובכל זאת, עורכי הדין של לייפר חזרו לבית המשפט המחוזי עם שלל טענות נוספות מדוע לייפר אינה צריכה להיות מוסגרת לאוסטרליה;
אז אחת הטענות הייתה, שהמעשים שבגינם לייפר מואשמת בעבירה החמורה ביותר באוסטרליה- אינוס תוך גרימת חבלה נפשית- אתם יושבים? כלל אינם מהווים עבירה על החוק בישראל.
לטענתם, יש פער מהותי בין הגדרת העבירה הזו באוסטרליה לבין העבירה המקבילה בישראל. לשיטתם, כדי לבסס את העבירה בישראל יש צורך להראות שהיה ניצול של יחסי מרות, ולא די בקיומם של יחסי מרות.
במילים אחרות: אולי בכלל לייפר והמתלוננות ניהלו רומן?
לומפ בחנה את החומר הראייתי שצורף לבקשה: הודעות המתלוננות (שלוש האחיות: ניקול מאייר, דסי ארליך ואלי ספייר), ההודעה של אביהן, הודעה של הפסיכולוגית שטיפלה באלי ספייר ותצהיר תובעת בנוגע לדין האוסטרלי.
אלו הדברים שעולים לכאורה מהחומר הראייתי.
בשנת 2003 הייתה ניקול (האחות הגדולה) תלמידת י”ב. לייפר מנהלת בית הספר, הזמינה אותה להגיע לבית הספר בימי ראשון (יום חופש באוסטרליה) לצורך שיעורים פרטיים. במהלך השיעורים ישבה לידה וליטפה את כתפיה וירכיה מעל הבגדים. בשנת 2004 ניקול החלה לעבוד כמורה בבית הספר, והמעשים המשיכו ואף הסלימו: לייפר נהגה לנשק אותה, להפשיט אותה בפלג גופה העליון ולגעת בה.
ניקול הייתה קפואה בשעת המעשים, עקב פחד ומבוכה. לדבריה היא לא ביקשה מלייפר להפסיק, כי חששה מההשלכות האפשריות של בקשה כזו. לייפר, לדבריה, המשיכה לעשות את כל זה במשך ארבע שנים, עד שניקול הגיעה לגיל 21.
בשנת 2003 הייתה דסי תלמידת כיתה י’. לייפר הזמינה אותה להגיע לבית הספר בימי ראשון לצורך שיעורים פרטיים בענייני מוסר והתנהגות, ונאסר עליה לספר לחברותיה על השיעורים הפרטיים. במהלך השיעורים לייפר הייתה נוגעת ברגליה וכתפיה של דסי, מכניסה את ידה מתחת לחצאית ונוגעת בה בין ירכיה. בין השנים 2004 ל- 2006 נהגה לייפר להזמין את דסי לביתה. שם במספר הזדמנויות לייפר הפשיטה את דסי והתפשטה בעצמה, נגעה בגופה של דסי ואף החדירה אצבעות אל איבר מינה. מעשים אלו נמשכו עד שהגיעה לגיל 19.
בשנת 2006 הייתה אלי תלמידת כיתה י”ב. היא החלה לשתף את לייפר בחייה הפרטיים ובמערכת היחסים שלה עם אימה, ונוצר קשר קרוב ביניהן. במספר הזדמנויות כשהיו לבדן באותו החדר, לייפר נגעה באלי בירכיה, בשדיה- ואף נישקה אותה. אלי ביקשה ממנה מספר פעמים להפסיק, אבל לייפר נהגה להמשיך במעשים כששהו לבדן. בשנת 2007 החלה אלי לעבוד כמורה בבית הספר. לייפר הזמינה אותה אל ביתה מספר פעמים כדי לסייע לה בהכנת מערכי שיעור. במפגשים הללו לייפר נישקה אותה ונגעה בה. בסוף שנת 2007 ובתחילת שנת 2008 לייפר החדירה אצבעות לאיבר מינה של אלי וכן אילצה את אלי להחדיר את אצבעותיה לאיבר מינה שלה. אירועים אלו, הובילו לדיכאון קשה ולניסיון התאבדות.
מאני ווקס, שעשה עלייה מאוסטרליה וליווה את ההליך המשפטי פה בארץ, סיפר לי מעט על הבית ממנו מגיעות שלוש האחיות, ולמה לדעתו הן היוו טרף קל עבור לייפר.
עורכי הדין של לייפר טענו שהראיות שצורפו לבקשת ההסגרה של לייפר לאוסטרליה לא מוכיחות שהיא הייתה מודעת להעדר ההסכמה של המתלוננות ולכן אין ראיות לכלל מרכיבי עבירת האונס.
הטענה כאילו “זה היה בהסכמה” היא לא משהו חדש- עורכי הדין של לייפר לא המציאו את הגלגל. זה, ביחד עם נרטיב ה”זה היה רומן, מה קרה- אסור כבר לנהל רומן? הרגתם את הרומנטיקה” נפוצה מאוד כשמדובר בהאשמות לעבירות אינוס תחת יחסי מרות. מהות הטענה באופן תמציתי היא- זה היה בהסכמה, אז לא היה אונס. וכמו כן, “ביג דיל יחסי מרות”: לא קורה שעובדת במשרד התיירות מתאהבת בשר התיירות, AKA קצב? לא קורה שחיילת מתאהבת במפקד שלה, AKA בוכריס? לא קורה שמעריצות של זמר מפורסם מתאהבות בו ואז רוצות לשכב לא רק איתו, אלא
גם עם אבא שלו ועם כל האנטורז’ שלו?
ברור שכן.
אותו ההיגיון, אם ניתן לכנות את הדבר הזה- הגיון, מוביל למסקנה המתבקשת: נו, אז לא קורה שתלמידות מתאהבות במנהלת? ולא קורה שמנהלת בי”ס מנהלת רומן עם כמה תלמידות שלה במקביל? זה אותו טיעון, שלרוב נמצא גם יעיל מאוד במערכת המשפט הישראלית- ואולי הסיבה העיקרית שבגינה 92% מתיקי האונס נסגרו בשנה שעברה ללא כתבי אישום.
המשמעות, לשיטתם של עורכי הדין של לייפר: אם המעשים האלה היו מתרחשים בישראל, כלומר מנהלת בית ספר הייתה מבצעת מעשים מיניים בתלמידות שלה, כשהן טוענות שלא הייתה הסכמה והן אולצו למעשים האלה מתוך יחסי המרות ששררו ביניהן- חוקי לגמרי!
עורכי הדין של לייפר טענו שאין הוכחה, אפילו לכאורה, שהמתלוננות התנגדו למעשי לייפר, ושלייפר ידעה על התנגדותן למעשים. לטענתם, לא סביר שהמתלוננות לא ידעו מהו אקט מיני ושלא ידעו שקיימת להן זכות להתנגד. עוד הוסיפו, שמדובר היה ביחסים מקצועיים ולא ביחסי חינוך- כי אחת האחיות, לאחר סיום לימודיה בבית הספר החלה לעבוד שם כמורה, ולכן, יש לפרש את כל הפרשה הזו כמעין יחסים רומנטיים בעבודה. מרחק גדול מן האישומים באונס.
בהליך הסגרה, המתלוננות אפילו לא נמצאות שם כדי לנסות להגן על שמן הטוב. אין למעשה שום ייצוג שמגן על האינטרסים שלהן בישראל. מאני ישב שם, בעוד נשמעו הטענות הללו על הסכמה- ונאלץ להעביר את מה שמתרחש לשלוש האחיות.
ההגנה טענה גם שנציגי ממשלת ישראל התחייבו באופן ציבורי לפעול להסגרת לייפר- דבר שמהווה הפרת זכויותיה.
אבל מה לגבי ההליך באוסטרליה? שם אין לה סיכוי להליך הוגן? לטענת ההגנה, חד משמעית לא- משום ששיטת המשפט במדינת ויקטוריה היא דיון הנשמע לפני חבר מושבעים שמכריע בשאלות עובדתיות. לטענתם, היות ומדובר בתיק מתוקשר מאוד, ולייפר מוצגת באור שלילי לעיני הציבור- לא יוכל להתקיים הליך הוגן. כתימוכין לטענה הזו, הוזכר התיק המתוקשר של
הקרדינל ג’ורג’ פל
, שהואשם בעבירות מין בילדים.
אין כמו להשתמש ביוצא הכנסייה הקתולית, מוסד שסיפק לא מעט שערוריות ניצול מיני כבסיס לטענת חוסר הוגנות במשפט הפלילי. לכנסייה הקתולית יש עבר פלילי עשיר בעניינים הללו ובטיוח המקרים, אז.. בטוחים שזו הדוגמא שתרצו להשתמש בה? כן?
לטענתם, העובדה שהציבור במלבורן מודע לכך שבית משפט בישראל קבע שלייפר מתחזה לגבי אי-כשירותה לעמוד לדין- מציירת אותה כשקרנית בעיני כל חבר מושבעים פוטנציאלי, ולכן דינה נחרץ. אבל… בית המשפט לא הכריע כך out of nowhere, אלא רק מפני ש- ולאחר ש- הטענה הוצגה בפניהם, ולאחר שנים של דיונים בנושא. אז, עכשיו אי אפשר להסגיר אותה כי היא התחזתה וכי הוכח ונקבע שהתחזתה? זה מאוד הגיוני.
מטענת ה”לא יהיה הליך הוגן באוסטרליה” אפשר אולי בטעות לחשוב שאוסטרליה היא איזו… מדינת עולם שלישי, ולא, נניח- מדינה שבמובנים מסוימים היא הרבה יותר מתקדמת מישראל. כמו למשל, בהפרדה בין דת ומדינה, בחינוך. כמעט בכל פרמטר לקדמה וחיי רווחה הנבחן ב- OECD.
וזה מזכיר לי את הטענה הבאה של ההגנה. אני אוהבת לכנות זאת, “הקלף החרדי”. חרדיים? דתיים? אולי לא תצטרכו לעמוד לדין על עבירות, כי להיות בכלא, כך מסתבר- זה לא כשר. עורכי הדין של לייפר טענו שבבית כלא אוסטרלי לייפר לא תוכל לשמור על אורח חייה החרדי.
ומה עושים כוכבים שלא באמת רוצים להגיע למקום מסוים? שולחים רשימת דרישות “אקזוטיות”, כאלה שדיי נדיר למצוא. עורכי הדין של לייפר צירפו רשימת דרישות, בלעדיהן כביכול לייפר לא תוכל לנהל “אורח חיים דתי בסיסי בכלא”- וטענו שבאוסטרליה כל הדרישות לא יוכלו להתקיים.
נציגי הפרקליטות התייחסו לטענות ההגנה: לטענתם, הטענה כאילו מרגע החתימה על האמנה הזמן נעצר ואין עבירות חדשות שהן עבירות הסגרה היא טענה אבסורדית: עבירות כמו הלבנת הון וארגוני פשיעה כביכול לא ברות הסגרה כי לא היו קיימות בשעת החתימה על האמנה. כשמדובר בנושא של עבירות מין, אין ספק שחלו שינויים רבים מאז 1969. החוק והאמנה הם דינמיים. גם עבירות סייבר לא היו קיימות אז. המטרה היא לסייע למאבק הבינלאומי בפשיעה, ולא להפוך למדינה היחידה שנשארה מאחור, וכעת מהווה מקלט לעבריינים.
לגבי טענת ההסכמה, או לחילופין חוסר המודעות של לייפר לחוסר ההסכמה של המתלוננות, טענו בפרקליטות- אין לדון במשקל ומהימנות העדויות בשלב זה אלא רק לשאול האם לכאורה עולה כי הייתה מודעות להיעדר הסכמה. בעדויות, לטענתם, נאמר במפורש שהמתלוננות לא הסכימו והרגישו מפוחדות מכדי לסרב. עולה גם שלייפר ניצלה את כוחה במודע להביא את הבנות אליה הביתה באופן שלא יוכלו לסרב. לי באופן אישי זה הזכיר את הפער בגישות לעבירות שבוצעו ע”י ג’פרי אפשטיין: בין הסדר הטיעון בפלורידה לבין היחס בניו-יורק. כשמדובר בקטינות ועל אחת כמה וכמה כשיש יחסי מרות- אין הסכמה, לא יכולה להיות הסכמה. הסכמה היא מושג לא רלבנטי.
עורכי הדין של לייפר, מצידם, חזרו על הטענה שלא ברור כיצד לייפר הייתה אמורה לדעת שאין הסכמה…
הסגרתה, לטענתם, תפגע בזכות היסוד שלה לחיי משפחה, כי אין לה משפחה באוסטרליה. ואם לייפר לא תקבל באוסטרליה את הכשרות המהודרת שהיא דורשת, גם חופש הדת שלה ייפגע.
אגב, למקרה שזה מעניין אתכם- השופטת לומפ עצמה היא אישה החיה אורח חיים חרדי. האם טענה לפגיעה בחופש הדת המקודש תפרוט על נימי ליבה?
לומפ התייחסה בפירוט לכל טענה וטענה של עורכי הדין של לייפר. לגבי הטענה כאילו העבירות החמורות ביותר בהן מואשמת לייפר בויקטוריה, אינן מהוות עבירה בישראל השיבה לומפ שמה שדרוש הוא שהמעשה המיוחס יהיה עבירה לפי חוק המדינה המבקשת, ויהיה גם עבירה לפי חוקי ישראל- אבל לא בהכרח אותה העבירה. הפליליות הכפולה אינה מותנית בטרמינולוגיה זהה של שם העבירה והגדרתה ואף לא בחפיפה של כל יסודות העבירה. הדרישה היא לזהות המעשה ולא לזהות העבירה. לומפ כתבה בקשר לזה: “פרשנות דווקנית של דרישת הפליליות הכפולה עשויה לסכל את האפשרות למצות את הדין עם עבריינים ששוהים במדינה אחרת, ולרוקן מתוכן, הלכה למעשה, את מוסד ההסגרה”. פרשנות דווקנית- היא פרשנות קפדנית שנצמדת ללשון החוק, לעומת פרשנות שבוחנת את מטרת החוק ומנסה להגשים אותה.
עורכי הדין של לייפר, כזכור, טענו שאין ראיות לניצול יחסי מרות כפי שנדרש בחוק הישראלי- ולכן כל העבירות שנוגעות ליחסי מרות אינן עבירות הסגרה. לומפ השיבה ש “אין מדובר בהבדל העולה עד כדי הגדרה שונה של העבירה. ישנה עדיין זהות מושגית בין העבירות, אף אם אין חפיפה מלאה של כל יסודות העבירה (…) על כן, מתקיימת דרישת הפליליות הכפולה”.
ומה לגבי טענת ה”זה לא אונס כי זה לא הוגדר כאונס בשנת 1969”? עורכי הדין של לייפר טענו שלא ניתן להסגיר בגין עבירת אינוס, משום שהחדרת אצבעות הוגדרה כאונס רק לאחר חתימת האמנה (האמנה שמבססת את הסכם ההסגרה בין המדינות). הפרקליטות טענה שהאמנה מאפשרת הסגרה גם בגין עבירות שלא נמצאות ברשימה, מפני שכתוב שם: “יוסגר אדם גם על כל מעשה או מחדל אחרים המהווים עבירה אם הייתה העבירה, לפי דיני שתי בעלות האמנה, עבירה בת הסגרה”. גם אם נצמדים לרשימה הסגורה שכלולה באמנה, הוסיפו בפרקליטות, פירוש העבירות אינו מקובע לזמן חתימת האמנה, אלא משתנה עם הזמן- ככל שהחוקים והעבירות משתנים. ידעתם למשל שעד 1988 משכב זכר, כלומר יחסי מין הומוסקסואליים הוגדרו כעבירה פלילית, שעונשה עד עשר שנות מאסר? חוקים משתנים עם הזמן, וטוב שכך- Is what I’m saying. לומפ דחתה את הטענה וקבעה, שגם אם החדרת אצבעות הוגדרה כאונס רק לאחר חתימת האמנה, זו עבירת הסגרה. כלומר: ניתן יהיה להסגיר את לייפר על עבירת אינוס, בהינתן ששאר התנאים להסגרה מתקיימים.
לומפ הגיעה לנושא של דיות הראיות בהליך הסגרה- כלומר: מתי ניתן לומר שדי בראיות כדי להסגיר אדם למדינה בה הוא מבוקש? התשובה לשאלה הזו נמצאת בחוק ההסגרה; והתנאי הוא להוכיח שיש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמיד לדין על העבירה בישראל. בית המשפט העליון אפילו חידד את הפרשנות והבהיר שהרף הראייתי הנדרש הוא “אחיזה לאישום”, ושהליך הסגרה אינו הליך של משפט שבמהלכו נקבעים משקלן של ראיות ומהימנותם של עדים ושמתקבלת החלטה לגבי חפותו או אשמתו של נאשם. מספיק לברר האם הראיות שהוצגו היו מספיקות כדי להעמיד לדין בישראל. האם מלכה לייפר הייתה מקבלת כתב אישום בישראל?… אם ניזכר בנתון העגום שבישראל בשנה שעברה רק ב- 8% מכלל תיקי האונס הוגשו כתבי אישום, אולי נגיע למסקנה ש-וואלה, לא בטוח בכלל.. כי “הכול הסכמה” כאן הרי. אבל לומפ ציטטה מתוך פסיקה קיימת שאומרת שהמרכיב ההכרחי הוא קיומן של ראיות לכאורה לאשמת המבוקש בהסגרה, ושרק בבית המשפט בפניו מתנהל ההליך הפלילי המרכזי- שם תיפרס מלוא התמונה הראייתית.
לומפ תמצתה את עדויות האחיות ובנוסף את עדות אביהן, עדות מנקה בבית הספר שחשד שמשהו מוזר התרחש והעיד שראה תנועה חריגה של תלמידות באותם ימי ראשון נודעים לשמצה ועדותה של פסיכולוגית קלינית שהעידה על מה שאלי חלקה עימה במהלך הטיפול. ולבסוף קבעה לגבי הראיות לכאורה: “מכלול הראיות שהוצגו, די בהן כדי לבסס את דרישת ה’אחיזה לאישום’ (…) אני סבורה שעדויות המתלוננות היו מספיקות להעמדה לדין בישראל, בפרט כאשר הן נתמכות בעדויות הנוספות של צוות בית הספר, הפסיכולוגית ואביהן של המתלוננות. (…) בית המשפט בישראל אינו בודק את סיכויי ההרשעה של המבוקשת, תכליתו היחידה של הליך ההסגרה היא לברר האם ישנה הצדקה להמשך בירור המקרה בהליך פלילי במדינה המבקשת”.
כזכור, עורכי הדין של לייפר טענו שהסגרתה של לייפר לאוסטרליה תפגע אנושות בזכותה לנהל אורח חיים חרדי, וכן תישלל ממנה באוסטרליה הזכות להליך הוגן כי בויקטוריה נהוגה שיטת משפט על ידי חבר מושבעים- שוודאי יהיה מוטה, במקרה של לייפר. לומפ שבה והזכירה שמעשה ההסגרה ייחשב מנוגד לתקנת הציבור רק אם יש בו כדי לפגוע מהותית בתחושות הצדק, המוסר וההגינות של הציבור בישראל. על מי שטוען לפגיעה בהוגנות ההליך להצביע על מכשלה קונקרטית, ולא תאורטית. הפעלת הסייג של תקנת הציבור היא בבחינת “חריג שבחריגים”- במצבים קיצוניים בלבד, שבהם החשש לפגיעה בנאשם עקב ההסגרה היא “בעלת עוצמה וכוח מיוחדים”. אז- האם זה המצב במקרה של לייפר?
באשר לטענת שלילת הזכות להליך הוגן בשיטת חבר מושבעים, לומפ סברה שזה לא המצב. שיטות משפט שונות עשויות לנקוט דרכים שונות בבואן להגשים מטרה זהה. בוודאי, לשיטת חבר המשובעים יש את החסרונות שלה- אבל מי אמר ששיטת שופט מקצועי היא בהכרח טובה יותר, או הוגנת יותר? או יעילה יותר? בכך הצטרפה לדעת השופטים שפסקו בהליך ההסגרה של רוזנשטיין, כי “טענה שעל פיה שוני בין שיטות משפט, כשלעצמו, פוגע בזכות להליך הוגן ועל כן מצדיק הימנעות מהסגרה, אינה יכולה להתקבל”. ולומפ הוסיפה: “אין בצירוף מאמרים וכתבות אודות המשיבה כדי להוכיח שלא ניתן למצוא חבר מושבעים נייטרלי. שנית, חזקה על אוסטרליה, כמדינה מתוקנת, שלא תביא למצב שמועמד לדין לא יזכה להליך הוגן”.
וחזקה על ישראל, מה איתה?
לומפ דחתה גם את הטענה שבבית כלא אוסטרלי לא יתאפשר ללייפר לשמור על אורח חיים חרדי, וציינה כי היא סבורה שהפגיעה הזו אינה עולה עד כדי פגיעה בעקרונות היסוד של מדינת ישראל. הרי המשמעות של קבלת הטענה הזאת כנכונה היא שאוכלוסיות שלמות יהיו חסינות מהסגרה עקב אורח חייהן.
באופן כללי לפי ההיגיון של הטיעונים הללו של ההגנה, אם כל מדינה שנוהגת בשיטת חבר מושבעים ו/או הרוב בה אינו יהודי היא בבחינת דורסת זכות להליך הוגן וזכות לאורח חיים חרדי, אז- למה בעצם לחתום עם מדינות כאלה על הסכם הסגרה מלכתחילה? הרי אנחנו לא מאמינים בשיטות המשפט שלהם, אנחנו חושבים שהם גויים שלא אכפת להם מיהודים אורתודוקסיים ורק אנחנו נאורים? אז אם אין אמון- אין הסכם. אבל אופס, כן יש הסכם… אז: אל תתפלאו כשישראל אשכרה מכבדת אותו.
בסיכומו של דבר, לומפ הכריעה שאי-הסגרתה של לייפר היא זו שתפגע קשות בתחושות הצדק, המוסר וההגינות- לצד פגיעה אנושה ביחסים הבינלאומיים בין ישראל לאוסטרליה, חשש שישראל תהפוך למדינת מקלט לעבריינים ופגיעה בזכותה של מדינה להגן על עצמה מפני מי שלטענתה ביצע בשטחה מעשים פליליים.
ב- 21 לספטמבר 2020 הכריזה לומפ על לייפר כבת הסגרה לאוסטרליה.
אבל רגע, רגע, רגע…. יש מצב ש השמחה הייתה מוקדמת מדיי, בעצם- בטוח שהשמחה הייתה מוקדמת מדיי. שנה טובה והכול, אבל עכשיו חנוכה בפתח ולייפר עדיין בישראל. מה קורה כאן?
כן, אתם מבינים.. היה דיון, אבל החלטה, נכון להקלטת הפרק- טרם. בצד המתלוננות כמובן שיש ציפייה ותקווה שבעליון יאשררו את החלטת המחוזי.
ונניח שלייפר תוסגר בסופו של דבר לאוסטרליה- מה יקרה שם, בויקטוריה? כמה זמן המשפט הזה יימשך?
אומנם נקבע על ידי השופטת לומפ שלייפר לא הייתה תושבת ישראל בזמן המעשים, אלא תושבת אוסטרליה. אבל ללייפר, אם תורשע באוסטרליה, עדיין תעמוד האפשרות לבקש לרצות את עונשה פה בישראל- כבעלת אזרחות ישראלית. אז, נראה אותה שוב פה בארץ?
סביר להניח שעד פרסום הפרק- כבר יש החלטה של בית המשפט העליון לגבי הערעור. בנקודת הזמן הזו אנחנו בשלב שלפני ויכולים רק לקוות- שהצדק ייעשה. בישראל, באוסטרליה ובכל מקום בעולם. וגם אם לייפר אכן תוסגר בסופו של דבר לאוסטרליה, נצטרך לעשות דין וחשבון פנימי, כי יש כאן אנשים, ובראשם- לכאורה, יעקב ליצמן, שניצלו את כוחם ומעמדם כדי לסייע למבוקשת להסגרה, ולכאורה לעברייני מין נוספים שחמקו ומצאו “מקלט” בישראל ; הם עצמם צפויים לעמוד לדין.
אז זה כביכול הליך הסגרה נגד לייפר, אבל בהרבה מובנים זה הליך שכולל בתוכו הרבה יותר מזה. מאבק נגד תרבות ההשתקה והטיוח של פגיעות מיניות בילדים בקהילות היהודיות בחו”ל, וגם בישראל, ומאבק נגד האנשים והמערכות והמנגנונים שמאפשרים את זה.
כל העולם כולו, מסתבר, הוא לא גשר צר מאוד אלא גשר קצר מאוד לעברייני מין יהודיים- לעלות ארצה. ולהם- אין להם מה לפחד, אין לפחד כלל. עם ישראל חי.
הנפגעות והנפגעים, הם מפחדים. מי יילך לצידם?