הילד של- חלק ב'

בחלק הקודם, הנחתי את השאלה- מה קורה לילד שנולד לאב כמו פבלו אסקובר, ברון הקוקאין הידוע לשימצה. מה הסיכוי של ילד שגדל לאב שלא בוחל באמצעים הכי אלימים וכוחניים להשיג את מטרותיו, לבנות את עצמו כאדם נורמטיבי?
כדי להתחיל בכלל לענות על כך, סקרתי בקצרה את עיקר ה"פעילות" של אסקובר, ואת דפוס הפעולה שלו- שהוביל לכך שהוא הגיע לאן שהוא הגיע, ושלט ב- 80% משוק הקוקאין העולמי. ואת זה תוכלו למצוא כאמור, בחלק הקודם.

חואן פבלו אסקובר, הבן הבכור של אסקובר, נולד ב- 24 לפברואר 1977. אסקובר בתקופה זו כבר ביסס עצמו כראש הקרטל שהבריח כמויות גדולות של קוקאין לתוך ארה"ב. תמונת המעצר המפורסמת של אסקובר, בה הוא נראה לבוש חולצה הוואית ומחייך כאחרון הסחים, צולמה ב- 1976.


חואן פבלו- נולד למציאות הזו, ולמעשה לא הכיר שלב בו אביו עבד למחייתו בעבודה לגיטימית.

יריביו של אסקובר, מקרטל קאלי המתחרה, ניסו מספר פעמים לפגוע באופן אישי בבני המשפחה שלו. פעם אחת הם גם הצליחו.
ב-13 בינואר 1988,  350 ק"ג של דינמיט, שהתפוצצו בתוך רכב מתחת לבניין "מונקו" בו גרה המשפחה, באורח נס לא פגעו באסקובר- אבל גרמו להתחרשות בתו הקטנה מנואלה, באוזן אחת. חואן פבלו יצא בלא פגע. אבל בהיותו בן 11 כמעט בעת האירוע, הוא זכור לו היטב.

לחואן פבלו היה שילוב של מזל וחוכמה, שהצילו אותו מלהידמות לאביו.
פעם אחת מזל- כי אביו, למרות כל מעשיו, הטיף בפני בנו להיפך הגמור. כך שחואן פבלו, גם שהיה מודע למעשי אביו, ולמרות שאביו אמר לו כבר כשהיה בן 7 שהוא עבריין, הבין שאלו אינם נתפסים לגיטימיים בחברה. אבל יותר מזה, הוא הבין שמצופה ממנו ללכת בתלם הנורמטיבי. אז אסקובר, למרות המעשים המחרידים שביצע, הצליח כן לחנך (או לפחות לא "להפריע" לחינוך) את בנו להבחין בין טוב לרע, ולבחור בטוב.
אז מי אמר שצביעות זו לא תכונה טובה לפעמים? כהורה, זו תכונה מצויינת. עבור הורה עבריין שלא רוצה שילדו יבחר בנתיב דומה- זו תכונה הכרחית.

פעם שנייה חוכמה: חואן פבלו, כיום בן 41, ניחן ככל הנראה בחוסן נפשי גבוה, ובאינטיליגנציה רגשית יוצאת דופן. הוא מצא דרך להשלים עם הדיסוננס הקוגנטיבי שלו, כילד שאוהב את אביו, ולא יפסיק לאהוב אותו, ועם זאת- לצד העובדה שאביו אחראי לאלפי רציחות, להרס ולטרור בקולומביה במשך שנים על גבי שנים.
הוא מאמין שאביו אחראי לרצח של לפחות 3,000 בני אדם; כאשר נשאל על כך, הוא לא מתכחש לעובדה הזו. נהפוך הוא, הוא אומר בקול צלול- אבי עשה כך וכך. סרט בשם "חטאי אבי" (Pecados de ma Padre, 2009) מתעד את תהליך בקשת המחילה של חואן פבלו, ממשפחות הקורבנות של אביו.




כך כתב:

"זה היה רעיון שלי, ליצור קשר עם הקורבנות של אבי, משהו שהתחלתי לעשות עוד לפני הסרט. בכל פעם שהייתי לי הזדמנות להתקרב לאויב או לקורבן של אבי, הרגשתי שזו חובתי המוסרית לבקש את סליחתם על הנזק שאבי גרם להם. לא בגלל שהרגשתי אשם, אלא משום שהרגשתי חובה לתמוך במשפחות האלה בצערן, ורציתי גם את ההזדמנות לספר לאנשים הללו את סיפורי האישי". 
(מתוך: The Forgivness Project, תרגום: דפנה לוי לאתר אלכסון).

"עד היום דיברתי עם למעלה מ־100 משפחות, שחוו מצבים שונים של אלימות וכאב, ויש להם 'סיבות' להמשיך באלימות. ובסופו של דבר, כולנו עייפנו מאלימות. והדרך הראשונה לעצור אותה, היא פשוט להתחיל לדבר בחופשיות, לבטא את הכאב והצער. אחר כך מגיעות התפייסות ומחילה. אנשים רבים סבלו כאב בלתי ניתן לשיעור מידי אבא שלי. אף אחד לא מבקש לשכוח. אלא לבסוף לסלוח. מחילה היא הכלי הכי חשוב של האנושות, גם עבורי, כדי להבריא ולהחלים". (מתוך: "פבלו אסקובר, רוצח, אבא שלי"- יהודה נוריאל, 7 לילות 14.5.2018).

חואן פבלו שינה את שמו לסבסטיאן מרוקין, לאחר מותו של אביו בשנת 1993, כאשר נמלט מקולומביה עם אימו ואחותו.  הם השתקעו בארגנטינה. מרוקין הוא אב לילדים.
כיום הוא ארכיטקט במקצועו, פרסם שני ספרים- בהם "פדרו אסקובר: אבי" (2014,Pablo Escobar, Mi Padre) ודובר פעיל על אביו- פבלו אסקובר, ועל חייו שלו- בתור "הילד של".

ראיון מצויין עם המנחה פרדריק סקאוולן, מומלץ לצפייה:



בכך אני חותמת את הרשומה הזו, בת שני חלקים של "הילד של".

מקווה למצוא אתכם בטוב- ברשומה הבאה.