ענת אלימלך ודוד אפוטה- מי הזיז את האקדח?

לפרק הקודם: ענת אלימלך ודוד אפוטה- מי רצח את מי?


כתבה: דנה הילמן

עורך התוכן: רן לוי

היום אנחנו חוזרים אל אותו בוקר- בואכה צהריים, בשני בדצמבר של שנת 1997. המקום: דירת דוד אפוטה ברחוב משה קול 53 בירושלים. ענת אלימלך ודוד אפוטה, בני זוג שנפרדו כחודשיים קודם לאירוע, נמצאו מוטלים מתים בסלון הדירה. השוטר הראשון שנכנס לזירה מצא את האקדח היורה ליד ידה של ענת אלימלך, דבר שהצית חרושת שמועות כאילו ענת הייתה היורה. לא הועיל דו"ח מז"פ שיצא כ- 3 שבועות לאחר האירוע, שכלל התייחסות לראיות ומסקנות ברורות באשר לזהות הרוצח- דוד אפוטה. כתבות שהתפרסמו בתקשורת שאלו- "מי רצח את מי" ושאלה זו נותרה פתוחה עוד שנים לאחר האירוע.
בתוכנית הקודמת שוחחנו על ההליך המשפטי הממושך שיזמה משפחתה של ענת אלימלך בתביעתה להוכיח בקביעה משפטית, חד משמעית, שהיא זו שנרצחה, ולא זו שרצחה. הליך, שהסתיים בקביעה הנחרצת שאכן, דוד אפוטה הוא הרוצח. אבל מה שפחות דיברנו עליו, ונדבר עליו היום, הוא החלק בפסק הדין שהתייחס אל שאלה מרכזית נוספת שנותרה במידת-מה פתוחה, והיא: כיצד הגיע האקדח אל ידה של ענת, אם היא  לא הייתה זו שירתה?

כדי לענות על השאלה הזו, נחזור אחורה לאותם הרגעים לפני שהגופות מתגלות. ערכנו ראיון עם ניר אלימלך, אחיה של ענת ז"ל, שתיאר בפנינו את הימים שקדמו לרצח וכמובן את המאבק המשפטי שניהלו הוא ואביו, שנים לאחר הרצח.
אבי אלימלך, אביה של ענת, עומד בחזית הבניין, מודאג. היא לא הייתה אמורה להיות פה ובכל זאת מצא את מכוניתה חונה במקום. לאחר שאין קול ואין עונה- לא מהדירה ולא במכשירי הטלפון של השניים, והדירה נעולה, הוא מחליט לקרוא לאחיו הקרוב של דוד אפוטה- יוסף. יוסף מגיע ומזעיק את המשטרה. לאחר הגעת המשטרה גם אחיו השני של דוד, שמואל, מגיע למקום.


כדי לנסות להבין מה עובר בראשם של קרובי המשפחה, הן משפחת דוד אפוטה והן משפחת ענת אלימלך באותם הרגעים, כדאי לחזור אל הימים שלפני האירוע. לאחר שענת נפרדה מדוד, המצב היה מתוח. ברשותו של דוד היה אקדח.
השניים, יוסף ושמואל אפוטה, מחליטים שלא להמתין להגעתו של פורץ מנעולים ולנסות בכוחות עצמם למצוא דרך להיכנס לדירה. הם הצליחו להגיע לגג הבניין דרך פיר המעלית, ומגג הבניין ירדו  למרפסת דירתו של דוד אפוטה. יוסף ניפץ את דלת הזכוכית  של המרפסת, נכנס לתוך הדירה, והאחים קראו לעזרת השוטרים. על עובדה זו איש אינו מערער: - יוסף אפוטה, אחיו של דוד, היה הראשון שנכנס לזירה- עוד לפני השוטרים.
גרסתו הראשונית של יוסף אפוטה לגבי מה שקרה בתוך הדירה, הייתה להלן:
"אבקש להדגיש כי אני לא נגעתי בגופות של דוד ז"ל או ענת ז"ל וכל מה שעשיתי בתוך הדירה היה לפתוח את הדלת הראשית לשוטרים. אודה על האמת: באותו רגע הייתי נסער ביותר, וכל מה שרציתי הוא ששניהם או מי מהם יהיו בחיים".

סתירה ראשונה בין הסיפור של יוסף והממצאים בשטח: האקדח ביד של ענת, למרות שדוד בוודאות ירה.
העובדה (שנקבעה באופן משפטי) שדוד אפוטה רצח את ענת אלימלך, והעובדה ששוטר הסיור קסוטו, מצא את האקדח מונח בסמוך לכף ידה הימנית של ענת, אינן מתיישבות אחת עם השנייה. איך האקדח הגיע אל ידה של ענת, אם לא היא ירתה?.

ניר אלימלך סיפר שהמשפחה כלל לא עודכנה לגבי ממצאי מז"פ בזמן אמת.

עלה החשד שמישהו שיבש את הזירה ושזהו ההסבר להימצאות האקדח ליד ענת ז"ל. המשטרה חקרה חשודים בשיבוש, אולם בסופו של דבר הפרקליטות החליטה שלא להעמידם לדין. אבי וניר אלימלך טענו במשפט, שיוסף אפוטה הוא זה שהזיז את האקדח ובכך גרם לשיבוש הזירה; לטענתם, יוסף אפוטה היה האדם הראשון שנכנס לזירה ולכן גם באופן טבעי, היחיד שהייתה לו ההזדמנות לבצע זאת.

מהו ’שיבוש ראיות’? עבירת שיבוש מהלכי משפט מופיעה בסעיף 244 לחוק העונשין, והעבירה מוגדרת כך: "העושה דבר בכוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי או להביא לידי עיוות דין, בין בסיכול הזמנתו של עד, בין בהעלמת ראיות ובין בדרך אחרת דינו מאסר 3 שנים". כלומר, מדברים על תרחיש של אדם שעושה מעשה כלשהו, במטרה לחבל בהליך המשפטי או למנוע את המשפט עצמו, דבר שעלול לפגוע בחקר האמת ולהוביל לעיוות דין. המדינה מעוניינת, כמובן, להגן על אזרחיה ולמנוע עיוות דין – ולכן יש לה אינטרס ברור למנוע שיבוש ראיות. מדובר בעבירה חמורה באופן כללי, ושכשמדובר בשיבוש הליכי משפט בתיק רצח זו האשמה חמורה על אחת כמה וכמה.
יוסף אפוטה טען להגנתו:
"לא הזזתי (בוודאי לא בכוונה, ולדעתי לא בכלל) אקדח, או כל דבר אחר. מעבר לכך גם לא הייתה לי הזדמנות כלשהי- הזמן שבו הייתי לבדי היה שניות ספורות".
כלומר, לטענתו פרק הזמן שחלף מהרגע שהאחים קראו לעזרת השוטרים ועד הגעת השוטרים לדירה היה כזה שלא מאפשר שום שיבוש שכזה- פרק זמן קצר מאוד.
כמה זמן הוא זמן "מספיק" כדי לשבש זירה? - כיצד בודקים דבר כזה בכלל?
 יוסף  טען שהזמן שחלף מזמן כניסתו לדירה ועד  הופעת השוטרים בדלת לאחר שפתח להם מבפנים היה שניות בודדות. לעומת זאת, התובעים הזכירו שמדובר היה בדירה בקומה חמישית בבניין. הם ערכו סימולציה וראו שזמן ההגעה מחזית הבניין עד לדלת הדירה הוא לפחות דקה וחצי. רס"מ קסוטו, שוטר הסיור הותיק שהגיע שני לזירה, העיד שלהערכתו חלפו בין 5 ל-10 דקות מרגע שהאחים אפוטה עלו מעלה עד לרגע שבו צעקו לו "שוטרים שוטרים בואו תעלו מהר למעלה".
השופט קבע כי גם אם לא ידוע לו בדיוק כמה זמן חלף, כן היה בוודאות פרק זמן שמספיק על מנת לשבש זירה.

יוסף אפוטה המשיך וטען, כאילו מישהו בזירה במקרה בשוגג הזיז את האקדח, אולי אפילו הוא בשנייה של חוסר תשומת לב. טענה נוספת שהועלתה ע"י יוסף אפוטה היא כי גם אם הוא אכן הזיז את האקדח, התובעים לא הוכיחו שהוא הזיז אותו בכוונה לשבש את הזירה- שהיא היסוד הנפשי הדרוש לצורך הוכחת ביצוע העבירה של שיבוש ראיות. לכן למשל, אם ייקבע שהוא הזיז את האקדח מבלי ששם לב, ותוך שהוא שרוי בהיסטריה מהמצב, אז אי אפשר להאשים אותו בעבירה. כמו כן, הוא טען שהוא היה בהלם מוחלט מהסיטואציה ולכן לא יכול היה להרהר בעניין ולהזיז את האקדח בקור רוח. אבל טענות אלו, למסקנת השופט, לא מתיישבות עם העובדה שהאקדח נמצא באופן "מושלם" בכף ידה הימנית של ענת אלימלך, באופן שברור שהאקדח לא הגיע לשם "במקרה" ולא "בטעות".
השופט הצביע על סתירות בעדויות שונות של יוסף אפוטה, והטיל ספק במהימנותו. אפוטה טען בהודעה זמן סמוך לאחר הרצח שהוא לא התקרב לגופות ולא נגע בהם. הוא אמר אז: "הסתכלתי עליהם רק ברגע שיצאתי מהמקום". השופט מביע תמיהה על כך- לא סביר שאח של הנרצח לא יסתכל ולא יתעניין מה מצבם, אבל מעבר לכך- האמירה לא מתיישבת עם הראיות בתיק, מהן עולה שהגופות נראו בבירור מדלת הזכוכית במרפסת הבית, דרכה נכנס לדירה. הוא בעצמו העיד בזמן אחר כי כשקפץ למרפסת וראה את הזוועה, נכנס להיסטריה. כלומר הוא סותר אפילו את עצמו.
גם בעדות שנגבתה ממנו ב2008, כמעט עשור לאחר מכן, צצים הרבה סימני שאלה:
"ש. שנכנסת לדירה חששת לחייהם? 
ת. מה היה לחשוש. אני נכנסתי לדירה כשראיתי אותם זה לשבריר שנייה, לא יכולתי להסתכל. אני בן אדם בוגר. יש לי גם היגיון. 
ש.ת. ביקשתי אמבולנס כי ראיתי דם. 
ש.ת. ראיתי את דוד וענת שכובים. 
ש. לא רצית לבדוק מה מצבם? 
ת. זה היה מיותר, חוץ מזה מה אני יכול לעשות. 
ש.ת. יכול להיות שהבנתי כשנכנסתי, שאין מה לעשות. אתה רוצה וידוי, אני רצחתי אותם. שיבוש זירה – חלומות באספמיה. 
ש.ת. כשקפצתי למרפסת וראיתי את הזוועה נכנסתי להיסטרייה. במצב כזה לא חושבים מה המצב שלהם, אם הם אכלו צהריים. אני לא מאחל לאף אחד להיות בסיטואציה הזאת. 
ש.ת. גם בדירה הייתי בהיסטריה. ההיסטריה לא עזבה אותי חודש וחצי. 
ש.ת. לא חשבתי שאני אמור לבדוק את מצבם. נכנסתי לבית כדי לפתוח את הדלת לשוטרים. 

השופט הביע תמיהה גם על הדברים האלו: מצד אחד יוסף אפוטה אומר שהיה נסער ביותר "ורק רצה ששניהם או מי מהם יהיה בחיים", ומצד שני- לא מצא לנכון לבדוק מה מצבם? הוא רואה אותם שותתים דם ולא טורח לברר מה אפשר לעשות כדי לעזור ולנסות להציל אותם או אחד מהם. מלבד זאת, השופט מציין העדות לפיה "הלך ישירות לדלת, היה חייב לעבור לידם", לא מתיישבת עם תרשים הדירה. אם כל שעשה בדירה היה לעבור מהמרפסת לדלת הכניסה ולפתוח לשוטרים את הדלת, לא היה חייב לעבור ליד ענת ודוד כלל.
לאחר גילוי הגופות, ולאחר שפתח את הדלת לשוטרים, יוסף אפוטה ירד למטה- ונעלם.

כשנשאל לגבי פשר ההיעלמות הזאת, אמר בנושא: "לאחר האירוע הנ"ל, הרגשתי ברע. אני חולה סוכרת, ואירועים מסעירים, גורמים לי לתחושה רעה (להיפוגליקמיה, ירידה ברמות הסוכר), ועל כן נאלצתי לנסוע הביתה; זאת עשיתי גם לאחר ששמואל המליץ בפני לעשות כן כאשר הוא ראה שאני לא מרגיש טוב".
בתצהיר עדותו הראשית, העיד אבי אלימלך:
"אז גם ראיתי את האמבולנס שהוזמן למקום עוזב את המקום...אז ראיתי פתאום את שמואל אפוטה יושב חיוור ברכבו, נקשתי על חלון רכבו. הוא ממש רעד בתוך הרכב. שאלתי אותו איפה יוסי, ותשובתו הייתה "הוא נסע הביתה, כדי לקחת זריקת אינסולין". בהקשר זה צויין בפסק הדין, שבמקום באותו הזמן כבר הייתה ניידת טיפול נמרץ ואם יוסף אפוטה נזקק לטיפול רפואי, יכול היה לקבל את הטיפול במקום. השופט מצא בטיעוני הסוכרת למיניהם- תירוץ, וזו מילה שהוא עצמו השתמש בה.
ליוסף אפוטה, הייתה התושייה והכוחות למצוא דרך לפרוץ לדירתו של דוד אפוטה, כשהוא יודע שיש חשש כבד לחייו ולחיי ענת אלימלך (חשש שגם הוא עצמו דיווח עליו בשיחתו למוקד 100). אותו אדם שגילה תושייה רבה כל כך מיהר לעזוב את זירת האירוע, לפני כולם באופן שהביא את רס"מ מירב גבאי (מצוות החקירה המיוחד) לשאול אודותיו. השופט מצא בהתנהגות הזאת חיזוק לכך שיוסף אפוטה שיבש את הזירה, ומצטט מתוף פסק דין אחר: "יש שהתנהגות מפלילה של נאשם, שאין לה הסבר אמין ומניח את הדעת, די בה כראיה נסיבתית, ועל אחת כמה וכמה כשאליה מצטרפות ראיות אחרות, ולו גם משניות, כדי להוות בסיס להרשעה בפלילים". ועוד מוסיף: "כל זאת כאשר יש בהתנהגות כדי להצביע על תחושת אשם המקננת בליבו".
יוסף אפוטה המשיך לטעון כי כלל לא נמצאו טביעות אצבע שלו על האקדח. ולכך השופט השיב בפסק הדין, שכוחן הראייתי של טביעות האצבעות נעוץ בהימצאותן ולא בהעדרן. יתירה מזו, העובדה שמז"פ לא מצאו כל טביעות אצבע שהן על האקדח, גם לא טביעות אצבע של דוד אפוטה, שנמצא באופן ברור שהוא אחז באקדח לפי בדיקת המתכת ושאר הראיות, מחזקת את המסקנה שהזירה שובשה ע"י יוסף אפוטה שדאג לנקות את עקבותיו.

אז מה לגבי מניע?
התובעים טענו שליוסף אפוטה היה מניע כלכלי לשיבוש הזירה, הוא (לטענתם) סבר שהוא המוטב בפוליסת ביטוח החיים של דוד אפוטה, ולכן הזזת האקדח ויצירת מראית עין כאילו לא התאבד, תגרום לכך שהוא יוכל ליהנות מכספי הביטוח. השופט, לא השתכנע שהיה מניע כזה. לעומת זאת, הוא כן האמין, כמו התובעים, שהכוח המניע לשיבוש בזירה היה- לטהר את שמו של דוד אפוטה- אחיו של יוסף, אתו עמד בקשר קרוב.
בהקשר זה הוא מציין שכמעט לאורך כל הדרך  התעקשו הנתבעים, משפחתו של דוד אפוטה, וטענו שענת אלימלך היא שרצחה את דוד אפוטה, גם כשכל הראיות הצביעו על ההיפך. כלומר, הנושא הזה (שעליו גם דיברנו בתוכנית הקודמת) של מי רצח את מי, היה מבחינתם נושא בעל חשיבות עצומה. יוסף אפוטה לכל אורך המשפט, גם לפי מה שעו"ד ביטון אמרה לנו,  נאחז בגרסה הזאת גם כשהיה ברור שהיא מנוגדת לכל הגיון ולכל ראיה קונקרטית. זה מעיד על רצון לשלוט בנרטיב. נרטיב שמשרטט מציאות שלא קרתה בעצם.
בסופו של דבר, המשפט הסתיים בקביעה חד משמעית שיוסף אפוטה אכן שיבש את הזירה ע"י הזזת האקדח מכף ידו הימנית של דוד אפוטה אל בסמוך לכף ידה הימנית של ענת אלימלך. המניע היה ניסיון לטהר את שמו של אחיו. התוצאה בסופו של דבר, למרבה האירוניה, היא הכתמת שמו שלו.

מדוע, אם כן, החליטה הפרקליטות לסגור את התיק נגד אחיו של אפוטה?
התביעה טענה כי המשטרה הייתה אחראית למידע השקרי שהופץ, וכי הפרקליטות שגתה שגיאה חמורה בהחלטתה שלא להעמיד את האחים לדין פלילי בגין עבירת שיבוש הליכי משפט- עבירה פלילית שעונשה לפי חוק העונשין 3 שנות מאסר.
 המדינה טענה, בתשובתה, שהרשויות פעלו במסגרת סמכותן, עפ"י כללי המנהל התקין ושכל השיקולים היו ענייניים וסבירים. זאת ועוד, המדינה טענה שלא ייתכן שתיק שנסגר בהליך פלילי "ייפתח" מחדש בדין נזיקי, כי המשמעות של דבר כזה היא שההליך האזרחי יהווה מעין "מסלול עוקף בג"ץ"- מקום לערער אליו על החלטות הפרקליטות, במקום בג"ץ.
השופט לא התרשם במיוחד מהטענות הללו, ולא חסך בביקורת על ההחלטה. שימו לב מה השופט, מנחם הכהן, כותב בפסק הדין:
"אודה, כי ההחלטה לסגירת התיק נגד נתבע 5 (יוסף אפוטה), על אף הודאת המדינה כי קיימת "תשתית ראייתית מוצקה ביותר" כנגדו בגין עבירת השיבוש, על פניה נראית תמוהה, לא מובנת, וזאת בלשון המעטה". 

בכל הנוגע ליסוד הנפשי הנדרש בעבירת השיבוש, סעיף 244 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 הקובע את עבירת השיבוש, מורה כדלקמן:"העושה דבר בכוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי או להביא לידי עיוות דין, בין בסיכול הזמנתו של עד, בין בהעלמת ראיות ובין בדרך אחרת, דינו - מאסר שלוש שנים; לענין זה, "הליך שיפוטי" - לרבות חקירה פלילית והוצאה לפועל של הוראת בית משפט". 

עלתה השאלה, האם ניתן להוכיח את קיומו של היסוד הנפשי. הרי התיק נגד יוסף אפוטה נסגר, כאמור, לא בגלל היעדר ראיות. אבל- מדובר במקרה של רצח והתאבדות, ולא היה מעורב גורם שלישי, ואיש לא צפוי היה לעמוד לדין.
הפרקליטות האמינה שיוסף אפוטה יוכל לטעון- איזו חקירה משטרתית? במה חיבלתי בדיוק? הרי חקירת האירוע לא הייתה "לשם מניעת עבירה או גילוייה, ולא נועדה לתפיסת עבריינים והעמדתם לדין"- כפי שהוגדרו תפקידי המשטרה בסעיף 3 לפקודת המשטרה, אלא לשם מתן תשובה לשאלה- מי מבין המנוח והמנוחה היה זה שרצח ומי זה שהתאבד.
בנסיבות אלה, ובהיעדר אפשרות להעמיד מאן דהוא לדין בגין עבירת רצח, בייחוד לאור העובדה כי קרוב לוודאי לא היה מקום לחקירה כזו, הפרקליטות האמינה שיהיה לה קשה להוכיח שיוסף אפוטה שיבש את הזירה מתוך מודעות כי תיפתח חקירה פלילית.

על כך השופט השיב: "סעיף 3 לפקודת המשטרה, המגדיר את "תפקידי המשטרה", קובע: "משטרת ישראל תעסוק במניעת עבירות ובגילוין, בתפיסת עבריינים ובתביעתם לדין, בשמירתם הבטוחה של אסירים, ובקיום הסדר הציבורי ובטחון הנפש והרכוש. נוכח הגדרה זו, סבור אני בניגוד לעמדת הפרקליטות כפי שהובהרה על ידי באת כוח המדינה, כי חקירת משטרה שתכליתה לברר מי הרוצח, כגון בנסיבות תיק זה, עולה כדי "חקירה פלילית" במובנו של סעיף 244 לחוק העונשין, וזאת גם אם איש לא יועמד לדין באשמת אותו רצח, שכן לקביעת זהות העבריין, ישנה חשיבות לגבי שורה של נושאים, וזאת גם אם ידוע מראש שלא ניתן יהיה להעמידו לדין".

פרשנות אישית שלי: עבירת שיבוש הליכי משפט היא עבירת התנהגות, מדובר כאן הרי על התנהגות פסולה. אדם נכנס לזירת רצח והתאבדות,  ורואה גופות (!)- אדם נורמטיבי לא מזיז אקדח לכיוון יד של מישהו. זה העניין הרלבנטי פה, ולא האם נגרמה תוצאה של שיבוש משפט כלשהו. עצם הכוונה לשנות זירה, במיוחד- תחשבו על זה רגע- זירת רצח! זו פעולה עבריינית בפני עצמה. גם אם מניחים בצד את הנזק העצום ואת עוגמת הנפש שנגרמה מהשיבוש הזה. האם אנחנו רוצים לחיות בעולם שבו מאן דהוא משנה מיקומים בזירה וראיות כרצונו, לפי מה שנוח לו- יהיה המניע אשר יהא, אם זה לטובת טיהור שם אחיו או לשם משהו אחר?
השופט הזכיר גם הוא את העובדה שמדובר בעבירת התנהגות, ולא עבירה מסוג תוצאה. עבירות מסוג תוצאה מזהים בחוק העונשין לפי ההתחלה "הגורם ל...", כלומר היסוד העובדתי חייב להיות שתוצאה מסוימת ספציפית נגרמה. ואילו עבירת התנהגות היא עבירה שעצם המעשה בצירוף הכוונה, ללא קשר לתוצאה, הם כשלעצמם פסולים. למשל, תקיפה זו עבירת התנהגות. לא נדרשת תוצאה מסוימת. ולכן לא נדרשת זיקה בין הרכיב ההתנהגותי לבין התוצאה. במילים אחרות- התוצאה ומה קרה בעקבות אותו שיבוש פשוט לא רלבנטיים לעניין האשמה בעבירה.
למרות הקביעה הברורה הזו של השופט כי יוסף אפוטה שיבש ראיות, הנזק כמובן כבר נעשה... אפסו כוחותיהם של משפחתה של ענת אלימלך ז"ל, להילחם בממסד. המאבק התיש אותם והותיר אותם מרוקנים.

הם נשארו עם התקווה שמשהו ישתנה, אם לא בשבילם, לטובת החברה ולטובת נשים אחרות שחיות בצל האלימות.


תגובה:
את תגובת יוסף אפוטה, לא ניתן היה להשיג עד למועד התכנית.

עד לרשומה הבאה,
דנה הילמן