בנו של סאם


"בימים אלה של 'עונת המלפפונים' ובצורת בידיעות עיתונאיות בימי חודש אוגוסט, שלטה הידיעה על מעצרו של דיוויד ברקוביץ, בן 24, החשוד בכך שהוא הרוצח שקטל באקדחו והטיל טרור על ניו-יורק במשך יותר משנה, על כל כותרות העיתונות ועמודיה, לא רק בניו יורק- אלא בעולם כולו".

"בעולם כולו"- וגם כאן, בישראל- הסיפור של 'בנו של סאם' הגיע לעיתונים, וזה היה קטע מתוך כתבה שפורסמה בגיליון מתאריך 14.8.1977 בעיתון 'מעריב'. גם היום, יותר מ- 40 שנים אחרי שהרוצח נתפס ונכלא- השאלות הקרימינולוגיות שעולות מהמקרה של  'בנו של סאם' עדיין מעסיקות אותנו: איך מתמודדים עם רוצח שטוען ש"כלב אמר לו לרצוח נשים צעירות"? איך ניתן להסביר אלימות קיצונית בין אנשים זרים לחלוטין, כשלא ברור מה המניע שלה?
ואיך עוצרים אותה?

האזינו לפרק זה, שהוכן בשיתוף פעולה עם הפודקאסט "קטעים בהיסטוריה" עם יובל מלחי:




היה זה סוף חודש יולי 1977 בניו-יורק, לקראת "יום השנה" למקרה הראשון של 'בנו שם סאם', והמשטרה הייתה בכוננות מוגברת. 'בנו שם סאם' היה הכינוי-מטעם עצמו של יורה מסתורי שפגע ב- 11 בני אדם עד אז, חמישה מתוכם מתו. עקב המכתבים שכתב, הוא הפך למעין ידוען. השוטרים הניחו שהוא לא יפספס הזדמנות להגיע לכותרות שוב. הם ידעו שמי שמבצע את מעשי הירי פועל בעיקר בקווינס ובברונקס, ועיקר המאמצים רוכזו שם- אבל הירי האחרון בוצע בכלל…
בברוקלין.
ביום ראשון, ה- 31 ליולי 1977 סטייסטי מוסקוביץ ורוברט ויולנטה בני עשרים, ישבו במכוניתו של ויולנטה, שחנתה מתחת לפנס רחוב ליד הפארק הציבורי שבשכונת Bath side. בני הזוג התנשקו, כאשר לפתע גבר התקרב לרכב מצד מושב הנוסע (הצד בו ישבה מוסקוביץ') והחל לירות. הוא ירה ארבעה פעמים, פגע בכל אחד מהם בראשם, ונמלט דרך הפארק. מוסקוביץ מתה מפצעיה. ויולנטה שרד אך איבד את רוב ראייתו.
מאוחר יותר באותו הלילה, הבלש ג'ון פלוטיקו הוער משנתו ונאמר לו להתייצב בתחנה של יחידת מקרי הרצח של המחוז, הממוקמת בקוני איילנד- סמוך לברוקלין. "זו כבר הטריטוריה שלנו", נאמר לו, "יש לך שבועיים לפתור את תיק הרצח של מוסקוביץ' והפגיעה בויולנטה. אם לא תצליח- התיק יעבור לסמכות כוח המשימה "אומגה" (כוח משימה מיוחד שהוקם לטובת חקירת מקרי 'בנו שם סאם'). עדיין פה, פלוטיקו??".
השעון מתקתק.
פלוטיקו לא היה היחיד, אתם מבינים. כל שוטר בניו-יורק, חוקר FBI ואפילו מאפיונרים רצו להיזכר כאלה שתפסו את "בנו של סאם" וגרמו לו לשלם על מעשיו.
כדי להבין עד כמה כל אוכף חוק היה אובססיבי, בשלב הזה, לעצור את "בנו של סאם" אולי כדאי לחזור אחורה…

אירוע הירי הראשון של "בנו של סאם" התרחש בליל ה- 29.7.1976, בשכונת פלהאם ביי, בברונקס. (מוזיקת דיסקו ברקע) דונה לוריה בת ה- 18 וחברתה ג'ודי ולנטי בת ה- 19 ישבו ברכב של ולנטי, שהסיעה את חברתה לביתה אחרי בילוי בדיסקוטק והן שוחחו קצת- עדיין נרגשות מהבילוי. לאחר שנפרדו לשלום, לוריה פתחה את הדלת ועמדה לצאת מהרכב, כאשר לפתע הבחינה בגבר שקרב במהירות לעברן. היא הספיקה לומר: "מה זה…", כאשר הגבר הוציא אקדח משקית נייר שנשא עמו, כרע על ברך אחת, כיוון את הנשק בשתי ידיו- ולחץ על ההדק. (אפקט ירי) לוריה נפגעה מהירייה הראשונה ומתה במקום, ולנטי נורתה נורתה בירך ושרדה. היא לא זיהתה את הרוצח, כלומר לא אדם שהכירה באופן אישי. היא תיארה אותו כ: גבר לבן בשנות ה- 30' לחייו, בעל צבע עור בהיר, בגובה 1.75 ס"מ והעריכה שמשקלו כ- 73 ק"ג. שערו היה קצר, שחור ומתולתל. בדיעבד התברר, שאביה של לוריה ראה אדם שנופל תחת התיאור הזה יושב במכונית צהובה שחנתה בסמוך. שכנים סיפרו לשוטרים שהיה רכב קטן וצהוב שנסע לאיטו באזור, שעות לפני הירי.
ב- 23.10.1976 התרחש מקרה דומה, באזור מגורים מבודד בשכונת פלאשינג בקווינס. קרל דנארו בן ה- 20 ישב יחד עם חברתו רוזמרי קינן בת ה- 18 במכוניתה, כאשר לפתע חלונות הרכב התנפצו סביבם. (אפקט של זכוכית מתנפצת) זה היה כאילו הרכב התפוצץ. קינן התניעה את הרכב ודהרה לקבלת עזרה. דנארו דימם מפצע בראשו, איש מהם לא הבין בשלב הזה שמדובר בפצע ירי. רק כאשר קיבל טיפול רפואי התגלתה פגיעת הקליע, שריסקה חלק מגולגולתו. באופן מדהים הוא שרד, לאחר שפלטת מתכת החליפה את החלק שרוסק. קינן סבלה מפציעות שטחיות בלבד, מהתנפצות הזכוכית. אף אחד מהשניים לא ראה את היורה.
השוטרים מצאו במכונית של קינן קליעי אקדח בקוטר 0.44 קליבר, אבל הם התעוותו כל כך שהם סברו שלא יוכלו לקשר בין הקליעים שנמצאו לנשק הספציפי שירה אותם. אביה של קינן, במקרה היה בלש ותיק ב- NYPD- עניין שעזר למקרה לקבל עדיפות. בדומה לאירוע הירי של לוריה-ולנטי, גם כאן לא נראה שהיה מניע. היו קווי דמיון נוספים בין המקרים, אלא שבשעתו, המשטרה לא קישרה ביניהם. אולי משום ששני המקרים התרחשו ברובעים שונים, ונחקרו ע"י תחנות אזוריות שונות.

חודש לאחר מכן, ב- 27.11.1976 שתי חברות הלכו יחד ברחוב בלילה, לאחר שצפו בסרט בקולנוע: דונה דה-מאסי בת ה- 16 וג'ואן לומינו בת ה- 18. הן הגיעו לביתה של לומינו בשכונת בלרוז בקווינס, התיישבו במרפסת ושוחחו. לפתע ניגש אליהן גבר צעיר, מתוך החשיכה, והחל לבקש הכוונה. הוא החל לשאול: "אתן תוכלו לומר לי איך..?" ולפתע שלף אקדח. הוא ירה בכל אחת מהן פעם אחת, מספר יריות נוספות לבניין, והסתלק. שכן מהבניין שמע את היריות ויצא מהר החוצה- הוא הספיק להבחין בגבו של היורה עם האקדח, וחשב שראה גבר בעל שיער בלונדיני. דמאסי ולומינו שרדו, אך לומינו שנפגעה בגבה נותרה עם שיתוק בפלג גופה התחתון.

ב- 30.1.1977 קרוב לשעה 1 בלילה, כריסטין פרוינד בת ה- 26 והארוס שלה ג'ון דיהל בן ה- 30 ישבו במכוניתו של דיהל בקווינס. הם בדיוק צפו בסרט "רוקי" ועמדו להמשיך את הבילוי שלהם במועדון ריקודים, כאשר לפתע רעש נורא של זכוכית מתנפצת החריד את הרכב. 3 יריות נורו לרכב, ודיהל אחוז האימה דהר ברכב להשיג עזרה. דיהל איבד את ארוסתו מספר שעות מאוחר יותר. הוא עצמו נפצע קל. הוא לא ראה את התוקף.
אחרי המקרה הזה, המשטרה לראשונה הבינה שיש פה דפוס שחוזר על עצמו באירועים האלה, ושכנראה הם קשורים אחד לשני. כל הקורבנות נורו מכדורים בקוטר 0.44 קליבר, ונראה שהכוונה הייתה לפגוע בעיקר בנשים צעירות עם שיער ארוך.
משטרת NYPD פרסמה שני קלסתרונים של חשודים אפשריים: אחד בעל שיער שחור בדומה לתיאור שניתן ממקרה לוריה וולנטי, ואחד בעל שיער בלונדיני מהתיאור של השכן במקרה של לומינו ודה-מאסי. איש משטרה ציין שהם מחפשים אחר מספר חשודים, לא רק אחד.
ב- 8.3.1977 בשעה 19:30 בערב וירג'יניה ווסקרישיאן בת ה- 19 הלכה בדרכה מאוניברסיטת קולומביה, שם למדה כסטודנטית, לביתה. לפתע ניצב מולה גבר חמוש באקדח. בשלב זה כל אדם שחי בניו-יורק כבר שמע על מקרי הירי התמוהים ולכאורה חסרי כל מניע, נגד נשים צעירות. ובצעד נואש להגן על עצמה, ווסקרישיאן הרימה את הספרים שהחזיקה בידיה וסוככה בעזרתם על ראשה. זה לא עזר. בירי מטווח קרוב כל כך, קליע ה- 0.44 קליבר עבר דרך הספרים ואל ראשה. היא מתה במקום. תושב המקום ששמע את הירי מיהר החוצה
לכיוון ממנו נשמע הירי. בפינת הרחוב כמעט נתקל חזיתית בבחור צעיר, אותו מאוחר יותר תיאר כנמוך, חסון בן 16 עד 18, מגולח למשעי, שלבש סוודר ולראשו היה כובע מצחייה. כל זה היה תוך שבריר שנייה, והשכן שמע אותו אומר "הו, Jesus!" בעוד מתרחק במהירות ונעלם אל תוך הערב. שכנים אחרים סיפרו שראו מתבגר ואדם נוסף המתאים לקלסתרון של הגבר בעל השיער השחור- מרחרחים באזור, כשעה לפני הירי.

זה כבר היה המקרה החמישי בניו-יורק בו בעיקר נשים צעירות, נורמליות לחלוטין, נטולות כל קשר לעולם עברייני- היוו מטרה ונפגעו, או ממש נרצחו על ידי היורה האלמוני.
מציאות כזו הייתה בלתי נסבלת לחלוטין, אפילו בעיר שאלימות ופשיעה אינם זרים לה. השוטרים התקשו להתמודד עם הלחץ הגובר כלפיהם; אבל איך פותרים תעלומה, כשאין קצה חוט אפילו? אין ממש עדות, אין ראיות למעט הקליעים האקדח 0.44 קליבר, אין מניע ברור. לא ברור מה "יוצא" ליורה מהמעשים שלו.
מה הוא מקבל מזה?? זה לא שוד שהסתבך, זה לא אונס, אין שום חוט מקשר בין הנפגעות מלבד היותן נשים צעירות, ובעיקר- אין אדם אחד חשוד שניתן לעצור אותו. וזה לא נראה טוב.
העיתונים סיקרו את האירועים בתדירות יומיומית. הניו-יורק פוסט והדיילי ניוז הגדילו את התפוצה שלהם בצורה דרמטית, וכן- אולי גם התיאורים הגרפיים תרמו לזה... פרשנויות שונות פורסמו, והן כללו השערות שונות ומשונות. כל זה היה ממש פיקנטי ומסעיר, אבל לא בהכרח קשור למציאות. קצת כמו הפרשנויות שאנחנו מכירים היום..

ב- 17.4.1977 בשלוש לפנות בוקר, אלכסנדר אסאו בן ה- 20 וולנטינה סוריאני בת ה- 18 ישבו במכונית של סוריאני ליד ביתה בברונקס, כאשר לפתע נורו. סוריאני מתה במקום. אסאו מת מספר שעות לאחר האירוע, בבית החולים. השוטרים ביצעו סקירה ברכב וזיהו את אותם קליעי 0.44 קליבר, מאותו נשק כמו באירועים הקודמים. עוד מצאו בזירה, מכתב שנכתב בכתב-יד, באותיות דפוס, שהיה ממוען לבכיר ב- NYPD ג'וזף בורלי (שמאוחר יותר מונה למפקד יחידת הבילוש).

הנה חלקים מאותו המכתב:

"אני פגוע עמוקות מזה שאתם קוראים לי שונא-נשים. אני לא. אבל אני מפלצת. אני 'בנו של סאם'. אני פרחח קטן. כשאבא סאם משתכר הוא נהיה אכזר. הוא מכה את המשפחה שלו. לפעמים הוא קושר אותי למאחורי הבית. פעמים אחרות הוא נועל אותי בגראז' (מוסך ביתי). סאם אוהב לשתות דם. "צא והרוג", מצווה אבא סאם.  (...) אני לא יכול לצאת החוצה אבל אני מסתכל החוצה מהחלון בעליית הגג וצופה בעולם מתנהל.
אני מרגיש כמו מישהו מבחוץ. אני על אורך גל שונה מכל השאר- מתוכנת להרוג. כדי לעצור אותי צריך להרוג אותי. שימו לב, משטרה: תירו בי קודם- תירו על מנת להרוג, או ש. זוזו לי מהדרך או שתמותו! (...) מר בורלי, אדוני, אני לא רוצה להרוג יותר לא אדוני, לא יותר אבל אני חייב, 'כבד את אביך'. אני רוצה לעשות אהבה עם העולם. אני אוהב אנשים. אני לא שייך לכדור הארץ.
לאנשי קווינס- אני אוהב אתכם. ואני רוצה לאחל לכם חג פסחא שמח. מי ייתן שאלוהים יברך אתכם בעולם הזה ובעולם הבא ובינתיים אני אומר להתראות ולילה טוב. משטרה- תנו לי לרדוף אחריכם עם המילים הבאות; אני אחזור! אני אחזור! זה אומר באנג, באנג, באנג, באנג!
שלכם, ברצח- מר מפלצת".

המשטרה פרסמה פרופיל פסיכולוגי של החשוד ב- 26.5.1977: הוא תואר כגבר נוירוטי וככל הנראה סובל מסכיזופרניה פרנואידית. שמאמין שהוא נשלט ע"י דמות שטנית.
שימושי, נכון?  בעיקר כי זה לא, באופן תאורטי, יכול להיות כל אחד בערך בניו-יורק...
ב- 30.5.1977 ג'ימי ברסלין, בעל טור בדיילי מייל, קיבל מכתב שנכתב בכתב יד, מאדם שטען שהוא רוצח ה-0.44 קליבר.  המכתב פורסם בעיתון שבוע לאחר מכן.

קטעים מתוכו:

 "J.B, אני רק זורק לך כאן משפט כדי ליידע אותך עד כמה אני מעריך את העניין שלך במקרים האחרונים והמזוויעים של רוצח ה- 0.44 קליבר. שתדע, אני קורא את הטור שלך מדיי יום ואני מוצא אותו אינפורמטיבי מאוד. תגיד לי ג'ים, מה תשים בטור של ה- 28.7? אתה יכול לשכוח ממני כי לא אכפת לי מפרסום. אבל אל תשכח את דונה לוריה ואל תיתן לציבור לשכוח אותה. היא הייתה נערה מתוקה מאוד, מאוד. אבל סאם הוא בחור צמא והוא לא ירשה לי להפסיק להרוג עד שהוא יתמלא בדם.
מר ברסלין, אדוני, אל תחשוב שבגלל שלא שמעת ממני זמן-מה אני הלכתי לישון. לא, אני עדיין כאן. כמו רוח שנודדת בלילה; צמא, רעב, לעיתים רחוקות עוצר לנוח. לרצות את סאם. אני אוהב את העבודה שלי. (...) אולי ניפגש יום אחד, פנים מול פנים. או שאולי שוטרים עם אקדח 0.38 מעשן יגמרו אותי. וואטאבר, אם יהיה לי מספיק מזל לפגוש אותך אספר לך על הכול על סאם אם תרצה, ואערוך היכרות ביניכם. (...) J.B, בבקשה תודיע לכל הבלשים שעובדים על התיק שאני מאחל להם בהצלחה. תמשיכו לחפור, תחשבו חיובי, תזיזו את הישבן שלכם, דפקו על ארונות קבורה. כשאתפס, אני מבטיח לקנות לכל החבר'ה שעובדים על התיק זוג נעליים חדשות, אם אצליח לגייס את הכסף.
בנו של סאם".

השאלה במכתב- "מה יהיה בטור של ה- 28.7", נתפשה ע"י המשטרה כאיום מרומז: ה- 28.7 זה התאריך שמציין שנה לתחילת הפעילות של רוצח ה- 0.44 קליבר (או, כפי שהוא החל לכנות עצמו במכתביו, ובעקבותיו- גם התקשורת- בנו של סאם). המשטרה ניסתה להגיע לתובנות נוספות לפי תוכן המכתב, אבל גם מכתב היד שלו. בשלב מסוים חשדו, שמדובר באדם שעובד כממלא טקסטים בחוברות קומיקס- בגלל כתב היד, ופנו לחברת DC Comics לראות אם במקרה הם מזהים את הכתב.
חלקים מהמכתב פורסמו בעיתון הדיילי ניוז בתחילת יוני, כשבוע לאחר קבלת המכתב, וברסלין קרא לרוצח, מעל דפי העיתון- להסגיר את עצמו. הגיליון הדרמטי נחטף כמו לחמניות חמות- ומכר למעלה ממיליון ומאה אלף עותקים.
בנו של סאם ככל הנראה היה אחד מאותם הקוראים הנלהבים- אבל הוא לא הסגיר את עצמו.
(פאוזה)
ב- 26.6.1977- סאל לופו בן ה- 20 וג'ודי פלאסידו בת ה- 17, יצאו מדיסקוטק (מוזיקת דיסקו מעומעמת) בבייסייד שבקווינס. הם נכנסו לרכב של לופו וישבו שם.
השעה הייתה 3 לפנות בוקר (אפקט של צרצרים או צלילים כאלה של אמצע הלילה).
לפתע שלוש יריות (אפקט) פילחו את השקט, ואת חלונות הרכב. פלאסידו ספגה פגיעות ברקה הימנית, בכתף ובעורף. לופו נפגע בזרועו. שניהם שרדו, ולמרבה האירוניה, לופו סיפר לשוטרים מאוחר יותר שג'ודי והוא, רק כמה דקות לפני המתקפה, דיברו על "בנו של סאם".
הגענו לנקודה בה התחלנו את הפרק- המקרה האחרון שאירע לשם שינוי בברוקלין וגבה את חייה של סטייסי מוסקוביץ. ולג'ון פאלוטיקו- האחראי על המקרה. באותו הזמן, במקביל, פעל צוות של למעלה מ- 100 בלשים- בשם כוח משימה "אומגה". מי שמגיע ראשון, זוכה. אחד נגד מאה.

בליל הרצח של מוסקוביץ, ססיליה דייויס הלכה עם הכלב שלה בשכונה ליד הפארק, וראתה שוטר סיור רושם דוח חנייה לרכב שהחנה ליד ברז כיבוי אש. רגעים אחר כך, השוטר כבר לא היה שם וגבר צעיר חלף על פניה ונעמד ליד הרכב הזה, עם דוח החנייה. היא הרגישה שהוא בוחן אותה והיא הרגישה מאוימת בעיקר כי היה נראה שהוא מנסה להסתיר "חפץ כהה". היא רצה לביתה, ושמעה יריות מאחוריה ברחוב .
זה היה בליל ה- 31.7.1977. רק ארבעה ימים מאוחר יותר, היא פנתה למשטרה עם המידע. השוטרים, בניהול פאלוטיקו, החלו לבחון את כל הרכבים שקיבלו דוח באזור באותו הלילה.
בינתיים, ניו-יורק געשה וזעמה על רצח נוסף של אישה צעירה. הורים היו מלאי חרדה לגבי בנותיהם. אב מודאג כזה היה קרמיין גאלאנטה- סנדק המאפיה. הכתב הפלילי של הניו יורק פוסט דיווח שגאלאנטה, מנהיג המאפיה החזק ביותר ברחבי ארה"ב נתן הוראה לחמש המשפחות של המאפיה בניו-יורק: "תפסו אותו":
"גאלאנטה הביע את זעמו, כאשר נודע לו על מותה של סטייסי מוסקוביץ בת ה- 20, הקורבן האחרון של הרוצח. לגאלאנטה ארבע בנות ואחת מהן היא בערך באותו הגיל. קיימות גם סיבות מסחריות, בגללן רוצים אנשים המאפיה ללכוד את הרוצח. סדרת הרציחות פוגעת במהלך התקין של העסקים, מאחר שתושבי ניו-יורק מעדיפים להישאר בבתיהם ואינם מרבים לבקר בבתי השעשועים, שלהם מספקת המאפיה משקאות וסיגריות".
במילים אחרות... זה לא טוב לעסקים.
בין המכוניות שנבדקו הייתה פורד גלאקסי צהובה. אולי אתם זוכרים, את התיאור של "רכב צהוב" ששכנים ראו משוטט בשכונה, כמה שעות לפני הירי בדונה לוריה וג'ודי ולנטי?...
הבעלים של אותה פורד גלאקסי צהובה התגלה כבחור צעיר בשם דייוויד ברקוביץ- שגר ביונקרס, עיר במחוז ווסטצ'סטר, שהיא מעין פרבר של מטרופולין ניו-יורק- צפונית לרובע ברונקס. ב- 9.8.1977 בלש ג'יימס ג'אסטיס Justis (ולא, אי אפשר להמציא את זה) התקשר למשטרת יונקרס וביקש מהם לקבוע תשאול עם ברקוביץ.
מי שענתה לאותה השיחה הייתה וויט (Wheat) קאר, בתו של סאם קאר: או, היא הכירה את דיוויד ברקוביץ. לאביה, סאם, היה כלב. לפעמים הוא היה קושר אותו מאחורי הבית... הכלב לפעמים נבח, והנביחות האלה הציקו במיוחד לשכן אחד... דייוויד ברקוביץ. אז בלילה אחד הוא ירה בו, עם האקדח שלו. הכלב שרד.
הם דיי ריחמו על הבחור הזה: יוצא צבא ששירת בקוריאה, חי לבד ועובד בעבודה משמימה בסניף הדואר. 
ג'אסטיס ביקש סיוע ממשטרת יונקרס באיתור ברקוביץ. למרבה תדהמתו, נאמר לו- שלדעתם הוא "בנו שם סאם". רק חישבו מה היה קורה לולא וויט קאר הייתה זו שענתה לשיחה...

למחרת, ב- 10.8.1977, כוחות משטרתיים הגיעו לרכב של ברקוביץ, שחנה ברחוב ליד הבניין של דירתו, רחוב פיין 35, ביונקרס. אפילו ממבט חטוף אל פנים הרכב, הם ראו רובה במושב האחורי. וזה נתן להם לגיטימציה לפרוץ, גם בלא צו, את הרכב. בחיפוש ברכב מצאו קיטבג עם תחמושת, מפות של זירות הפשע ומכתב מאיים שממוען אל החוקר טימות'י דאוד מכוח המשימה "אומגה". השוטרים החליטו להמתין לצאתו של ברקוביץ מהבית, על פני הסיכון של עימות בבניין מאוכלס שעלול לגבות חיי דיירים; הם גם חיכו לצו חיפוש לדירה, בחשש שאם יפרצו אליה ללא צו בית המשפט בית המשפט יפסול כל ראייה שימצאו.
ברקוביץ לבסוף יצא מבניין הדירות בשעה עשר בערב, ונכנס אל רכבו. לא מודע כמובן שהמשטרה קרובה אליו. לפתע מצא עצמו עם שני אקדחים מכוונים אל ראשו: ג'ון פלוטיקו שארב לו וזינק לצד הנהג, ומצד הנוסע עמיתו של פלוטיקו- וויליאם גארדלה. ברקוביץ אמר: "You've got me- תפסתם אותי". שקית נייר ובתוכה אקדח בולדוג בקוטר 0.44 קליבר נמצאה במכונית. קליעי האקדח תאמו את הקליעים מהזירות השונות.


למחרת, ברקוביץ נחקר והודה במעשים, וסיפר שכלב לברדור רטריבר דרש דם של נערות צעירות. לבעל הכלב ש"דיבר אל ברקוביץ" קוראים 'סאם', ומכאן הכינוי- 'בנו של סאם'.
ב- 14.8.1977 פורסמה כתבה בעיתון מעריב- תרגום של כתבה מהוושינגטון פוסט:
"ביום רביעי שעבר הסתיים המצוד הגדול ביותר בתולדות משטרת ניו-יורק, במעצרו של מי שהשלטונות חושדים בו שהוא "בנו שם סאם" אולם- הפלוגתא בעניין הסיקור בעיתונות על מקרה זה עדיין רחוקה מסיומה…"
אתם רואים, "בנו של סאם" מהמכתבים והעיתונים, היה סוג של כוכב: מפורסם, שם שגור בכל בית, מהתל במוחות החוקרים הכי גדולים של אותו הזמן. הדמות האמתית לעומת זאת, התגלתה כחיוורת למדיי: גבר גוץ בן 25, עם שיער שחור מתולתל, תכול עיניים שנראה כלפיי חוץ כמו... Nice Jewish boy. האם ייתכן באמת שאדם הטיל טרור נוראי כל כך במשך שנה שלמה על העיר ניו-יורק, רק כי "כלב אמר לו לעשות את זה?"
ב- 8.5.1978- ברקוביץ הודה באשמה במשפט, למרות עצת עורך דינו לטעון לחוסר אשמה בשל אי-שפיות. שבועיים לאחר מכן- ברקוביץ ניסה לקפוץ מחלון בביהמ"ש, בקומה שביעית. מתן גזר הדין נדחה ונקבע שתערך לו בדיקה פסיכיאטרית נוספת.
ב- 12.6.1978- על ברקוביץ נגזר עונש מאסר של 25 שנה- עד מאסר עולם על כל אחד ממעשי הרצח, כלומר שישה מאסרים מצטברים.

אביו המאמץ של דיוויד ברקוביץ, ניית'ן, קיים מסיבת עיתונאים בה התאבל על הקורבנות:


(מסיבת העיתונאים מופיעה מדקה 1:28:00 עד 1:31:00)

הוא אמר:  "אני מתאבל לא על האובדן של בני המאומץ, אלא על האובדן שחש כל הורה שילדו נפגע ממה שבני עשה". כאשר נשאל האם כל הורה יכול למצוא עצמו בסיטואציה כזו, כמו שלו, השיב: "אני מאמין שכן".


חקר רוצחים סדרתיים התפתח במידה רבה בשנות ה- 70' המאוחרות, בעיקר לאחר סדרה של מעשי רצח "סדרתיים": אנשי FBI שאלו את עצמם, איך "נוצרים" רוצחים סדרתיים, מה מסביר את ההתנהגות שלהם? האם לעצור ולכלוא אותם זה כל מה שאנחנו יכולים לשאוף אליו? או שאולי אנחנו יכולים לעשות יותר מזה?
ג'ון (אי) דאגלאס, מהיחידה למדעי ההתנהגות ב- FBI שאל את השאלות הללו בדיוק. בספרו Mind Hunter, (שמאוחר יותר עובד לסדרה בנטפליקס), הוא מתאר את המחקר שלו ושל עמיתיו, שנערך ע"י תיעוד ראיונות עם רוצחים סדרתיים. דייוויד ברקוביץ- 'בנו של סאם', היה אחד מהם. דאגלאס, ניתח את ברקוביץ ובנה פרופיל.
כמו מספר רוצחים סדרתיים, ברקוביץ גדל במשפחה מאמצת;
הוא נולד בראשון ליוני 1953 בשם ריצ'ארד דייוויד פאלקו, לאם יהודייה- אליזבת' "בטי" ברודר, בברוקלין ניו יורק. הוא נמסר לאימוץ מספר ימים לאחר לידתו- לבני הזוג פרל ונתן ברקוביץ. זוג שלא הצליח להביא ילדים לעולם.
ב- 1967- כשהיה בן 14, אמו פרל נפטרה ממחלת סרטן השד. אביו המאמץ נתן, נישא בשנית. דיוויד איבד את האישה היחידה בחייו שאהבה אותו. ואם זה לא היה גרוע מספיק, אשתו החדשה של אביו התנכלה לו.
ברקוביץ לא ידע שהוא מאומץ עד גיל 17 בערך- כאשר התגייס לצבא. הוא רצה להישלח לווייטנאם אבל מצא עצמו בקוריאה, שם חווה את חווית המין הראשונה שלו- עם זונה, ואפילו קיבל ממנה מזכרת- זיבה. כאשר השתחרר מהצבא ב- 1974, וחזר לעיר ניו-יורק הוא החל לחפש את אמו הביולוגית בטי, ואיתר אותה ואת אחותו בלונג ביץ', לונג איילנד. למרבה הפתעתו ואכזבתו, הן לא רצו שום קשר אליו.
הוא היה ביישן, חסר ביטחון וזועם והרגשות האלה היו בתוכו כמו לאבה בהר געש, שמתישהו- תתפרץ החוצה. ואכן, קצת לאחר מכן החל לתקוף---> בסכין, שזה היה הנשק היחיד שהיה לו אז. בערב חג המולד הוא יצא וחיפש קורבן: מישל פורמן. היא שרדה.
הוא למד לירות בצבא, ובטקסס הוא השיג לעצמו אקדח בולדוג-
נשק רב-עוצמה, עם קליעים בקוטר 0.44 קליבר.
זה חיזק אותו וגרם לו להרגיש יותר כמו "גבר". הוא הלך לאתרי איסוף פסולת בניו-יורק והתאמן על האקדח. עד שהוא שכלל את המיומנות שלו לירות בכל מיני טווחים. ואז עובד הדואר, לכאורה "לוזר" במהלך היום- היה יוצא לצוד, במהלך הלילה.
וכך דאגלאס תיאר את המפגש עם ברקוביץ, בכלא אטיקה:

"לאחר הניסיון לרצוח את ברקוביץ בכלא בשנת 1979, שהסתיים בפציעה כמעט קטלנית שנדרשו 57 תפרים על מנת לסגור אותה, החלטנו להגיע אליו ללא התרעה מוקדמת. הבאתי אתי עיתונים שבהם ברקוביץ, כ'בנו של סאם',  "כיכב" (ולא היו חסרים כאלה...). כשישבנו זה מול זה, העברתי אליו את הדיילי ניוז ואמרתי לו: 'בעוד 100 שנים מהיום, אף אחד לא יזכור את בוב רסלר או את ג'ון דאגלאס (הוא ועמיתו), אבל כולם יזכרו את בנו של סאם. למעשה, עכשיו יש מקרה בויצ'יטה קנזס, בחור שרצח שש נשים וקורא לעצמו חונק ה- BTK (ר"ת, בתרגום מאנגלית, ל: קשירה, עינוי, רצח) ואתה יודע? הוא כותב מכתבים והוא מדבר עליך. הוא רוצה להיות כמוך, יש לך איזשהו כוח בלתי מוסבר. לא אהיה מופתע אם הוא יכתוב לך, כאן לכלא'.
ברקוביץ לא היה אדם כריזמטי במיוחד, והוא תמיד חיפש הכרה מסוימת, או תחושת הישג אישי. היו לו עיניים כחולות בהירות, שתמיד ניסו להבחין במבט של האדם מולו- האם הוא באמת מעוניין, או שהוא לועג לו? לאחר ששמע אותי, עיניו הוארו. 'עכשיו, לא הייתה לך הזדמנות להעיד בבית המשפט', המשכתי, 'אז כל מה שהציבור יודע עליך זה שאתה בן-זונה מרושע. אבל אנחנו יודעים שבהכרח יש בך צד אחר, צד רגיש. צד שהושפע מהרקע שלך. ואנחנו רוצים שתהיה לך את ההזדמנות לספר לנו על זה'.
הוא דיי מאופק רגשית. אבל לאחר היסוס, הוא הודה בהצתת כ- 2,000 שריפות באזורים ברוקלין וקווינס, אותן תיעד ביומן שניהל בקפדנות. השריפות שהצית לא היו משמעותיות אלא יותר מטרד- הצתת פחי אשפה, בניינים נטושים... כמו מציתי שריפות אחרים, הוא עינג את עצמו בזמן שצפה בלהבות. נושא ההצתות הוא מוטיב חוזר אצל רוב הרוצחים הסדרתיים, יחד עם הרטבה במיטה ואכזריות לחיות- השלישיה הרצחנית.
יש לו אישיות של רוצח שכיר; מתבודד, שנהנה לעסוק בכתיבת יומן. סממן נוסף לסוג האישיות הזה הוא שהוא לא בא במגע כלשהו עם הקורבנות: הוא לא אנס ולא פטישיסט (מהמילה Fetish), הוא לא מחפש מזכרות. אם הוא מקבל ריגוש מיני זה מאקט הירי עצמו.
בכל פעם שהוא היה מגיע לאזורי האהבהבים האלה, שם חיפש את קורבנותיו, הוא הלך לצד של הנוסע ולא לצד של הנהג (שם סבר, שיישבו הנשים). כאשר ירה, השנאה והכעס הופנו לנשים. מספר הכדורים שנורה, בדומה למספר דקירות באירוע דקירה, מסמל את עוצמת הזעם. הגבר במקרים האלה, נמצא פשוט במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון. אין קשר עין. הירי נעשה לרוב, ממרחק.
ברקוביץ סיפר שיצא לצוד, מדי לילה. כשלא מצא מישהי שתהיה הקורבן, ורצה בכל זאת לשחזר את הפנטזיה, הלך למקום האירוע והתפלש בעפר. הרבה רוצחים סדרתיים מעוניינים במזכרות או תיעוד כלשהו- תמונה או תכשיט למשל, שיעזרו להם לחזור לפנטזיה. ברקוביץ הסתפק בחזרה למקום האירוע, לזירת הרצח.
ברקוביץ שאב הנאה מכך שאנשים שעבדו איתו בדואר, דיברו על "בנו של סאם", מבלי לדעת שהוא ממש שם... לידם".

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
ואולי תחשבו על זה, בפעם הבאה שתחכו בתור- בסניף הדואר שלכם. אולי יש שם רוצח סדרתי, ממש מתחת לאף שלכם.


תודה ענקית ליובל מלחי שערך והפיק.
אבל בעיקר- על כך שבצורה כל כך מושלמת ממש נכנס לדמות של "בנו של סאם" (גיליתי צד אפל :))

הוסיפו הערות: