תתעסקו עם מתעללים בבעלי חיים

הזעם הציבורי למראה סרטון של גבר מתעלל בכלבו, עד כדי כך שאנשים טרחו לפרסם את שמו וכתובתו ברשת והמון זועם צבא על ביתו, הזכיר לי את הדוקו “אל תתעסקו עם חתולים”. המשתתפת הראשית בדוקו הזה אומרת שם בייסיקלי, הרשת סופגת הכול. כל מיני סרטוני סנאף, תיעודים קשים ואלימות. אבל יש חוק אחד, קו אדום אותו לא חוצים- לא מתעסקים עם חתולים. הגבר מבת ים חצה בדיוק את הגבול הזה, כשהצטלם מתעלל בכלבו.

למה זה שונה לעומת אלימות בין אנשים?

נשאלת השאלה מה יש בהתעללות בבעלי חיים שמעורר תגובה חזקה כל כך, לעומת מקרי אלימות מתועדים אחרים? אלימות כלפי בעלי חיים מייצגת איזשהו רוע מוחלט שמופנה כלפי תמימות מוחלטת. הכלב, במיוחד כלפי בעליו, נחשב חברו הטוב ביותר. ובניגוד לחברים אנושיים, כלב מייצג את הנאמנות המוחלטת, את האהבה שאינה תלוייה בדבר לידידו האנושי. פגיעה ביצור חסר אונים, ועוד באופן מופגן והצהרתי, מעוררת בנו יצר קמאי להגן על החלש. זה נוגע בנו בנקודה רגישה.

ככה נולדים רוצחים סדרתיים

אם למדתם אפילו קצת על רוצחים סדרתיים (ואם אתם כאן, יש לי הרגשה כזו שזה המצב), אתם וודאי יודעים מהם שלושת המוטיבים החוזרים אצל רוצחים סדרתיים: הרטבה במיטה גם בגילאים מאוחרים יחסית, הצתות והתאכזרות כלפיי בעלי חיים. חקר רוצחים סדרתיים התפתח במידה רבה בשנות ה- 70’ המאוחרות בארה”ב, בעיקר לאחר סדרה של מעשי רצח “סדרתיים”: אנשי FBI שאלו את עצמם, איך “נוצרים” רוצחים סדרתיים, מה מסביר את ההתנהגות שלהם? ג’ון (אי) דאגלאס, מהיחידה למדעי ההתנהגות ב- FBI שאל את השאלות הללו בדיוק. בספרו Mind Hunter, (שמאוחר יותר עובד לסדרה בנטפליקס), הוא מתאר את המחקר שלו ושל עמיתיו, שנערך ע”י תיעוד ראיונות עם רוצחים סדרתיים. במסגרת המחקר הם בנו שאלון, וגילו שרבים מהרוצחים הסדרתיים הראו עבר אלים כלפיי בעלי חיים. מאז, נהיה ברור גם בציבור הרחב שאדם שמתעלל בבעלי חיים מהווה פצצה מתקתקת גם לבני אדם. המבנה הנפשי והמוחי של אדם שמסוגל לבצע מעשים כאלה הוא שונה משל רוב בני האדם. יש בו חוסר אמפתיה, ויצר חזק לאלימות. האלימות מופנית לבעלי חיים, כי זה קורבן “קל” ונוח, וכי בינתיים זה מספק את היצר. אולם בהדרגה המעשים רק מסלימים ולבעלי מאפיינים של רוצחים סדרתיים יש צורך הולך וגובר בריגוש- וממש כמו בהתמכרות, יש צורך במינון “גבוה” יותר על מנת לבוא לידי סיפוק.

למה סרטונים?

בעשור האחרון שסמארטפונים נהיו חלק בלתי נפרד מרובנו, גם התופעה של תיעוד עצמי של עבירות נהיה רווח. אונס קבוצתי? צילום והפצת הסרטון הוא חלק מהעניין, בהרבה מקרים. בריונות, אלימות? גם. הפצת הסרטון מלווה את האקט הפיזי במקרים רבים, וזה כמובן מכוון ומחושב. לנו זה כמובן נראה מאוד מטומטם וקל דעת לחשוף את מעשה הפגיעה, שבקלות יכול היה להישאר חבוי וסודו של מבצע הפגיעה. אז למה לתעד את הארוע בסרטון? ושוב אחזור לרוצחים סדרתיים, כדי להעזר בהלך הרוח שלדעתי יכול להסביר גם את התופעה הזו של תיעוד עצמי. אדם פסיכופת לרוב שואב הנאה וריגוש מכך שהןא חסר חמלה ומסוגל לעשות דברים שרוב בני האדם לא מסוגלים לעשות, ללא חרטה. הוא אף רואה בזה מעין “כוח על אנושי”. ובעוד שמאוד כיף אולי למי שרואה בעצמו סופרמן לשאת בסוד זה לבד וכלפי חוץ לשמור על תדמית קלארק קנט, רוצחים סדרתיים רבים מחכים לקבל הכרה ולהחשף. הם רוצים את ההכרה, הם רוצים שיידעו מי הם.”בנו של סאם” למשל, הרוצח הסדרתי מניו יורק, כתב מכתבים לעיתון ולמשטרה. וכך גם היוניבומר ועוד רוצחים סדרתיים. אז- מכתב, היום- סרטון. כשאתם רואים סרטון שמתעד עבירת מין או אלימות, שצולמה על ידי מבצע העבירה, הסרטון עצמו צריך להדליק נורה אדומה מיוחדת, גם אם העבירה המתועדת כביכול לא מזעזעת, משום שהצורך לתעד ולמזכר מעיד על מאפיינים סדרתיים. וכן, יש להניח שאם מצלם הסרטון לא ייתפס וייענש, הוא ימשיך והתנהגותו רק תסלים.

הוסיפו הערות: