Paradise Lost

ב- 12 בפברואר בשנת 1993, בליברפול שבאנגליה, התגלתה  על פסי רכבת גופתו של ג'יימס בולגר, פעוט בן שנתיים. על פניו, זירת האירוע הצביעה על תאונה טרגית - אבל לא כך היה. חקירה העלתה כי ג'יימס הפעוט נחטף מאימו, עבר התעללות קשה, נרצח, וגופתו הונחה על פסי הרכבת על מנת ליצור מראית עין של תאונה. הפרשה עוררה סערה וזעזוע בכל רחבי העולם. המחשבה על הפעוט הקטן, חסר הישע לחלוטין שנחטף, ועל הסבל הנורא שחווה בשעותיו האחרונות- הדירה שינה מכל הורה.
הזעזוע החמיר עוד יותר כשנתגלתה זהותם של הרוצחים: שני ילדים בני עשר. למרות גילם הצעיר, הורשעו שניהם ונידונו למאסר של מספר שנים בכלא.
כולם שאלו את עצמם- כיצד ילדים מסוגלים לבצע מעשים כל כך אכזריים?

שורה של מעשי אלימות קשים שבוצעה ע"י בני נוער במדינות שונות בארה"ב ובאירופה, זכתה לסיקור חדשותי נרחב. התקשורת ליבתה את הפחד, והצביעה על מגמה מסוכנת ברמות האלימות של בני הנוער. כולם דיברו אז על ההתדרדרות המוסרית של הדור הצעיר, שלא מסתכמת רק בצפייה בקליפים באמ.טי.וי, אלא בפשעים חמורים של ממש.

ביוני 1993 הגיעו שני יוצרי סרטים דוקומנטריים לווסט ממפיס, ארקנסו, בכוונה לצלם סרט על ההשפעה הרצחנית של כת השטן על בני נוער. השניים הגיעו לעיר בעקבות רציחתם הברוטלית של שלושה ילדים בני 8, שהיו חברים טובים, ובעקבות מעצרם של שלושה נערים, שנחשדו ע"י המשטרה במעשה. אנשי אכיפת החוק בעיר טענו כי הרציחות היוו איזשהו פולחן של כת השטן, וכי הנערים- שנודעו עד מהירה כ"שלישיית ווסט-ממפיס" משתייכים לכת השטן.

ג'ו ברלינגר וברוס סינופסקי, יוצרי הסרט, שלימים הפך לטרילוגיית Paradise Lost, הכירו כמה שנים קודם לכן- עת שהתמחו אצל יוצרי דוקו ותיקים, שהיו גם אחים- אלברט ודייויד מייזלס. מהם למדו והושפעו בסגנון ה"Direct Cinema", כלומר קולנוע שתופס מציאות ומשקף אותה בצורה נאמנה. אך בשונה מהמנטורים שלהם, היוצרים הצעירים בני 30 וקצת, נמשכו יותר לתעד התרחשויות סביב פשע; מקרים שנראים כתעלומות, כשלא ברור בדיוק מה קרה ואין אמת אחת ברורה. ב- 1992, שנה לפני תחילת העבודה על Paradise Lost, יצא סרטם "שומר אחי" (Brother's keeper). הסרט סימן את שיתוף הפעולה הראשון ביניהם, ואת תחילת דרכם המקצועית בנפרד מהאחים מייזלס.
כאשר חיפשו את הפרוייקט הבא שלהם, הקשר בין ג'ו וברוס היה כבר מאוד קרוב- מקצועית וחברית.

ג'ו וברוס שמעו על רציחות מזוויעות שהתגלו בעיר קטנה בשם ווסט ממפיס בארקנסו; שלושה ילדים בני 8, ילדים בכיתה ב', נמצאו ללא רוח חיים, עירומים וכפותים בגבעות "רובין הוד" בפאתי העיר. אחד מהילדים אף עבר, על פי החשד, השחתה של איבר המין. המעשים זיעזעו את הקהילה הקטנה, ואנשיה התמלאו בחרדה. עלו מהר מאוד שאלות כמו "מי היה מסוגל לבצע מעשים שטניים כל כך"? והמשטרה עצרה תוך זמן קצר שלושה בני נוער שנחשדו בהשתייכות לכת השטן.

במסיבת עיתונאים שקיימה משטרת ווסט ממפיס (שקטע ממנה גם מופיע בסרט), בה נשאל החוקר הראשי בתיק הרצח עד כמה התיק נגד החשודים מבוסס בסולם של 1 עד 10, השיב: 11 וחייך חיוך גדול, שהבליח למרות שנראה שניסה להתאפק.

ג'ו וברוס, שכבר שמעו על מקרי רצח של ילדים-בידי ילדים, הגיעו בתחושה שהנערים אכן ביצעו את המיוחס להם, ושהסרט שהם יוצרים יציג את הנסיבות שהובילו אותם למעשה הנורא.

אבל, לאט לאט הם החלו לחשוב אחרת, והסרט תפס כיוון שונה לגמרי...
היה לי את הכבוד לשוחח עם ג'ו ברלינגר, יוצר פורה עד היום של סרטים דוקומנטריים. הוא נחשב בעיני רבים- אבי הז'אנר של דוקו-פשע. הוא בוודאי תרם לא מעט ליצירת תור הזהב שלו, כפי שאנחנו רואים כיום.


שלישיית ווסט ממפיס, כפי שכונו שלושת בני הנוער החשודים, כללה את: דמיאן אקולס, שהיה הבוגר מביניהם- נער בן 18 שנראה קצת כמו שהייתם מדמיינים שערפד ייראה במציאות: שיער ארוך וחלק, שחור כעורב, עור חיוור כשל רוח רפאים. קול עמוק, ומבט חודר. החבר הבא ב"שלישייה" הוא ג'סי מיסקלי ג'וניור בן ה-17, נער שאובחן כבעל מנת משכל נמוכה, על גבול הפיגור. עורך הדין שלו טען שיש לו יכולת קוגניטיבית של ילד בן 10. אבל.. אתם זוכרים איך הפרק התחיל כן? ילדים בני 10 שרוצחים באכזריות ילד בן שנתיים.

הנאשם השלישי היה ג'ייסון בולדווין, חברו הטוב של אקולס- נער שלדי בן 16, עם קול חלש ומבט מפוחד. ג'ו וברוס פגשו את ג'ייסון ודיברו איתו - והראיון הזה הוא זה שהביא לכך ששני היוצרים החלו לפקפק באשמתם של הנערים. לג'ייסון היו זרועות דקיקות, וג'ו שאל את עצמו כיצד ייתכן שנער 'חלשוש' כל כך יוכל לתפוס, לקשור ולרצוח 3 ילדים. כשהתעמקו עוד יותר בפרטי החקירה, גילו שג'סי מיסקלי ג'וניור - הנער בעל מנת המשכל הנמוכה במיוחד - עבר לחץ חריג בחקירה, ואף נמסרו לו פרטי חקירה מוכמנים, מבלי שהוא העלה אותם כלל. מכיוון שמיסקלי ג'וניור הוא זה שקשר את השניים האחרים לזירה ולמעשה הרצח - הבינו ג'ו וברוס ש"הראיות המוצקות" שחוקרי המשטרה ונציגי התביעה התגאו בהן, אינן מוצקות אלא דיי רעועות. זה היה הרגע שבו התחוור לשני היוצרים שהם "תפסו דג שמן" בהרבה מהסיפור המקורי שתוכנן. כי אם הם עצמם החלו בשלב זה לפקפק באשמתם של השלישייה, בוודאי גם המשפט יחשוף את העמימות בתיק ובוודאי גם הצופים יחושו כך, לאחר שייחשפו לכל הצדדים המעורבים.

הסרט עשוי בסגנון מאוד גולמי, "בוטה" ומציג בין היתר סרטונים קשים מאוד לצפייה; התמונה הפותחת בסרט היא למעשה מזירת האירוע, ממש עם מציאת גופות הילדים- כריסטופר באיירס, סטיבי בראנץ' ומייקל מור, שנמצאו כפותים ועירומים, ועל גופותיהם פציעות קשות.

הסרט ממשיך בהצגת הורי הקורבנות, אשר מגנים את הנערים ומשוכנעים באשמתם. אחת האמהות אף אומרת: Just look at the freaks ("רק תסתכלו על החריגים האלה"). אקולס, בולדווין ומיסקלי אכן היו חריגים בווסט ממפיס, קהילה קטנה בה כולם לבושים אותו הדבר ואין הרבה מקום לשונה. אקולס אומר בסרט: "היינו הבחירה הברורה כי אנחנו יוצאי דופן(...) ווסט ממפיס היא דיי כמו סיילם- כל פשע שקורה שם נתפס כתוצאה של כת השטן".

ג'ו וברוס מצאו עצמם בסיטואציה לא פשוטה: מצד אחד, הם מאמינים שהנערים חפים מפשע ושהם נרדפים רק על רקע היותם שונים, אך הם לא יכולים לומר זאת לאף אחד- ובוודאי לא למשפחות הילדים שנרצחו. גם איתם נוצר קשר מיוחד.


במהלך הצילומים, נוצרו מערכות יחסים מאוד קרובות בין חלק מהמשתתפים, הן בצד משפחות הקורבנות והן בצד הנאשמים, לבין צוות ההפקה ובראשם ברוס וג'ו- היוצרים. אחת ממערכות היחסים המשמעותיות שנוצרה הייתה עם מארק ג'ון באיירס, אביו החורג של כריסטופר באיירס בן ה-8 שנרצח. מארק באיירס היה מלא דברי שיטנה כנגד הנערים. ובנקודות מסויימות בסרט האקסצנטריות שלו, העבר האלים שלו וחיבתו לנשקים שונים. כל אלה, בצירוף צילומים, שהם ספק צירוף מקרים מוזר, או הצגה מכוונת של ברוס וג'ו, מעלים כולם חשד בצופה- שמא הוא יכול להיות חשוד פוטנציאלי.

באחד מימי הצילומים, שלא מול המצלמה, פנה מארק באיירס לאחד הצלמים ואמר לו: "אתה ואני נשמות תאומות. יש לי מתנה עבורך. אל תגלה לג'ו או לברוס. זה עשוי להציל את חייך יום אחד".
הצלם היה מופתע, ונבוך. המבוכה התחלפה עד מהרה בתדהמה, כאשר גילה- יחד עם ג'ו וברוס- שמדובר בסכין, ואף זיהה שאריות דם זעירות בציר שבין הלהב לידית הסכין. עבור ג'ו וברוס זו הייתה דילמה מאתגרת: מצד אחד, הם ראו בעצמם יוצרים דוקומנטריים, כאלה שמתעדים התרחשויות ולא צד בסיפור. הם בנו אמון עם אנשים. מצד שני, הסכין היא ראיה פוטנציאלית בתיק הרצח. מה עליהם לעשות? אם ימסרו את הסכין למשטרה, הם עלולים להרוס את מערכת היחסים עם מארק באיירס- ואולי אף עם משתתפים נוספים. איך מתמודדים עם סיטואציה כזו מבלי להרוג את הסרט? עבור ג'ו, זו הייתה שאלה פילוסופית ענקית.
יחד, לאחר התלבטויות רבות, החליטו ג'ו וברוס למסור את הסכין לידי המשטרה המקומית, כראייה פוטנציאלית. הם פעלו מתוך מחשבה, שזו חובתם המוסרית לפעול כך, גם אם זה אומר גזר דין מוות לסרט שהם מצלמים.

לא אגלה לכם עכשיו האם הראייה הזאת אכן הוכיחה עצמה כמכרעת או לא. בכל זאת, אם תבחרו לצפות בסרטים לא ארצה להרוס לכם את כל המתח. בואו רק נאמר- שהסרט שרד יפה מאוד :)

ג'ו וברוס התקרבו אל סיום צילומי הסרט, עם ההכרעה במשפטם של שלישיית ווסט- ממפיס. אבל אם לשני היוצרים הייתה, בתחילת העבודה על הסרט, איזושהי תקווה ש"האמת תצא לאור" ככל שהמשפט יתקדם, ככל שהמשפט היה בעיצומו השניים הבינו לחרדתם, שהם עדים למעשה לציד מכשפות- בו ניתן להרשיע נערים על סמך חשד קלוש להשתייכות בכת השטן, על בסיס חיבה למוזיקת רוק כבד ושיער ארוך. הסוף, היה בלתי נמנע.

אגב, גם להם, לג'ו ולברוס היו בזמן צילומי הסרט (1993) חולצות מטאליקה ושיער ארוך. למעשה, אם תנסו לשחזר רגע איך נראינו בשנות התשעים (טוב, לא אני ספציפית… :)) , אולי תיזכרו שזה היה נחשב דיי מגניב באותו הזמן. אם גם אתם אהבתם רוק כבד בשנות התשעים, ואם הייתם בזמנו בני נוער בווסט ממפיס, אולי גם אתם הייתם מוצאים עצמכם נרדפים בשל ההעדפות האלו? אולי גם אתכם היה אפשר לעצור לחקור באופן דיי שרירותי, רק כי אתם "החשודים הרגילים"? אלו שאינם רגילים, זאת אומרת...

ג'ו וברוס נאלצו לצפות בעיניים כלות, וגם מאחורי המצלמות כיצד שלושת הנערים, שלא היה להם ספק בחפותם- נשלחו לחיים בכלא, מאסר עולם לא קצוב וללא אפשרות חנינה. דמיאן אקולס, שהורשע בכך שיזם לכאורה את מעשי הרצח- נידון לעונש מוות.

הסרט, גן העדן האבוד: רצח הילדים בגבעות רובין הוד, יצא לשידור בשנת 1996, לאחר תהליך עריכה ממושך, ונחל הצלחה מרובה בהקרנות בערים גדולות בארה"ב. ג'ו וברוס קיבלו פרס אמי על סרטם ב- 1997. ואפילו בעת קבלת הפרס לא שכחו לרגע שהנאשמים- "כוכבי" הסרט, שג'ו וברוס היו משוכנעים בחפותם, עדיין היו מאחורי סורג ובריח. ללא סיכוי ממשי לצאת אי פעם.

לסרט הייתה השפעה עצומה בניו יורק, לוס אנג'לס ובערים גדולות נוספות בארה"ב ובאירופה. התמה המרכזית בסרט, אם ניתן להציג אחת כזו- היא כיצד 3 נערים שטוענים לחפותם מואשמים ומורשעים ברצח, מבלי שיש ראיות ממשיות שתומכות במסקנה הזו. הסרט הוביל לייסוד תנועה בקרב צופי הסרט, שכללו גם אישים מפורסמים כגון: אדי וודר, ג'וני דפ ועוד, שהסיקו כי הנאשמים, שנודעו בכינוי "השלושה מווסט-ממפיס" (West Memphis Three), הואשמו בלא עוול בכפם.

הסרט עורר דיון סוער והיווה אייטם חדשותי בפני עצמו, כיוון שהוא מציג מראה לא מחמיאה במיוחד של מערכת המשפט בארה"ב; הוא מראה בין היתר, את הקלות הבלתי נסבלת של הרשעה ברצח- על בסיס מה שנראה כהודאה שניתנה ללא רצון חופשי, חוות דעת של מומחה מטעם עצמו ("מומחה לכתות") וללא ראיות פורנזיות או אפילו הגיון פנימי בטענות. כך למשל, לא הייתה התאמה בין פרטי ההודאה לבין העובדות ברצח, מבחינת הזמנים, ולא נראה שזה הטריד את התביעה במיוחד.

לג'ו יש ביקורת על מע' המשפט בארה"ב, ושאלתי את עצמי (וגם אותו, כמובן) אם לדעתו מדובר במשהו ייחודי לארה"ב- שם למשל, שיטת ההכרעה היא בידי חבר מושבעים, או בגורמים שיכולים להיות אוניברסליים.
או בקיצור, האם מקרה כזה יכול לקרות גם בישראל?

לצד ההכרה האמנותית והתמיכה, ג'ו וברוס נאלצו להתמודד גם עם תגובות קשות של משפחות הקורבנות, שראו בסרטם ובמאבק שבא בעקבותיו, מעין בגידה בהם:

אבל יותר מכל, הקושי של ג'ו וברוס היה עם העובדה, שבעוד הם כיוצרים זוכים לחופש אמנותי ולפרסים והערכה, האנשים שהסרט הזה מדבר עליהם- נרקבים בכלא. דווקא בווסט ממפיס, הסרט נתפס כ- לא רציני, תעמולתי ומנותק. דווקא משטרת ווסט ממפיס והתובע המחוזי - הגורמים שהיו צריכים להיות מושפעים במידה הרבה ביותר מהביקורת - התייחסו אליה בביטול.
דמיאן אקולס, כזכור, עדיין ישב בתא הנידונים למוות. מבחינת הקהילה בווסט ממפיס- התביעה השיגה הרשעה, ולקהילה הוקל. לא נעשה חשבון נפש לגבי מהלך המשפט, ולגבי המהירות בה חרצו את דינם של הנאשמים עוד לפני תחילת המשפט. ג'ו וברוס היו כאמור רדופי רגשות אשמה כלפי ה- west memphis three- דמיאן אקולס, ג'ייסון בולדווין וג'סי מיסקלי. הם חשו מחויבות להמשיך את המעקב אחר סיפורם, הפעם- באופן יותר אקטיבי.
אז הם חזרו לווסט ממפיס. כן, מהוליווד, לווסט- ממפיס.


בואו ניזכר רגע במארק באיירס, האב החורג של הילד כריסטופר באיירס; תיארנו אותו מקודם כאדם דיי אקסצנטרי, נוטה לאלימות. אולי אפילו חשוד פוטנציאלי כפי שנרמז בסרט. הדמות של מארק ג'ון באיירס, כפי שמשתקפת לאורך הטרילוגיה משתנה מאוד במהלך השנים, והוא עובר מאמונה כמעט עיוורת באשמתם של שלושת הנערים, הכפשות, איומים באלימות וקללות שונות ומשונות, ל -בסרט השלישי- מאבק לצד הנאשמים לשחרורם, כי לדבריו השתכנע לחלוטין שנעשה להם עוול וכי הרוצח האמיתי- עדיין מסתובב חופשי.
הרבה דברים השתנו בין הסרט הראשון שיצא בשנת 1996, לסרט השלישי בטרילוגיה, שיצא בשנת 2011- בין היתר- השתכללות המדע הפורנזי, ועקב כך הפרשנות של ראיות שנמצאו בזירה.


ב-19 באוגוסט 2011, לאחר 18 שנים ו-78 ימים בכלא דמיאן אקולס, ג'ייסון בולדווין וג'סי מיסקלי ג'וניור לבסוף משתחררים ממאסר. השחרור התאפשר כתוצאה מראיות חדשות שהוצגו ע"י ההגנה, ובקשה למשפט חוזר. נרחיב בהמשך לגבי התוצאה המשפטית בסופו של דבר. זה לא כ"כ פשוט, וזה לא שהם זוכו. הסרט השלישי, עוקב אחר שחרורם הדרמטי של השלושה. עבור ג'ו זו הייתה הקלה עצומה; אחרי 18 שנים שהוא ליווה את הסיפור, הוא כבר התקשה להאמין שיזכה לראות אותם מחוץ לכותלי הכלא.


עבור השלושה האלה, למרות הסבל המתמשך שעברו, ניתן לומר שזה "סוף טוב". בראיונות שונים, דמיאן אקולס שב וטוען שלולא צילומי הטרילוגיה, סביר להניח שגזר דינו, כפי שפסק בית המשפט בארקנסו, היה מתממש והוא היה מוצא להורג. הוא חש שהוא חב את חייו לג'ו ברלינג'ר, והקשר ביניהם נמשך עד היום. מה שעוד נמשך עד היום, הוא עונש המוות במדינות שונות בעולם וגם במדינות רבות בארה"ב- ארקנסו, ביניהן.
ארה"ב היא כיום המדינה המערבית היחידה שקיים בה עדיין עונש מוות.

בישראל, לעומת זאת, בוטל עונש המוות על רצח כבר בשנת 1954. עונש מוות הוא סוגיה מאוד טעונה. אני חושבת שנקדיש פרק לסוגיה הזאת בהמשך, כי אי אפשר לדבר על זה על רגל אחת ואין ספק שדרוש פה דיון מעמיק.

[להעמקה בסוגיית עונש המוות- היכנסו לפרק "הקיסר הראשון של הקרימינולוגיה הקלאסית"]

הסרט היה ראשון מסוגו, והיווה- מאוחר יותר- השראה לסדרות דוקו כגון: "לעשות רוצח", ולסדרות עלילתיות כגון: "ליל הארוע". מאז שידור הסרט הראשון בטרילוגיה ברשת HBO ביוני 1996, "גן העדן האבוד: רצח הילדים בגבעות רובין הוד" הפך להיות מסרטי התעודה המשפיעים ביותר שהופקו. הסרט מציג את מהלך המשפט, את תגובותיהם של משפחות הקורבנות, ומתיימר לפחות- לתת לצופים לשפוט בעצמם לגבי העובדות בתיק.
הסרט היה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר לשנת 2012.

היו מי שפחות אהבו את עניין המועמדות. ואף ביקשו להסיר אותה. ג'ו לא נוטר להם טינה. הוא אמפטי לכאבם, גם אם הוא סבור שהם טעו ובענק.


אז כמו שציינתי קודם, השלושה שוחררו בסופו של דבר. אולי בטעות חשבתם שהשלושה סופסוף זכו להוכיח את חפותם וזוכו מאשמה, אבל לא כך הדבר. השלושה שוחררו בהליך שנקרא "הסדר אלפורד"; ההסדר בייסיקלי אומר: אתם תודו באשמה ואנחנו נשחרר אתכם. נראה בזמן שריציתם עד כה כריצוי העונש ותשוחררו מייד. ג'ייסון בולדווין התנגד בתוקף, הרי הם חפים מפשע! אז למה שהם יודו במשהו שהם לא ביצעו?! הוא הסכים לבסוף, כי הבין שדמיאן אקולס חברו, עשוי להיות מוצא להורג. וכי הבין, שייתכן שחפותם לעולם לא תוכח- ולכן, עדיף להם פשוט לחתום על ההסדר שהוצע להם.

אבל... מי כן ביצע את הרציחות של הילדים בגבעות רובין הוד?

טוב, לא באמת ציפיתי שג'ו ייתן לי שם :)
האמת היא שעד היום לא נמצא הרוצח של הילדים. ועד היום ניתן למצוא פה ושם קטעי ראיונות עם הורי הילדים שמעלים השערות שונות.
ואתם המאזינים? מי לדעתכם עשה את זה?

............................................................................................................................................................

אולי אתם זוכרים שבהתחלה, אני סיפרתי לכם את סיפורם של ג'ו וברוס- השותפים שיצרו יחד הרבה פרויקטים מוצלחים. אבל כפי ששמתם לב, את הקול של ברוס לא שמענו היום.
ברוס סינופסקי נפטר בפברואר 2015, לפני כ- 3 שנים, בגיל 58. הוא נפטר מסיבוכים של מחלת הסוכרת ממנה סבל. ג'ו התבטא בראיונות על האובדן והתחושה הקשה על לכתו המוקדמת מדיי של חברו ושותפו.
ג'ו ממשיך ביצירה קולנועית ולמעשה לאחרונה סיים את עבודת הבימוי על סרט, עלילתי הפעם-  על טד באנדי, הרוצח הסדרתי מארה"ב.

תודה מיוחדת לקולגה וידיד טוב שלי, מרק ריבץ- שסייע לי בהכנה לראיון אבל מעבר מזה- על התמיכה, על ההתלהבות והפידבקים שנתן לי.
ותודה לכם-  שאתם אתי בדרך הזאת. זה כיף לגלות עד כמה מה שמעניין אותי, מעניין עוד אנשים ומעורר תגובות ומחשבות.