רצח אושרנקו, חלק ג': מתחת למכסה

רצח בני משפחת אושרנקו זעזע את המדינה כשהתרחש בשנת 2009, ונצרב בזיכרון הישראלי.

בחלק הקודם דיברנו על העדויות במשפט של המדינה נגד דמיאן קרליק, שביחד עם הראיות הפורנזיות- בהחלט נראה שלא הותירו כל מסקנה אפשרית אחרת מאשר להסיק שקרליק אכן היה הרוצח.
ראיית הזהב קשרה אותו לזירה והכילה גם את הדנ"א שלו וגם את דנ"א הנרצחים.
העדויות תיארו את ההתנהגות החשודה שלו לפני, את התנהגותו אחרי. את התמכרותו להימורים ואת עניין הפיטורין וההשפלה שחש מדימיטרי אושרנקו.
העדויות השתנו עם הזמן, כך שאם בהתחלה הוריו של דמיאן טענו שהוא בכלל היה בבית, בחדרו בזמן הרצח, מה שיכול היה לספק לו אליבי- לאחר מכן הם הסבירו שהם רק הניחו כך. אביו של דמיאן, אולג הודה בשלב מסויים שראה את דמיאן יוצא מהבית בשעת לילה, בליל הרצח. לכולם היה ברור שדמיאן קרליק היה הרוצח, ובמיוחד לבני משפחתו.
איזה הסבר אחר יכול להיות להצטברות של כל הראיות נגדו?
בתחילת שנת 2011, במהלך משפטו שנערך בביהמ"ש המחוזי בפתח תקווה, עלה דמיאן קרליק לדוכן והחל למסור את גרסתו. הסיפור שגולל, שונה לחלוטין מזה שהפרקליטות סיפרה לשופטים.
לפי קרליק, כן- הוא אכן היה בזירה, אך הוא לא ביצע אף לא אחד ממעשי הרצח. הוא היה שבוי בידי אדם אחר, בעל תפקיד בעיריית ראשון לציון- בשם ולאד. הוא שביצע את כל הרציחות, ודמיאן- בעצם היה סוג של קורבן שלו. המניע למעשי הרצח, לפי דמיאן קרליק, היה איזשהו תיק שחור שהיה בדירת בני משפחת אושרנקו, והכיל חומרים ששימשו את אדוארד- סב המשפחה, או את דימה- בנו (או את שניהם), כדי לסחוט את סגן ראש עיריית ראשון לציון דאז. ולאד וקרליק, כביכול, פעלו בשליחותו.
 זו הגרסא, שקיבלה את השם "גרסת ולאד".
לפי גרסה זו, הרצח הזה, מזעזע ככל שהיה, היה רק קצה הקרחון- של אלימות, שחיתות וסחיטה שרחשו מתחת לפני השטח בראשון לציון באותם הימים.



דמיאן קרליק על דוכן העדים. גרסת ולאד:
זהו סיפורו:
כעולה חדש מרוסיה, מצא דמיאן תוך זמן קצר עבודה במסעדה בשם "אמריקה" (שלימים שונה שמה ל"פרמייר") בראשל"צ- מסעדה רוסית בבעלות משפחת אושרנקו.
שם הכיר אנשים רבים מקהילת יוצאי רוסיה או בריה"מ לשעבר- כולל אדם בשם ואדים, בכיר בעיריית ראשל"צ.
בקיץ 2005, הגיע קרליק יחד עם ואדים לכינוס מפלגת "ישראל ביתנו" בת"א. לאחר הכינוס, חזרו השניים ברכבו של בכיר המפלגה דאז- סטס מיסז'ניקוב, וכך היכרות שטחית הפכה לקרובה יותר בין השניים. ואדים ביקש מדמיאן שיערוך הכרות בינו לבין אדוארד ודימה, וכך הוא עשה. מפלגת ישראל ביתנו ערכה במסעדה ארועים לעיתים קרובות וואדים וסטס היו עורכים יותר ויותר ארועי צהריים לא מתוכננים במסעדה, הן עם נציגי השלטון המקומי והן עם נציגי מדינות זרות.
למסעדה, כך התברר לדמיאן, לא היה רישיון עסק קבוע.
בשנת 2007 דמיאן ביקש להתפטר עקב יחסים לא טובים עם חלק מבעלי התפקידים במסעדה. דמיאן שוב ושוב היה עוזב את המסעדה ושוב ושוב אדוארד, סב משפחת אושרנקו ובעל המסעדה היה מנסה לשכנע אותו לחזור. במרץ 2008 נפגשו דמיאן ונטליה קרליק עם אדוארד ויאנה אושרנקו והגיעו להסדר הבא: נטליה תאייש את התפקיד הקודם של דמיאן במסעדה, ובמידת הצורך דמיאן יסייע לה. וזה אכן קרה- במאי 2008.
דמיאן שמר על קשריו הקרובים עם אדוארד, שסייע למפלגת ישראל ביתנו כדי לקבל רישיון עסק לאחר הבחירות. במועד הבחירות המקומיות בשנת 2008 הזוג קרליק נתקלו במקרה בסטס. דמיאן פנה אליו, שאולי ימצא לו עבודה וסטס הפנה אותו ל"מנהיג המקומי שלנו בראשון"- אל ואדים. בפברואר 2009 שמע דמיאן מאדוארד על משרות שאויישו בעקבות הבחירות, וכן על שומרי הראש של סטס, שהפך לשר התיירות, שהוא לא מרוצה מנוכחותם. ואדים קיבל את תפקיד סגן ראש העיר של ראשל"צ. דמיאן, עדיין קיווה שזה ימצא לו עבודה כלשהי בזכות קשריו.
ביולי 2009 פגש פגש דמיאן את ואדים ואת יד ימינו- בחור בשם ולאד. הוא נשאל לטיב הקשר עם אדוארד, השיב שהוא בקשר עימו והם קבעו להיפגש למחרת. בפגישה למחרת ואדים אמר לו שבבעלותו של אדוארד נמצא משהו שיכול להפריע לו ולעשות נזק… דמיאן התבקש לקחת את אדוארד לסאונה או Tour מיני, ובזמן הזה לשכפל עבור ואדים עותק ממפתחות הדירה של אדוארד ומכספת המסעדה בבעלותו. הוא נשאל האם 3,000-4,000 ש"ח יספיקו לביצוע המשימה, ודמיאן השיב בחיוב.
"אני הסכמתי למעשה", הסביר בפני השופטים, "רציתי להיות יותר קרוב לשלטון".
את המפתחות השיג בעזרתה של נטליה שלקחה אותם מיאנה אושרנקו, בלא ידיעתה, ומסרה (דרך אחותה, מריה) לדמיאן לשכפול. לאחר מכן התקשר לקבוע את המסירה של המפתחות המשוכפלים.
ביום חמישי, יומיים לפני הרצח נסע דמיאן לפגישה נוספת עם ואדים וולאד. ואדים הביע שביעות רצון מדמיאן ומהנאמנות שלו, העביר לו סכום של 1500 ש"ח והורה לו לפעול באופן הבא: למחרת בשעה שתיים בלילה, להמתין לולאד בחלק האחורי של הבית של אדוארד. עוד לפני הפגישה עם ולאד לרכוש תיק גב ולשים בתוכו בקבוק בנזין קטן. לבקבוק עם הבנזין להדביק מצית באמצעות נייר דבק. ולהצטייד בנוסף באזיקונים ארוכים, בכפפות גומי ובפנס.
דמיאן העיד שהוא היה בהלם למשמע הדברים הללו ושאל את ואדים האם השתגע. לדבריו הוא אמר שהוא לא מעוניין והושיט לואדים את הכסף בחזרה, אבל ואדים אמר לו שזה לא עניינו: שיתמקד רק במה שמבקשים ממנו, ולא ישאל יותר מדיי שאלות. ודמיאן איכשהו התרצה.
ולאד הסביר בעבר לדמיאן שהפריצה לדירתו של אדוארד היא כדי להוציא משם דיסקים ותצלומים, מצלמה ואיזשהו מכשיר דיגיטלי. דמיאן תיאר כיצד כבר היה בדירה לפני כן עם ולאד והם לא מצאו את מה שולאד חיפש.

הגענו אל ליבת הגרסה של דמיאן קרליק. כך הוא תיאר את מה שהתרחש בליל הארוע.
"בלילה שבין שישי לשבת בסביבות השעה שתיים ועשרים, לקחתי את תיק הגב, יצאתי מהדירה ונסעתי לכיוון אדוארד. התגנבתי למקום שנדברנו להיפגש מאחורי הבית. ניגש ולאד, הוא היה לבוש במעיל כחול- מעיל עבודה כחול, מכנסי עבודה כחולים וכובע שחור. הוא היה עם דלי והיו תלויות על הדלי כפפות גומי שמיועדות לניקיון".

ולאד הורה לדמיאן להישאר בחוץ ולהתקשר אליו מהטלפון שנתן לו לצורך ההתקשרות ביניהם, במקרה שישמע איזשהו רעש או שהמשטרה תגיע. במקרה כזה, הוא יזרוק לו מחלון הדירה את מה שמצא ודמיאן יאסוף וייסע עם זה.
כעבור חצי שעה שמע מישהו הולך...

"ראיתי שזה ולאד. לא היו איתו לא הדלי ולא תיק הגב. הוא ניגש ואמר שלודה לא הרגישה טוב, היא נפלה ואיבדה את ההכרה, בוא תעזור אנחנו נרים אותה למיטה ונלך משם". דמיאן, לדבריו, נכנע לולאד ונכנס אחריו לדירת משפחת אושרנקו:
"הוא אמר לי: קח את לודה מתחת לידיים, ואנחנו נשכיב אותה בחדר השינה. ניגשתי ללודה, לקחת אותה תחת הידיים וראיתי דם תחתיה. התחלתי להיות היסטרי, נרתעתי אוטומטית מלודה. הוא קפץ לקראתי והכה אותי בבטן. 'מה אתה צועק, מטומטם? מה אתה רוצה להעיר את הילדים?? תיקח אתה את הרגליים, ואני אקח מתחת לידיים'. השכבנו אותה בחדר השינה על המיטה, ומיד לקחתי את הטלפון, והלכתי לקראת דלת הכניסה לבית. תכננתי להתקשר כדי שתבוא עזרה לאנשים. כשהגעתי לדלת הוא סובב אותי עם היד והכה אותי בחוזק רב בבטן. כתוצאה מהמכה נפלתי על הרצפה, עף לי הטלפון מהיד, ולאד הניף סכין כלפיי. אני תפסתי את הלהב, הלהב של הסכין בידיים,... ואמרתי לו: 'שיש מי שיודע שנסעתי לפגישה הזאת'. הוא משך את הסכין מהיד שלי, ומאז חתוכות לי שתי אצבעות (...) הוא לקח אזיקון מהדלי, וקשר לי מאחורה את הידיים. אחרי שקשר לי את הידיים, הוא תפס אותי בכתף, יותר תפס אותי בגופיה ומשך אותי על הרצפה לכיוון המטבח. הוריד מעצמו את הגרב ניילון שכיסתה את פניו ודחף לי לתוך הפה. מאחורה היו קשורות לי הידיים, דירה זרה, לודה (לודמילה) פצועה…".
מאוחר יותר דמיאן תיאר כיצד ולאד שחרר את ידיו, והורה לו לכתוב הודעה לטניה- כלתם של אדוארד ולודמילה, אשתו של דימה ואמם של הילדים.
דמיאן כתב:
 'טניה, אל תתעכבי. לראשל חום, או שהיא לא מרגישה טוב. אל תתעכבי תגיעי הביתה'.
לאחר מכן, ולאד קשר את ידיו בשנית באמצעות אזיקון.
ואז, דמיאן שמע בכי של תינוק
ולאד לקח ספל שהיה ליד הכיור, מילא אותו במים, והלך אליו, כלומר- לחדרם של דימה וטניה.
ולאד נהיה חסר סבלנות, והורה לדמיאן להתקשר אל אשתו נטליה, ולשאול אותה איפה בני משפחת אושרנקו. נטליה השיבה לדמיאן שהיא כבר בבית, כלומר לא במסעדה וכבר לא יודעת מה איתם. ולאד שהאזין לשיחה מהצד הגיב בתסכול.

"היה מין שקט מאיים", המשיך לספר דמיאן בבית המשפט, "שמעתי שנפתחת הדלת, הדלת נסגרה ואני שמעתי בבירור קולות של מאבק...מכיוון דלת הכניסה... אני הייתי זרוק בתוך המטבח. התחיל מאבק ואני שמעתי בבירור את קולו של ולאד- 'אתה רוצה לחיות?' ושמעתי הקול הצרוד של אדוארד, עונה לו- כן.
'איפה כל החומרים, איפה כל המסמכים?!', ולאחר מכן שמעתי - 'האם יש משהו בתוך הכספת, האם יש משהו בתוך החנות'. אחר כך שמעתי משהו וזהו, אחר כך איזשהו שקט. (...) לאחר כחצי שעה, שמעתי שהדלת נפתחת וכמו כן נסגרה עם מפתח וראיתי שעד אמצע המסדרון עברה טניה. התחלתי להשמיע קולות-
היא הסתובבה כלפי, התרחבו לה העיניים מההפתעה ובאותו רגע ניגש אליה ולאד, בריצה. הוא סגר לה את הפה עם היד והוביל אותה לחדרו של דימה. אני שמעתי כשהם התחילו לשוחח, היא שאלה אותו 'מי אתה, מי במטבח, מה אתם עושים פה, מה עם הילדים, מה עם אדוארד', הוא אמר 'עם הילדים הכול בסדר, תתנהגי בשקט והכול יהיה בסדר'. אחר כך הוא שאל איפה דימה ומתי הוא יחזור מהעבודה. הוא אמר לה 'עכשיו את תשלחי הודעה לדימה שהכול בסדר' ואחר כך שמעתי שטניה צעקה והתחיל איזשהו מאבק. אחר כך הוא יצא, ניגש לכיור ושטף את הידיים, ניגב עם אותה המגבת שעמדה שם על המעמד ותוך כדי שהוא דחף אותי אמר: 'עוד פעם תשמיע קול, אני אוריד לך את הלשון'."



ברצח של דימיטרי אושרנקו, בן הזוג של טניה, דמיאן לדבריו צפה כשידיו קשורות באזיקון ופיו חסום בגרב, והוא חסר אונים לחלוטין בידיו של ולאד:  "ונכנס דימה. בידיים שלו הייתה קסדה לבנה של אופנוע. מתחת ליד הוא החזיק תיק. ולאד התנפל עליו מאחור, בידיים שלו הייתה סכין. הוא התחיל להרביץ לו, הקסדה נפלה לו מהידיים, הכול התרחש מול עיני. הוא זז בריצה לקראת השירותים, לכיוון השירותים, הסתובב וניסה להושיט ידיים אבל הכול התרחש במהירות כל כך גבוהה שהוא הכה אותו מספר מכות. לחץ עליו עם הברך- מה אתה חי, החלטת להאבק בנו? וכשהוא עומד עליו, כשהוא לוחץ אותו עם הברך, דימה ניסה לקום, אני ראיתי לפי הגוף של ולאד שהוא זז, דימה צעק ואני ראיתי שולאד הכה אותו ואחר כך הוא קם ממנו. הוא ניגש לכיור, רחץ ידיים, את הסכין וניגב את הסכין עם המגבת ששכבה על המעמד".

עכשיו דמיינו שאתם אחד מהשופטים- ואתם שומעים גרסא ממש מפורטת, שעשויה להסביר את הימצאות הדנ"א של קרליק בזירה ועם זאת עדיין לנקות אותו מההאשמה ברצח.
אולי תתחילו לחשוב... שהמשטרה התרשלה? אולי לא נלקחו כל הראיות מהזירה? אולי לא בדקו את כל החשודים? והספק אולי, היה מתעורר בכם.
לפי "גרסת ולאד" שיצאה החוצה במהלך המשפט, דמיאן קרליק בסך הכול רצה להרוויח כסף וחיפש עבודה. לרוע מזלו, הוא נעשה מעורב עם גורמים עברייניים שדרשו ממנו לקחת חלק בפעילות פלילית, והוא הסתבך. לפי הגרסא הזו הוא בחור נורמטיבי שנקלע לסיטואציה בלתי אפשרית. הוא היה חוסר אונים לחלוטין מול מעשי הרצח, ולא הייתה לו שום דרך לעצור אותם.
אז מה אתם אומרים? הייתם מאמינים?
השופטים בכל אופן, חייבים להתמודד עם דברי הנאשם, ולעמת את הגרסא הזו מול העדויות ומול הראיות. לא מקלים ראש לפני שמרשיעים נאשם, בוודאי שלא- ברצח של שישה בני אדם.
השופטים גם יכולים לעמת את הנאשם עם כל הדברים שאמר עד לאותה הנקודה- מה שאמר בחקירות שלו, למשל.

אתם יודעים מה?
בואו נעשה את זה באמת. בואו נחזור אחורה.

לאחר שנעצר יחד עם אשתו נטליה, שניהם הועברו לאילת ובדרך מאילת למרכז הארץ תושאלו ע"י פקד אלידוב הכט. דמיאן הכחיש כל קשר למעשה וטען שבליל הרצח- הלילה שבין ה- 16 ל-17 לאוקטובר 2009 היה בבית, אח"כ שוחח עם השכנים ליד הבית עד השעה 2 לפנות בוקר ואז נסע ברכבו לאילת. הוא סיפר על יחסיו עם משפחת אושרנקו, אמר שלא אהב אותם וכעס עליהם. אמנם לאחר שהתפטר הוא התבקש לשוב לעבודה אבל הוא סירב. הוא הודה בהתמכרות להימורים אבל טען שלא צבר חובות בשל כך ולפעמים הוא לוקח הלוואות מ"אנשים שלו". הוא נשאל מדוע לא הגיע למשטרה לאחר שהתבקש לעשות כן- והוא השיב שהוא התחיל לחשוב שחושדים בו ולכן החליט להישאר בטאבה.
מאוחר יותר, נחקר ע"י רס"מ אורי הדס והרחיב: לדבריו בליל שבת הוא שוחח עם שכניו וציין שמות ספציפיים של השכן מקומה שנייה ושל שכן שמתגורר בבית ממול, כך למשך שעה- מהשעה אחת בלילה ועד שתיים. לאחר מכן נסע לטאבה. לדבריו הוא חשש להגיע לתחנת המשטרה לאחר שזומן כי "ברוסיה אנשים עשו עליי תיק במשטרה, אבל אני לא יודע איזה תיק. אז אני פחדתי ואמרתי לאשתי שניסע למוסקבה. וקניתי כרטיסים".
הוא הסביר את הפסקת עבודתו ב"פרמייר" ב- 2006: "בגלל דברים שלא הסתדרו. אני לבד עזבתי. עזבתי בטוב והכול היה בסדר. לא גנבתי כלום, אבל שמעתי שדימיטרי אושרנקו אמר למלצרים שאני גנבתי וודקה חצי בקבוק". הוא שלל מעורבות ברצח ולאחר שנאמר לו שאשתו נחקרה וסיפרה שהוא ביצע את הרצח הוא השיב שהוא רוצה לעשן וללכת לישון.
ארבעה ימים מאוחר יותר, בחקירה שהתקיימה בבוקר- כשקרליק התבקש לספר מה עשה ביום שישי משעה 19:30 ועד יום שבת בשעה 10:00 בבוקר, ביקש עו"ד וסירב להשיב על שאלות עד שלא יפגוש בעו"ד.
עם זאת, הוא תיאר את תהליך הקליטה בארץ, את ההיכרות עם משפחת אושרנקו, את העבודה באולם האירועים ואת הקשר שלו עם בני משפחת אושרנקו. הוא סיפר על השעות הרבות שהשקיע בעסק, מבלי שקיבל תמורה כספית, ועל היחס המזלזל של דימה כלפיו והטענה שהוא לוקח כסף מהמלצרים. לדבריו, אדוארד היה מרוצה ממנו וכראש המשפחה ובעל העסק השאיר וקידם אותו. אבל דימה ואדם נוסף נוסף בשם קרסקובסקי המרידו את המלצריות נגדו ולאחר מכן גם את אנשי המטבח. אז הוא ביקש לשוחח עם אדוארד, הוא הגיע אליו הביתה והסביר לו שאי אפשר להמשיך לנהל את העסק כך כשדימה משפיל אותו- וביקש להשתחרר מהתפקיד. לאחר שכבר עזב, דימה לא הפסיק להכפיש אותו וטען שגנב אוכל וודקה מהמטבח. לאחר שעזב, הוא מצא עבודות במקומות אחרים, ומפעם לפעם קיבל הצעה מאדוארד לשוב ולעבוד בעסק. באחת ההזדמנויות הוא הציע שאשתו תעבוד שם במקומו- והיא אכן החלה לעבוד שם, כמנהלת אדמיניסטרטיבית.
אחה"צ החוקרים החלו להיות... יצירתיים: הוריו של דמיאן היו עצורים גם הם, עוד לפני שדמיאן ונטליה הובאו למעצר.
מה יקרה אם "במקרה", דמיאן ייתקל בהוריו? החוקרים הוציאו את דמיאן מחדר החקירות אל הפרוזדור והוא "במקרה" נתקל באימו אולגה שישבה אזוקה בחדר חקירות אחר. היא שאלה אותו למה הוא עשה לה את זה והוא ענה  "למה אתם עושים פה קרקס". כעבור מס' דקות הובא גם אולג, אביו, שפנה אליו ואמר לו להפסיק עם זה כי הוא סובל, יש לו כאבים ברגליים, הוא לא יכול לצאת לרחוב משום שכולם מצביעים עליהם, מצלמים אותם והבת שלו סובלת.
הוא שאל אותו למה הוא שותק, ביקש ממנו לדבר, ושאל למה הוא מתעלל בהם. דמיאן לא השיב, הם התחבקו והתנשקו ואולג הלך.
לאחר מכן ניהל החוקר שיחה, שלא לפרוטוקול, עם קרליק. הוא הודיע לו שאמנם הוא רק החל בחקירת התיק אך להבנתו יש ראיות רבות ולכן כדאי לו לספר את האמת. נאמר לו שאם הוא ידבר זה יקל עליו בבית המשפט. קרליק שאל אם אפשר להעלות את הכל על הכתב. הסתמן שהנה הוא הולך להודות, והאם החוקרים ירצו את זה בכתב? (בואו נחשוב :))
בשעה 17:30 קרליק ביקש לצאת להפסקה בחצר, עם החוקר אלידוב. אחד על אחד. הוא ביקש ממנו שלא להקליט אותו. והשיחה אכן לא הוקלטה. בשיחה החל לגולל את האירועים שקדמו לרצח, שבוצע כנקמה על ההשפלה שעבר מצד משפחת אושרנקו בעקבות פיטוריו.
הוא סיפר אודות ההכנות לרצח: גניבת המפתח לדירה ולעסק, קניית כרטיסי ה- SIM, קניית הדלק והאביזרים הנוספים. לאחר מכן הוא תיאר את מהלך הרצח לפרטי פרטים וכן את הפעולות שביצע בדירה, בכלל זה את שליחת המסרונים, את הדרך שבה נהג בכל קורבן ואמירות הקורבנות טרם מותם, והקפיד להדגיש- שדימה הוא הסיבה העיקרית לרצח.
כמו כן תיאר קרליק את מהלך העניינים לאחר הרצח - רכיבה על גבי האופניים למסעדה וניסיון לגנוב כסף מהכספת, לאחר מכן תאר את נתיב הרכיבה לחוף הים וחזרה לדירתו. הוא תיאר כיצד הוא נפטר מכלי הרצח ומהאביזרים הנלווים בסיוע בני משפחתו וכן את בריחתו לאזור אילת-טאבה. החוקר אלידוב שאל אותו אם יבצע שחזור ויספר הכול בעדות מפורטת וכתובה. קרליק אמר כן.
וכך, בשעה 23:46 בלילה, נגבתה ממנו הודעה שמהווה גם הודאה: לפיה אולי ה"טריגר" החזק ביותר למעשה אירע בפגישה מקרית עם דימה, בנו של אדוארד, בה דימה אמר לו (לדברי דמיאן): "נו מה? כל הזמן מחפש צדק ומסתובב כמו חרא בבאר?"

בהמשך תיאר את השתלשלות העניינים, עד שהגיע לדירת משפחת אושרנקו בליל הרצח:

"אני ביקשתי מאשתי לתת לי מפתחות של י.א., למרות שידעתי שי.א.גרה בנפרד הנחתי שיש לה מפתחות גם מדירתו של דימה, אשתי שאלה לאיזה מטרה אני צריך מפתח של י.א.ונכנסה ללחץ, אני הרגעתי אותה ואמרתי לה לא לדאוג ושאני מבקש את זה על מנת לעשות איזה רוע לדימה.. כשכבר היו המפתחות אצלי אשתו של דימה- טטיאנה, אמא שלו- לודמילה, והילדים שלו ויאנה נסעו לבלות באילת. אני ניצלתי שהם לא היו ובלי שום תוכנית באתי לדירה שהם מתגוררים בה, עליתי לדירה שלהם, פתחתי את הדירה, נכנסתי פנימה, אדוארד היה בעבודה... ולפי החדרים הבנתי היכן ישנים דימה וטטיאנה. התחלתי לחשוב מה אני יכול לגרום לזבל הזה דימה לסבול, לא עלה לי שום דבר בראש... וגנבתי משם בסביבות 400$... ביום רביעי, 14.10.09, אמרתי לבתי מזל טוב וכל הזמן לא עזבה אותי המחשבה על דימה. ביום חמישי קמה לי המחשבה שצריך להעניש את הבן זונה הזה, אני חשבתי על שני כיוונים: דבר ראשון לפגוש אותו ליד החדר מדרגות ולהעניש אותו אבל הדבר השני שזה קיצוני למרות שדחפתי את זה ממני, רציתי להיכנס לדירה, לחכות לכולם שיגיעו מהעבודה להושיב את כולם בסלון... ולפני כולם להעמיד אותו על הברכיים לפני. זאת אומרת, בגדול רציתי לשמוע ממנו סליחות על כל מה שעשה לי ולמשפחה שלי... ביום חמישי בסביבות שעה 15:00 אני נסעתי וקניתי שני כרטיסי SIM לפלאפונים. בבית היו לי שני מכשירי פלאפון משומשים והכנסתי לתוכם את כרטיסי ה SIM- טלפון אחד נתתי לאשתי ביום שישי לפני שהלכה לעבודה ואת השני השארתי לעצמי. לקחתי בקבוק ריק של תוספת לכביסה, מילאתי אותו בדלק בתחנת דלק בא.ת ישן בראשון לציון ונסעתי לחנות חדשה שנפתחה בראשון וקניתי אזיקונים מפלסטיק על מנת לקשור את דימה, למרות שדחיתי את המחשבה הזאת אבל תכננתי לקשור את כל המשפחה על מנת להושיב אותם בסלון.. להושיב אותו מול המשפחה ובשביל להפחיד אותו יותר תכננתי לשפוך עליו דלק ולשמוע ממנו סליחות... כשנתתי טלפון לאשתי ביום שישי אמרתי לה שאני אתקשר אליה והיא תגיד לי מתי כולם יחזרו מהעבודה על מנת לדעת מתי דימה נוסע הביתה ואשתי ענתה לי שהיא מאוד מבקשת שאני לא יעשה שום דבר. אני אמרתי לה שלא תדאג... שאני לא יעשה שום דבר..
היה לי תיק גב צבע שחור, הכנסתי בתוכו את הבקבוק עם הבנזין, אזיקונים, סכין שהיתה לי ברכב... כפפות גומי.. הייתי מבודד בחדר סגור עם עצמי... היה לי גם מצית בתיק של הגב, שאני אגיד לו שהכל ביד שלי ועם המחשבות האלו נשארתי בבית. בסביבות השעה 20:00 ישבתי בחדר חשוך בלי אור, נכנסה אלי בתי... אמרתי לה מזל טוב ליומולדת וביקשתי ממנה סליחה על כל מה שעשיתי ועל כל מה שאני יעשה... בסביבות 23:00 אני יצאתי לחצר, פגשתי שכן...חזרתי הביתה בסביבות 24:00, עוד שעה וחצי ישבתי עם עצמי, אח"כ לבשתי ג'ינס כחול, גופיה לבנה עם שרוול ארוך וכובע קפוצ'ון, על הגופיה הלבנה לבשתי גופיה חומה... כובע קסקט בצבע כחול כהה.. נעליים לבנות... לקחתי מהמגירה של אשתי גרב שחורה ניילון של אישה שמתי אצלי בכיס.. ובסביבות השעה 01:30 17.10.09 אני החלטתי ללכת ולהעניש את דימה. לקחתי אופניים שלי... לקחתי עלי את התיק גב ונסעתי לכיוון הבית של אושרנקו... במרחק קצר מחדר המדרגות העמדתי את האופניים. הגעתי לחדר מדרגות, הייתה עוד תנועה ברחוב שלהם, בשביל לא לעורר חשדות אצל האנשים מסביב החלטתי להיכנס מאחורי הבית באחד המחסנים, הורדתי את התיק גב והתיישבתי על כפות הרגליים שלי. שוב פעם נכנסתי למחשבות שאם הגעתי לפה אני חייב לחכות לדימה... ניצלתי את העובדה שהיו לי מפתחות מהדירה והחלטתי לעלות לדירה...".

הפסקה קטנה מההודאה, רק כדי להחזיר אתכם לרגעים שבו המילים האלה נכתבו: חדר חקירות. קרליק יושב מול החוקר אורי הדס. כבר מאוחר. לילה. קרליק מדבר ואורי הדס כותב. קרליק מכניס את אורי הדס אל הזירה, אל ליל הרצח.

"נכנסתי, לא היו אורות, שמתי הגרב של אשתי על הראש שלי ועל הפנים שלי, כשנכנסתי לסלון ראיתי שלודמילה אשתו של אדוארד ישנה על הספה בסלון. הוצאתי סכין, הגעתי לספה ודחפתי אותה והערתי אותה, אמרתי לה שאני לא רוצה לגרום לה שום רע, לא לה ולא לילדים וביקשתי ממנה שלא תעשה רעש ודיברתי בחצי קול, לא רציתי רעש כדי לא להעיר את הילדים ואז לקחתי אותה לחדר שינה שלה ושל אדוארד. לפני שהיא נכנסה לחדר היא דחפה אותי והתחילה לצעוק ואני ואני ניסיתי לסתום לה את הפה והיא המשיכה לצעוק והמשכתי להגיד לה שתפסיק לצעוק, והיא המשיכה לצעוק ואני נתתי לה מכה ראשונה עם סכין, פגעתי לה באזור הגוף והיא הפסיקה לצעוק, היא נפלה על הרצפה לפני החדר שלה, אני ירדתי על הברכיים והיא המשיכה להגיד משהו בלחש ואמרתי לה סליחה ואמרתי 'למה לא הקשבת לי, אני לא באתי לקחת אותך'. הרמתי אותה והשכבתי אותה על המיטה וכיסיתי אותה בשמיכה ואחר כך אני יצאתי מהחדר ישבתי על הספה בסלון. עוד פעם התחילו מחשבות. הכל לא היה לפי התוכנית. אני לא יודע באיזה מצב היא היתה, אני פחדתי להסתכל עליה, אני הכרתי אותה היטב לא ידעתי מה לעשות, אני חשבתי שאם אני אזמין אמבולנס אני לא אגיע לשיחה עם דימה. בחדר הרחוק אחד הילדים התחיל לזוז... הבנתי שצריך לזרז את הכל.. בסלון ראיתי את הפלאפון של לודה פחדתי שיתעורר מישהו מהילדים, התחלתי לחייג הודעה לטאניה בשביל שתחזור הביתה ורשמתי כנראה שיש חום לילדה... בחדר השינה של דימה וטטיאנה היה ילד קטן במיטה קטנה ואחרי זמן מה הוא התחיל להתבכיין והתחלתי לחפש בשבילו בקבוק מים... לקחתי איזה ספל ... הרמתי קצת את הראש שלו ונתתי לו קצת לשתות והוא נרגע...התקשרתי לאשתי ושאלתי מה נשמע ואיפה כולם ... והיא אמרה שאדוארד צריך להגיע. אחרי זמן מה ראיתי את אדוארד נכנס בחדר מדרגות. חיכיתי לו בחדר שינה של דימה וטניה. הוא נכנס ונעל את הדלת, אני יצאתי, אמרתי לו שלא יצעק, שאני לא רוצה לגרום לו לשום נזק, הוא התחיל להתנגד, ראיתי שהוא מופתע מזה שהוא רואה אדם זר בדירה וקפץ עלי ואז נתתי לו מכה עם הסכין פגעתי באזור הגוף והוא המשיך לצעוק, ניסיתי לסתום לו את הפה והוא המשיך לצעוק בהתכווצויות נפלנו ביחד על הרצפה, אז נתתי לו עוד שתי מכות עם הסכין באזור הגוף שלו וכל זה בפרוזדור. אני משכתי אותו לחדר שינה של דימה וטניה, התיישבתי על המיטה והוא הפסיק לצעוק.
המשכתי לשבת על המיטה, אח"כ שמעתי שהגיע רכב, ראיתי בחלון שהגיעה טניה.. היא נכנסה לדירה אחרי שפתחה את הדלת עם מפתח, נכנסה לדירה ישר לחדר שינה שלה ושל דימה.
באתי אליה מאחורה, סתמתי לה את הפה עם היד והושבתי אותה על המיטה ככה שלא תראה את אדוארד, היא שאלה איפה הילדים שלה ואמרתי שעם הילדים הכל בסדר ואין מה לדאוג. היה בחוץ כבר אור יום, שאלתי איפה דימה ושהמטרה שאני נמצא פה זה דימה... אמרתי לה לשלוח הודעה לדימה שלא יתעכב שם והיא שלחה את ההודעה לדימה, אמרתי לה שתשב בשקט... טטיאנה קפצה מהמיטה והתחילה לצעוק, התחלתי לסתום לה את הפה, היא המשיכה להתפרע ולצעוק ולהשתחרר ואני התחלתי לתת לה מכות סכין לא זוכר לאן פגעתי בה ולא זוכר כמה פעמים. היא שכבה על המיטה והפסיקה לצעוק, אח"כ התחיל לצעוק ילד אחד מאותו חדר של טטיאנה ודימה ואני כנראה הרגתי אותו עם הסכין לא יודע לאן פגעתי בו וכמה פעמים. ישבתי על המיטה ושמעתי שבחדר הרחוק יש בכי והלכתי לכיוון הבכי וזהו אני לא יודע מה קרה אחר כך, אני מניח שעשיתי כמה מכות עם הסכין לילדה והצעקות הופסקו...
ראיתי את דימה בחלון- מישהו הסיע אותו על אופנוע לדעתי, ובסלון אני כבר התנפלתי עליו, והתחלתי לתת לו מכות עם הסכין. היתה לו ביד קסדה של אופנוע אולי צבע לבן, לדעתי נפלנו ביחד, הוא נפנף עם הקסדה, ניסה להגן על עצמו ממני ואני כל הזמן חזרתי ואמרתי לו שהוא אשם בכל מה שקרה פה. הוא שכב ברצפה, התיישבתי לידו ודיברתי איתו על משהו אבל הוא לא ענה לי, כשישבתי לידו ראיתי שיש לי חתכים ביד, לא יודע ממה זה, אני חושב מהסכין שלי, אני לא זוכר היכן פגעתי בדימה או כמה פעמים... אח"כ קמתי , כולי הייתי בדם... הורדתי את הבגדים שלי מצאתי משהו בגדים בארון.. לקחתי תיק של דימה, לקחתי מפתחות, צרור מפתחות של המסעדה, ראיתי גם תיק של אדוארד... אצל דימה בתיק היה סכום של כסף שלקחתי ... בגדים שהורדתי ממני שמתי על המיטה בחדר שינה איפה ששכבה לודמילה, מהתיק הוצאתי ג'ריקן, שזה בקבוק עם הבנזין... שפכתי על הבגדים שלי גם בסלון שפכתי בנזין.. הדלקתי ועזבתי את הדירה…".

כבר ניתן לראות שקרליק ידע לציין בדיוק את מיקום הגופות כפי שאכן נמצאו בדירה על ידי צוות המז"פ שהגיע למקום. הוא גם המשיך ותיאר את הסכין שבה השתמש לרצח- סכין עם ידית שחורה, להב בצבע כסף באורך 13 ס"מ וברוחב 4 ס"מ.

"למה תינוק בן חמישה חודשים מת?", שאל החוקר את קרליק. וקרליק השיב:
"הוא מת מהיד שלי, בגלל דימה".


השופטים נדרשו לבחור בין הדברים שאמר בהודאתו בתאריך 27.10.2009 ובשחזור למחרת, לבין הדברים שמסר לראשונה בעדותו בתאריך 20.6.2010 (כמעט שמונה חודשים מאוחר יותר)- הדברים שקיבלו את הכינוי "גרסת ולאד".

עבור מישהי אחת, שלא נכחה כלל במהלך המשפט, זה לא שינה הרבה. משפחתה איננה. הוריה אינם. אחיה הגדול ואשתו- אינם. אחיינה התינוק נתנאל- איננו. אחייניתה הקטנה רושל- איננה.

"הסיפור הסתיים לכאורה כשהפושע נלכד, אבל זה לא באמת עובד ככה עם רצח, בוודאי ברוטאלי כל כך. גם עכשיו, כשיצאתי להתחקות אחר האנשים שנפגעו ממנו לפני זמן רב כל כך, יכולתי לחוש בגלי ההדף שלו. בהם ובשאלה שלא נותנת לי מנוח: איפה יאנה אושרנקו?"
זהו ציטוט מתוך כתבתה של יאנה פבזנר, שפורסמה במאקו בנובמבר 2018- כתבת מגזין בשם "זכרונות מרצח" שחוזרת אל אותם הימים. סיפורה של יאנה אושרנקו לא הרפה מיאנה פבזנר- וכעבור שנים, כמעט עשור, ניסתה למצוא קצה חוט אל "האחת ששרדה"-  יאנה אושרנקו.

יאנה פבזנר: זה משהו שלא עזב אותי במשך כמעט עשר שנים, מאז שהרצח הזה קרה, וכיוון שזה באמת עד כמה שידוע לי- הרצח הכי מחריד ויוצא דופן שקרה בארץ. נרצחו שישה בני משפחה, נשחטו בדירה שלהם- כולל שני תינוקות קטנים, כלומר תינוק בן חמישה חודשים וילדה בת שלוש וחצי אני חושבת. וכיוון שהדמות היחידה שנותרה בחיים במשפחה, זיאנה אושרנקו, אז  כמו כל עיתונאית/ עיתונאי אחר, גם אני רציתי מאוד לדבר איתה, לראיין אותה, להבין מה קורה עם בן-אדם אחרי שקורה לו דבר כל כך בלתי- נתפס. והיא באמת נעלמה, וגם הסיפור עצמו לא עזב אותי. תמיד יש לי תחושה שלא הכל נחשף: שהדבר הזה, הרצח הזה הוא כמו מכסה ביוב שהורם מעל המון ג'יפה, והמון גורמים מעורבים בסיפור הזה. אני לא אגיד מה בדיוק, כי אין לי שום- את יודעת- אין לי איזשהם ראיות מוצקות. יש כל מיני חשדות שלי, אבל זה סיפור, והוא ברובו סיפור רצח, אבל הוא מגלם בתוכו כל כך הרבה: גם את הטרגדיה של ההגירה, ועוד מיליון ואחד דברים: החיים המקבילים שמתקיימים כאן של מהגרים. אני קוראת לזה מהגרים, עולים חדשים, whatever, שמתקיימים כאן בישראל. סיפור פסיכי פשוט. באמת סיפור פסיכי, שגם שנים אחרי לא עוזב אותי, וחוזרת אליו במחשבות כל הזמן, ומן הסתם גם ליאנה, ומה קרה לבן- אדם עשר שנים אחרי.

הנסיון למצוא את יאנה אושרנקו התברר כמשימה לא פשוטה וגם מציאת מקורות אמינים, זה לא עניין של מה בכך.

דנה: מה היה הדבר הראשון שעשית בעצם בניסיון לאתר אותה?

יאנה פבזנר: טוב, אלו נסיונות ככה- את יודעת- נגיד לאורך השנים, פה ושם. כמובן, ככל שהלכתי והתרחקתי בזמן, אז פחות עסקתי בזה, זה היה יותר באמת במחשבות, וכל מיני דברים שמזכירים לי את זה, אבל תמיד איכשהו גם שמרתי על קשר עם אנשים מאותה התקופה, מ-2009- כשסיקרתי את זה עבור ידיעות אחרונות.
אז עבדתי שם, ותמיד שאלתי אם יש משהו חדש, דברים כאלו. מדי פעם, הייתי מקישה את השם שלה בגוגל: ברוסית, באנגלית, בעברית בכל דרך אפשרית, בכל אתר אינטרנט שבעבר היא הייתה חברה שם, ובאמת לא היה כלום. ואז חזרתי שוב, אחרי שנים חזרתי לכמה דמויות שבעבר סירבו לדבר איתי, כי הם מצאו את עצמם במרכז של פרשה פסיכית לגמרי. והם לא רצו... וגם, את יודעת, בגלל שאלו אנשים עם מנטאליות... אני קוראת לזה מנטאליות סובייטית: אין חיבה גדולה לתקשורת: לא אוהבים תקשורת באופן כללי, שם יש באמת חשדנות מאוד גדולה ופחד בכלל לדבר, ובטח שישפטו אותך, ואולי יקליטו אותך. אז הפעם היה לי יותר קל, כי עברו עשר שנים, ואנשים התרחקו מזה גם בלב, נגיד ככה, והיו יותר מוכנים לדבר.
את יודעת, יש כל מיני דרכים של עיתונאי לדעת האם אדם שמספר לך משהו, הוא מקור מידע אמין. למשל, יכול להיות שבן-אדם שבעבר לא -זו האמת דוגמה ממש טובה- לא היה מוכן בשום פנים ואופן לדבר נגיד מתוך קרבה למשפחה, מתוך תחושת נאמנות למשפחה, וככה המשפחה בחרה או יאנה בחרה. היא לא רוצה שידעו איפה היא ואכן, האנשים האלה לא גילו לי איפה היא, אבל הם לפחות כן יכלו לומר מה מצבה, שהיא החליפה שם משפחה, שהיא חיה בצפון, שהיא עוסקת במשהו אחר לחלוטין ממה שהיא עסקה בו כשזה קרה, שהיא הקימה משפחה משלה.
בואי נגיד היותי דוברת רוסית עזר לי מאוד- מאוד בסיפור הזה.
דנה: כן, אני מתארת לעצמי.
יאנה פבזנר: הם כן הרבה יותר סמכו, וכן יותר נפתחו כלפיי כי אני גם באמת באה מהעולם הזה. אני מכירה את המנטליות היטב. אני יודעת איך לפנות לאנשים, ואיך לדבר איתם, וגם בקיאה בשפה כמובן.
(מה זה "מנטליות סובייטית"): באופן כללי, זה כמו שבמזרח גרמניה, הם מאוד אנטי אינטרנט, טלפונים ניידים, ג'ימייל- כל מיני דברים- בגלל שהם סבלו מאוד מהאזנות סתר שכל הזמן התנהלו במזרח גרמניה, וריגול שהיה אחד על השני והלשנות וכל הדברים האלה. אז הם סוחבים את הדבר הזה עד עצם היום הזה. אז אנשים, שגדלו בתוך מדינה קומוניסטית, והדיקטטורה שהייתה שם, ומציאות בה אנשים נכנסו לכלא על כל דבר שהם דיברו או לא דיברו- ברור שהדיבור וחשיפה זה לא משהו שבא להם בקלות. לזה התכוונתי, כשאמרתי מנטליות סובייטית.
דנה: וממי הם חוששים בעצם? הם חוששים שנניח הם ידברו איתך, אז... מי בעצם יבוא, ויעשה מה?
יאנה פבזנר: אין לדעת. עדיף לא להסתכל, לא להגיד. בגדול רוב בני האדם הם ככה אני חושבת. הם מעדיפים -את יודעת- להתעסק בדברים שלהם, ותעזבו אותנו מצרות של אחרים. ופה, פשוט נוספת גם איזושהי חרדה, שהיא לא תמיד מודעת. זה לא שהם אומרים לי, אני מפחד ממשהו ספציפי שיקרה לי. זה פשוט עדיף לא לדבר אף פעם. לא עם הקרובים שלך, ואני מדברת איתך על הדברים שקרו בעבר בברית המועצות- כשגם קרובי משפחה היו מלשינים אחד על השני. אז כשאת גדלה על ברכי דבר כזה, אז על אחת כמה וכמה ששיחה עם אנשים זרים זה בטח לא משהו שיבוא לך בקלות.

בשתי הגרסאות שמסר דמיאן קרליק, דבר אחד בולט חזר על עצמו, והוא עניין שכפול המפתח: המפתח שהוא שכפל על מנת להיכנס לדירת בני משפחת אושרנקו, נלקח מתוך הצרור של יאנה אושרנקו. אפשר להסיק במידה רבה של ביטחון, שאם היא הייתה גרה עם שאר משפחתה או אפילו במקרה נמצאת שם במהלך סוף השבוע, היא הייתה פוגשת את אותו הרוצח וככל הנראה את אותו הגורל של בני משפחתה.

יאנה פבזנר: צרור המפתחות נלקח על ידי אשתו של הרוצח- נגנב מהתיק שלה (של יאנה), ואז הוא שוכפל, והועבר במעטפה על ידי אחות של אשתו של הרוצח (מריה אילניק), שביקרה בארץ כתיירת, ועבדה באותה המסעדה- פרמייר. היא טענה שהיא לא ידעה מה יש בתוך המעטפה או שהיא- לא היה לה מושג מזה המפתח הזה, שהיא מעבירה לו.
(על המגורים של אדוארד ולודמילה ביחד עם טטיאנה ודימיטרי): זה מאוד מקובל ונהוג ובעיקר בגלל מצב כלכלי, שמהגרים חיים עם ההורים שלהם. לא נוטשים אותם, גם אין להם כל כך איפה לנטוש אותם גם אם היו רוצים... וכאן מגיע- את יודעת- הדימוי הזה של סבתא בסלון. כאילו לכל רוסי יש סבתא בסלון, אבל זה לא בגלל שאנחנו כל כך בא לנו על סבתא בסלון. פשוט אין מקום את יודעת, אז הם גרים ביחד, עבדו כולם באותה מסעדה, והיו לבן שלהם, שככה חי איתם ועם אשתו- היו להם שני ילדים והסבתא טיפלה בהם. זה היה מין סידור נוח אני מתארת לעצמי באיזשהו מובן. זה בטח גם היה גיהנום כי באמת כאילו מוגזם לגמרי..
 אבל יאנה הייתה בחורה צעירה, בת 26 או 25 (הסבר מדוע לא חיה איתם בבית).

שיתפתי את יאנה בתחושה שלי, שבזמן אמת הידע על כל הפרשה היה די מוגבל ולא ברור.
דנה: בזמן אמת, לא הרגשתי שממש נכנסים לעומק... ומנסים ממש להבין מה קרה שם בדיוק. את גם מרגישה ככה?
יאנה פבזנר: היו אני חושבת, היו כל מיני דברים... אולי כתבות שלא הגעת אליהם. אני בעצמי- כל מה שעסקתי בו אזבמשך חודש וחצי, ואחר כך בהמשך עוד כשקרו עוד דברים, אני ממש הייתי על זה 24 שעות ביממה- גם בראש וגם פיזית. הסתובבתי ובאמת חקרתי את זה מאוד מאוד לעומק. אבל אני חושבת... גם זה עיתונות. כאילו, לאף אחד אין משאבים עכשיו להשקיע בלחקור איזה סיפור. רצים. וזה עוד סיפור על רוסים את יודעת.. שנפתר, שתפסו את הרוצח.

אזכיר לכם שלמרבה האירוניה, עוגת יום ההולדת שיאנה אושרנקו אפתה ממש בערב שקדם לרצח, נועדה לחברתה הטובה בזמנו- בתו של דמיאן קרליק, אנסטסיה. חברות זו נקטעה באיבה, ובעוד שיאנה התרחקה מביתה הקודם, אנסטסיה נשארה בראשון לציון, והיא בעצמה בעלת עסק.

יאנה פבזנר: הצלחתי לראיין את הבת של הרוצח כשהחביאו אותה באיזשהו מקום, ממש ימים אחרי.
דנה: מה איתה באמת?
יאנה פבזנר: כן, היא שם (בראשון לציון). היא ספרית, מעצבת שיער, היא התחתנה לא מזמן והיא מבלה המון המון עם הדודה שלה (מריה), שגם הורשעה בטשטוש ראיות. אגב, גם היא עצמה בינתיים נשארה בארץ, והתחתנה, יש לה ילדים ומשפחה.
דנה: ומה לגבי אנסטסיה, היא מבקרת את אמא שלה בבית הסוהר, או מי מהוריה בכלל?
יאנה פבזנר: היא מבקרת את אימה כן, ממה שאני יודעת, אבל אני לא יודעת יותר מזה. בכל אופן, היא לא התנערה מהוריה אף פעם, ואני לא מצפה ממנה שתתנער, כן? הם ההורים שלה. לפחות מאימא שלה בטוח היא לא התנערה, אגב- היא כנראה  עוד מעט אמורה לצאת (מהכלא).

 בסופו של דבר, יאנה פבזנר החליטה להניח ליאנה אושרנקו.

יאנה פבזנר: אין לי ספק, גם בעקבות דברים שנכתבו וגם פנו אליי כל מיני אנשים בעיקבות הכתבה, שיכולתי להמשיך, ויכולתי להגיע להרבה יותר מידע ממה שגיליתי- אבל באמת החלטתי להניח עם זה, כי אין ספק שגם אחרי עשר שנים היא מאוד מאוד לא מעוניינת בזה, ובאמת יש לי את כל הכבוד לבן-אדם שעבר, עובר, וכל חייו ייאלץ לעבור את הזוועה הזאת שיאנה עברה. אז זהו, אז את יודעת, יכול להיות, כאילו יכול להיות מצב שבגלל שאני אובססיבית לסיפור הזה, כן אמשיך ואגלה לעצמי, אבל אני לא אחשוף משהו לגביה. לא אעשה משהו שיפגע בה, בקיצור.


ליאנה אושרנקו יש חיים חדשים עכשיו.
מעומק ליבי, אני מקווה שיאנה אושרנקו חיה חיים טובים ושלווים. אני מקווה שהיכן שלא תהיה- היא פשוט תרגיש את האהבה ואת התמיכה מכולנו, שרק... רוצים לדעת שהיא בסדר.

בפרק האחרון בסדרת הפרקים על רצח בני משפחת אושרנקו:
מה הייתה הכרעת השופטים: האם הם בחרו לקבל את הוידוי והשחזור, או שבחרו בגרסת ולאד?
וכיצד הם קיבלו את החלטתם?
מיהו אותו ולאד, מגרסת ולאד? לא תאמינו, אבל מישהו שמכיר אותו באופן אישי ממש היה כל הזמן הזה מתחת לאף שלי...

המשך יום צודק לכם,
דנה

הוסיפו הערות: