צפון בקולנוע רצח

הגעתי אל הדוקו “רצח בקולנוע צפון” בעקבות המלצה שנתקלתי בה בפייסבוק. האמת היא, שלא צריך הרבה כדי למשוך אותי לצפות בדוקו פשע, במיוחד דוקו פשע ישראלי. וכך, למרות שם קצת אנמי ותמונות בשחור-לבן, התחלתי לצפות יחד עם בן-זוגי- שלא חובב פשע-אמיתי כלל. לשנינו לא הייתה כל היכרות מוקדמת עם המקרה.

צילום מסך מהסרט

הסרט ממגנט אותך למסך: אומנם זה פחות מיידי מאשר בסרטי דוקו אחרים אבל זה קורה וכשזה קורה- זה חזק יותר. בתוך כמה דקות אווירת וינטג’ עוטפת אותך כמו שמיכת טלאים ישנה ואהובה. ארץ ישראל של פעם. עברית של אז, עם הקולות שנשמעים כמעט רובוטיים. אף אחד לא מדבר ככה היום. קטעי ארכיון מ”יומני גבע”. הנושא הוא הרצח, אבל כשזה עטוף בתוך הנוסטלגיה הזו זה מאפשר התרחקות משיפוט מוסרי מיידי. לא בכדי הציגו בסרט סיור מודרך ברחוב התל-אביבי של זירת האירוע- קולנוע צפון. אנחנו חוזרים בזמן.

כבר מההתחלה ברור שהסרט הזה מאוד שונה מהשטנץ הקבוע של פשע-אמיתי. יש בו משהו פילם נוארי , גם באווירה וגם באלמנטים בעלילה (וכן, גם בסרטי דוקו יש עלילה, ויש משמעות לאופן בו מוצגים הפרטים). כל זה מרגיש כאילו לקחו את הקולנועיות מהשם של זירת הרצח ומהסרט שלמרבה האירוניה הוקרן בעת הרצח (“הנידון למוות ברח”)- והעתיקו אותה לסרט הזה. בניגוד לכללי הז’אנר המקובלים, פה אין ממש תעלומה בסגנון “מי עשה את זה?”, או “איך מוכיחים במשפט שהוא עשה את זה? או “למה הוא עשה את זה?”- וטוב שכך, כי זה מה שמייחד את חווית הצפייה בסרט הזה. אם זה היה דוקו-פשע רגיל, ואני הייתי צריכה לסכם את המסקנות היבשות הייתי פשוט אומרת את זה במשפט: רפאל בליץ הוא שירה את הכדור הקטלני, במהלך שוד בקולנוע, והוא הודה במעשה והורשע בו- למרות טענתו כי לא התכוון לפגוע בד”ר פיאטלי שמת מפצעיו. אבל זהו, שהסרט הוא לא באמת על כל זה, ולכן במובן מסויים שמו חוטא לו. הרצח עצמו, חקירת הרצח והמשפט- הם רק חלק קטן מהסרט.

קולו של בליץ מלווה את הסרט, במעין voice over מצמרר. ‘כך נשמע רוצח?’, אתם תוהים ביניכם לבין עצמיכם למרות שברור לכם שאובייסלי- כן. הדיבור שלו נע בין מהורהר ונוגה, לציני ומנוכר. מאוחר יותר קראתי שנשים רבות התאהבו בו בעקבות שידור ההקלטות הללו בקול ישראל, במסגרת התכנית “חוגה: יומו של אסיר”. ובדיעבד, לא הופתעתי מכך:

קישור למקור
הראיון עם רפאל “טומי” בליץ, תאריך השידור המקורי: 07.09.1967

בציורים שצייר ובמכתבים שכתב נדמה שנחשפת נפש תמימה וילדותית, מנוגדת כביכול לפשע שביצע ולעברו הנוראי. אנחנו קצת מרחמים עליו, ובמובן מסוים אין זה מפתיע שאלמנתו של הקורבן, פיאטלי, מרחמת עליו גם היא. היא רואה בו נפש פצועה, לא רוצח קר רוח. אולי היא אפילו קצת מתאהבת בו? או לפחות, מתאהבת בדמות עצמה שמתעלה על הקורבנות ועל הזעם והנקמה. וכך מתחיל פילם נואר, בהיפוך תפקידים. אם בפילם נואר הקלאסי יש את דמות הגיבור הציני, ופאם פטאל שגוררת אותו אל מפלתו, הפעם היינקה פיאטלי היא (בעיניי לפחות) גיבורת הסרט, והוא- מעין “ילד-גבר” קטלני שלא זו בלבד שרצח את בעלה, אלא פיתה אותה להאמין לו, להאמין בו.

הבגידה והסוף הקודר, גם הם כמו בפילם נואר- בלתי נמנעים. בליץ שכביכול משוקם וחי חיים נורמטיביים, שלאורך הסרט נראה שהתבגר והתפכח ואף יצר מערכת יחסים משמעותית עם היינקה פיאטלי, מכה שנית- הפעם במעשים מגונים בתלמידותיו. ירון לונדון, שגם יצר את הסרט וגם מופיע בו כאחד המרואיינים, מזדעק: “איך הוא עשה את זה לעצמו?!”. וכבר קראתי ברשתות החברתיות דברי ביקורת על האמירה הזו, ובצדק- שכן, זו לגמרי העלמת הקורבן. אבל מודה, גם אני התרכזתי במישהי אחרת, בקורבן הראשון שלו ואני בעיקר שאלתי: איך הוא עשה את זה לה? לאישה הנדירה הזו, היינקה פיאטלי, שלא רק שחמלה עליו, אלא גם לימדה אותו והעצימה אותו. היא הובילה לשחרורו המוקדם, רק חמש עשרה שנה לאחר הרצח, ולא 25 כפי שנגזר עליו. היא טיפחה את השכלתו המוזיקלית. היא הייתה בחתונה שלו.

יש בסרט הזה נגיעה בהמון נושאים מרתקים: כך למשל, על הפתולוגיה שיצרה השואה והפצעים העמוקים שהותירה. כשאני חושבת על זה מדובר בנושא שלמיטב ידיעתי לא נחקר מספיק בהקשר של פשיעה. אנחנו אוטומטית כמעט רואים באנשים ששרדו את התופת הזו גיבורים בעל כורחם, והם אכן כאלה. אבל אנחנו פחות ערים ומדברים על זה שהפשע העצום הזה שנקרא שואה, יצר מעגל פגיעה נוסף- ניצולי שואה שהיו בעצמם פוגעניים, כלפי ילדיהם, כלפי הסביבה, כלפי החברה. מה זה להיות יתום שצריך להתבגר בבת אחת? מה זה להיות יהודי אחרי שהתנצרת (או כפי שבליץ מכנה זאת בהקלטה- “נוצרת”)?

בסוף הסרט אתם נותרים עם תחושה מרסקת כזו, שאולי תיקון זה דבר בלתי אפשרי. אדם מקולקל יישאר מקולקל. הסוף קודר.

לצפייה בסרט:

הוסיפו הערות: