הביצה ליד מנצ'סטר
סדרתייםבין יולי 1963 לדצמבר 1964 ארבעה ילדים באזור מנצ'סטר פשוט נעלמו, ונעלמו עקבותיהם. פולין ריד בת ה-16 נעלמה בדרכה למסיבת ריקודים במועדון בגורטון, מנצ'סטר ב- 12 ביולי 1963. ב- 23 לנובמבר של אותה שנה, ג'ון קילברייד בן ה-12 הלך אל השוק אשטון אנדר-ליין, ובשעות הערב המוקדמות נעלמו עקבותיו. קית' בנט בן ה-12 נעלם בדרכו לבית סבתו, ב- 16 ליוני 1964. ב- 26 לדצמבר 1964 לסלי אן דאוני בת ה- 10 ניגשה לאימה ולבן זוגה וביקשה מהם רשות ללכת לפארק שעשועים עם חברות ואימה של אחת מהן.
אביה החורג של לסלי אן דאוני סיפר: "היא הייתה מאוד שקטה, היא הייתה עושה הכול בשבילך. לא עוררה בעיות ולעולם לא התחצפה. היא הייתה מאוד צייתנית. היא אהבה את בית הספר שלה. לסלי באה ושאלה האם היא תוכל ללכת לפארק השעשועים עם שתי חברות ואמא של אחת מהן. אמרנו כן, בתנאי שתחזור עד השעה 17:00, לתה של אחה"צ. השעה 17:00 הגיעה, והתחלנו לדאוג. היא לא הייתה חורגת ממה שסיכמנו. התה והעוגיות היו מוכנים בשבילה, למתי שתחזור".
רציחות המור, או- הביצות, מחרידים את מוחם של אנשי וילדי מנצ'סטר מזה יותר מחמישים שנים. גם היום, ניתן למצוא שלל עדויות וסיפורים אישיים של אנשים שגדלו במנצ'סטר באותה התקופה. כולם מתארים מציאות עגומה של ילדים שעד אז נהגו לצאת החוצה לשחק, ומאותה נקודה- נאסר עליהם. למה? לא תמיד ההורים רצו להסביר. אולי לא ידעו איך להסביר. דבר אחד בטוח- המציאות השתנתה בשביל ילדים. הנה עדות כזו:
"אמא שלי סיפרה, שכאשר הייתה ילדה קטנה, ילדים רבים באזור נעלמו ללא עקבות. ערב אחד היא חזרה ממש מאוחר הביתה מבית הספר, וסבא וסבתא שלי היו אחוזי חרדה, ממש בפניקה. הם הסתובבו ברחובות בחיפושם הנואש אחרי אמא שלי. הם היו בטוחים שאמא שלי נפלה קורבן נוסף, למי שבזמנו היה איזשהו רשע לא מזוהה- שאחראי להיעלמותם של ילדים.
נסעתי לביצת סאדלוורת'. ראיתי עד כמה המקום קודר, שומם, קר ומבודד. במיוחד בשעות החשיכה".
השביעי לאוקטובר 1965, טלפון ציבורי בשכונת מגורים שקטה ביישוב ליד העיר מנצ'סטר. שיחה למשטרה מנער צעיר בן 17, בשם דייויד סמית', שטוען שהיה עד לרצח, רק שעות ספורות לפני כן. ניידת משטרה מגיעה עד מהרה לאסוף אותו מהטלפון הציבורי, והוא נלקח לתחנת המשטרה ביישוב, שם האזינו שוטרי המחוז לסיפור המצמרר, שהיה לו לספר.
ערב קודם בילה סמית' עם מיירה הינדלי - אחותה הגדולה של אישתו - ובן זוגה- איאן בריידי. אדם נוסף ששהה בדירתם, בשם אוונס. סמית' הניח שמדובר בידיד שלהם. לא הייתה לו סיבה לחשוד אחרת.
סמית' היה מחוץ לחדר בו שהו השניים, כאשר לפתע הבחין שהאינטראקציה בין אוונס- הבחור הנוסף בדירה לבריידי, שעד כה נראתה ידידותית, תופסת כיוון שונה. הרוחות החלו להתלהט בין שניהם, עד שבשלב מסויים מיירה קראה בקול לסמית', שייכנס מהר אל חדר המגורים. סמית' מצא את בריידי גוהר מעל אוונס, עם גרזן בידיו, ומנחית עליו מכה אחר מכה אחר מכה.
אוונס ניסה להתגונן איכשהו, אך ללא הועיל. סמית' לא התערב באותו הרגע, ספק בהלם מוחלט ספק חושש לעצמו. לבסוף בריידי נטל כבל חשמלי וחנק עימו את אוונס למוות. הגרזן לא היה יעיל מספיק בגרימת המוות של אוונס, וכל העניין נהיה קולני ומלכלך אתם מבינים. סבתה של מיירה הינדלי שהתה באותו הזמן בקומה העליונה של הבית וניסתה לישון את שנת הלילה שלה.
סמית' סייע לבריידי לעטוף את הגופה ביריעת פלסטיק גדולה, ולהסתיר אותה באחד מחדרי הבית, שהיה פנוי. הוא חזר לביתו מאוחר באותו הלילה, ומצא את אשתו- מורין, אחותה הצעירה של מיירה, במיטה. הוא סיפר לה את מה שהתרחש, והיא הפצירה בו לספר את הכול למשטרה.
מורין לא אהבה כלל את העובדה שסמית' התרועע עם בריידי, היא הרגישה כבר מזה זמן רב לפני כן שזה מסכן אותם. מורין הייתה האחות הצעירה של מיירה, היא הייתה בת 19 וכבר נשואה לסמית- בן ה- 17. וסמית', היה בעל עבר פלילי כבר בשלב הזה. בגיל ה-כה צעיר של 11 הוא כבר נתפס והורשע בפריצה לבית. מאוחר יותר גם הורשע בתקיפה שגרמה לפגיעה גופנית.
ומה לגבי ההווה? האם השוטרים יאמינו לו, אם יספר שלא לקח חלק פעיל ברצח של אוונס?
זו הייתה הגרסה שסיפר, לגבי רגעי הרצח:
"איאן הלך אל חדר המגורים ואני חיכיתי במטבח. חיכיתי בערך דקה או שתיים ולפתע שמעתי זעקת שבר; זה נשמע כמו אישה, ממש בקול גבוה. הזעקות נמשכו, אחת אחרי השנייה מאוד קולניות. אז שמעתי את מיירה צועקת: 'דייב, תעזור לו!'. רצתי פנימה וראיתי שם את הבחור (אוונס). הוא שכב עם ראשו וכתפיו על הכורסא ורגליו היו על הרצפה. הוא היה עם הפנים כלפי מעלה. הבחור עדיין זעק."
כאשר סמית' הגיע לתחנת המשטרה וסיפר מה שסיפר, השוטרים לא האמינו למשמע אוזניהם. זה נשמע סוריאליסטי שרצח אכזרי כל כך מתבצע בשכונה שקטה כל כך. הסיפור עצמו הרי הוא מעבר לכל דמיון. במבחן התוצאה, העדות של סמית' בפני השוטרים, הביאה לסיומו של מסע ציד שהטיל מורא על מנצ'סטר וסביבתה.
אבל גם הוא וגם השוטרים, באותו הזמן, עדיין אפילו לא ידעו זאת.
עוד באותו הבוקר, ה- 7 לאוקטובר 1965, המפקח בוב טלבוט הגיע לכניסה האחורית של בית מספר 16 בשדרת וורדל ברוק Wardle brook))- ודפק על הדלת. הוא הסתיר את מדיו. הינדלי פתחה לו את הדלת. אז כבר הציג עצמו, הזדהה כשוטר ואמר לה שהוא מעוניין לדבר עם החבר שלה (בריידי). הינדלי הובילה אותו אל חדר המגורים, שם בריידי ישב ובדיוק כתב פתק למעסיק שלו שהוא לא יגיע לעבודה עקב פציעת הקרסול שלו- לא לגמרי שקר, במהלך הרצח של אוואנס בלילה הקודם, כתוצאה מהמאבק ביניהם בריידי נקע את רגלו. טלבוט הסביר שהוא חוקר אירוע אלים שהתרחש בלילה הקודם.
הינדלי הכחישה שהיה כל אירוע אלים בביתם, ואפשרה לשוטרים להסתכל ברחבי הבית. כאשר הגיעו לחדר בקומה השנייה, השוטרים מצאו דלת נעולה. הם ביקשו את המפתח מבריידי. הינדלי טענה שהמפתח במקום עבודתה. "זו לא בעיה", אמר טלבוט. "יש לי רכב. בואי ניסע לעבודה שלך וניקח משם את המפתח".
הינדלי הביטה בבריידי, מבוהלת. בריידי הורה לה למסור לשוטרים את המפתח. השוטרים עלו במדרגות לקומה השנייה של הבית, ופנו לעבר החדר הנעול.
"איאן בריידי, אתה עצור בחשד לרצח", קראו השוטרים בעודם יורדים בחזרה אל חדר המגורים. ובעוד בריידי שם על עצמו מעיל, מלמל: "אדי ואני רבנו והמצב יצא משליטה". הינדלי נקראה לתשאול, וטענה שהמוות של אוונס היה תאונה. היות ולא היו ראיות נגד הינדלי, היא שוחררה לביתה. למעשה הינדלי הייתה חופשיה במשך ארבעה ימים לאחר המעצר של בריידי. מה היא עשתה בזמן הזה? אז דבר ראשון, היא ניגשה אל המעסיק שלה וביקשה ממנו שיפטר אותה, על מנת שתהיה זכאית לדמי אבטלה. לאחר מכן, ביקרה במשרדו של בריידי, מצאה שם מסמכים אישיים שלו ושרפה את חלקם במאפרה...
רק ב-11 לאוקטובר, כאמור ארבעה ימים לאחר שבריידי נעצר, נעצרה גם הינדלי- בחשד לסיוע ברצח של אדוארד אוונס.
בחקירתו, לבסוף הודה בריידי שהוא ואוונס רבו, ושכן הייתה לו כוונה להביא למותו. אבל על מי הוא הפיל את שיתוף הפעולה בתכנון לרצח? על סמית'. הינדלי, לטענתו, עשתה רק מה שנאמר לה לעשות.
סמית' מצידו סיפר למשטרה שלהערכתו בריידי והינדלי אחראים לעוד רציחות, מלבד הרצח של אוונס לו היה עד. הוא לא ידע לציין פרטים קונקרטיים, אבל סיפר שבריידי ביקש ממנו לאסוף כל דבר מפליל, כגון ספרים מפוקפקים. ובריידי לאחר מכן ארז הכול במזוודות. השוטרים הרימו גבה- "מזוודות?". "כן. הוא לא רצה את זה בבית. לבריידי יש קטע עם תחנות רכבת".
בתחנות רכבת באנגליה (אולי גם בארץ, אני לא יודעת, אני לא נוהגת לנסוע ברכבת), יש תמיד אזור של שמירת חפצים. וזה כנראה שירות שבריידי מאוד אהב, ונטה לעשות בו שימוש. המשטרה ביקשה מכל מחלקות שמירת חפצים, בכל תחנות הרכבת באזור מנצ'סטר, לחפש את המזוודות ששייכות לבריידי. ב- 15 לאוקטובר משטרת התחבורה הבריטית מצאה את "האבידה"- בתחנת הרכבת המרכזית של מנצ'סטר. הכרטיס לשמירת חפצים נמצא כמה ימים מאוחר יותר, בספר התפילה של הינדלי.
באחת המזוודות הם מצאו 9 תמונות פדופיליות של ילדה צעירה, שצולמה עירומה עם צעיף שקושר את פיה. ובנוסף מצאו קלטת אודיו באורך 16 דקות של אותה ילדה, זועקת ומתחננת לעזרה.
אותה ילדה זוהתה כלסלי אן דאוני בת 10 בהיעלמותה, שלא נראתה מזה כעשרה חודשים לפני כן, אז יצאה לבלות ביריד ב- 26 לדצמבר 1964, ומאז נעלמו עקבותיה. אם למשפחתה הייתה אולי איזו תקווה קטנה שלסלי תימצא איפשהו, בחיים, התקוות האלו נגוזו. התמונות והקלטת שפכו אור, אור אכזרי וקורע לב במיוחד, על גורלה המר. אבל, בשלב הזה עוד לא הייתה למשטרה גופה. ומה צריך כדי להאשים מישהו ברצח? נכון. גופה. איפה הגופה יכולה להימצא? איפה השוטרים בכלל יתחילו לחפש?? את הגופה של אוונס, הם מצאו הרי בזכות הדיווח של סמית'. והם גם מצאו אותה ממש בתוך הבית שבו גרו בריידי והינדלי.
החוקרים חזרו אל הבית וערכו חיפוש, הפעם מקיף יותר. יסודי יותר. הם מצאו ספר ישן, עלעלו בין הדפים שלו ומצאו שרבוט של השם "ג'ון קילברייד".
ג'ון קילברייד היה ילד בן 12 בעת היעלמותו. הוא יצא לשוק שהתקיים סמוך לביתו. זה היה דיי מקובל אז, שילדים ובני נוער היו מגיעים לשווקים ומציעים עזרה לסוחרים תמורת סכום פעוט, בסידור סחורה או בפינוי אשפה. השוטרים ידעו שהוא נעדר, והניחו שלבריידי היה חלק בהיעלמות שלו.
בבית נמצאה גם כמות מכובדת של תמונות, רבות מהן צולמו בביצת סאדלוורת'. המשטרה האמינה, שהמיקומים שצולמו בתמונות- עשויים לציין את מקום קבורתם של לסלי אן דאוני, ג'ון קילברייד, ואולי ילדים נוספים שהוגדרו כנעדרים.
המילה Moor באנגלית מיתרגמת בעברית ל"ביצה", אבל זו ממש לא "ביצה" כמו שאני מניחה שרובנו מדמיינים ביצה.
רובינו מדמיינים "ביצה" כאיזושהי שלולית מים עכורה... כשבאנגליה אומרים "ביצה" המשמעות דיי שונה. הכוונה היא לאיזשהו אזור לא מיושב, עם מאפייני קרקע מסוג ספציפי. בגדול, זה מעין no man's land. ואם אני צריכה לצייר לכם את זה- אז דמיינו נוף פראי של סלעים, אדמה לא מעובדת, אגם. זה לא בתוך יישוב מסוים. זו לא חצר, זה לא פארק, זו פשוט חלקת אדמה- שיכולה להיות ענקית בשטחה. סביר להניח שאם אתם לבד שם, ולא מכירים את האזור (ואתם בלי וייז)- תלכו שם לאיבוד. ואם אתם צריכים לחפש שם משהו- לא תמצאו שם לא את הרגליים ולא את הידיים. לא את שלכם, זאת אומרת...
ב- 16 באוקטובר המשטרה מצאה עצם של זרוע מציצה מהאדמה. השוטרים הניחו שמדובר בגופת ג'ון קילברייד, אבל עד מהרה גילו שמדובר בגופת לסלי אן דאוני. לאחר מציאת גופתה וזיהויה, אימה- אן נאלצה גם לשמוע את הקלטת שהזכרנו מקודם, שמתעדת את הילדה מתחננת לעזרה ולאשר שאכן זהו קול ביתה.
חמישה ימים לאחר איתור גופת לסלי אן דאוני, נמצאה גם גופתו של ג'ון קילברייד- במצב ריקבון שהקשה מאוד על זיהויו. הוא לבסוף זוהה על ידי בגדיו.
כאשר עומת עם הראיות שנמצאו במזוודה שלו, בריידי הודה שהוא צילם את התמונות של לסלי אן דאוני, אבל התעקש שהיא הובאה אל הבית בשדרת וורדל ברוק ע"י שני גברים, שגם אספו אותה לאחר הצילומים- כשהיא חיה.
עד ה-2 לדצמבר בשנת 1965, בריידי צבר אישומים בשלושה מעשי רצח: ג'ון קילברייד, לסלי אן דאוני ואדוארד אוונס. הינדלי הואשמה בשני מעשי רצח: של אן דאוני ושל אוונס, ובסיוע לרצח של קילברייד.
המשפט של השניים נפתח בתאריך ה- 19 לאפריל 1966. בית המשפט נאלץ לנקוט אמצעי בטיחות כדי להגן על שלומם של בריידי והינדלי, שכן חייהם אוימו ללא הרף מאז חשיפת מקרי הרצח. נזכיר- באנגליה נהוגה שיטת חבר מושבעים. כלומר, 12 מושבעים פוסקים בעניין אשמתם או חפותם של הנאשמים, ושופט לאחר מכן גוזר את העונש בהתאם להחלטה. דייויד סמית' היה עד התביעה המרכזי, אבל במהלך המשפט נחשף שהוא חתם על איזושהי עסקה עם חברת הוצאה לאור, שנוגעת לספר שייכתב על בסיס עדותו, אם בריידי והינדלי יימצאו אשמים. השופט, פנטון אטקינסון, ממש לא אהב את זה וכינה את המהלך: הפרעה בוטה להליך הוגן".
בריידי והינדלי כפרו בהאשמות; בריידי אומנם הודה בכך שהיכה את אוונס בגרזן, אולם הכחיש שחנק אותו לאחר מכן ובכך הביא למותו. בחקירה הנגדית במהלך המשפט הוא אמר: "הכיתי את אוונס בגרזן. אם הוא מת ממכות גרזן, אני רצחתי אותו". טענה מניפולטיבית משהו, הרי הוא היה מודע לעובדה שדו"ח פתולוגי קבע כי סיבת המוות המידית הייתה חנק. וסמית' הרי העיד שבריידי חנק לבסוף את אוונס.
הינדלי מצידה, טענה שלא הייתה מודעת לעובדה שהתמונות שצולמו בסאדלוורת' ונמצאו ע"י המשטרה בביתם, צולמו ממש ליד הקברים בהן נמצאו הגופות. קלטת האודיו באורך 16 דקות, בה נשמע בבירור קולם של בריידי והינדלי (ולא לשכוח שהקלטת גם נמצאה במזוודה של בריידי...) הושמעה בבית המשפט. הינדלי הודתה שגישתה כלפי לסלי אן דאוני הייתי אכזרית, אבל טענה שזה היה מחשש שמישהו ישמע את זעקותיה של דאוני.
הינדלי טענה שכאשר דאוני הופשטה היא עצמה הייתה "בקומה למטה", וכאשר התמונות הפדופיליות צולמו היא "בדיוק הביטה מהחלון". כאשר לסלי אן דאוני נחנקה למוות, היא "בדיוק הייתה באמבטיה". [מאמינים?...]
בחמישי במאי, הדיונים תמו. חבר המושבעים הסתגר עד לקבלת ההחלטה. כעבור שעתיים, הייתה הכרעה: בריידי נמצא אשם בכל שלושת מעשי הרצח בהם הואשם, והינדלי נמצאה אשמה בשני מעשי רצח, ובסיוע לרצח של ג'ון קילברייד.
היות ועונש המוות בוטל, ממש בזמן שבריידי והינדלי הוחזקו במעצר עד לתחילת ההליכים בעניינם, לשופט אטקינסון לא נותר אלא לפסוק כי הם ירצו מאסרי עולם עוקבים- עבור כל רצח. כלומר הינדלי תרצה שני מאסרי עולם, בתוספת שבע שנים על הסיוע לרצח קליברייד, ואילו בריידי ירצה שלושה מאסרי עולם. בדברי הסיכום שלו אטקינסון גינה את שני הרוצחים וכינה אותם: "רוצחים מתועבים וסדיסטיים". הוא אמר שבריידי מרושע ברמה שלא תיאמן, וכי הוא לא מעריך שהוא יוכל אי פעם להשתקם. הוא לא העריך שזה בהכרח נכון גם עבור הינדלי, אותה תפס כנתונה לשליטתו של בריידי.
עוד אמר אטקינסון, שהוא זיהה לאורך כל המשפט כיצד בריידי והינדלי דבקו באסטרטגיה הזאת, של לשקר ללא שום הבעת חרטה על המעשים. ללא הפגנת צער על חיי הקורבנות.
או, אבל הינדלי דווקא הביעה המון צער- עוד לפני תחילת המשפט.
על הכלב שלה.
פאפט.
החוקרים שמצאו את התמונות שצולמו בסאדלוורת', הבחינו שהינדלי מופיעה בתמונות עם הכלב שלה, שבזמנו היה גור קטן. מה שהם רצו לדעת היה מתי התמונות צולמו- על מנת שיוכלו להצליב את זמן הצילומים עם הזמן בו ילדים נוספים הוגדרו כנעדרים, ולמצוא ראיות לקורבנות נוספים של הזוג. אז הכלב, פאפאט, נלקח לבדיקת שיניים, שתאפשר לקבוע את גילו הנוכחי. הבדיקה דרשה הרדמה כללית, וממנה הכלב המסכן לא התעורר.
הינדלי, ששמעה זאת, נשברה לרסיסים. היא כתבה לאימה: "אני מרגישה שהלב שלי נשבר לחתיכות. אני לא חושבת שדבר יכול לפגוע בי כפי שזה פגע בי". היא גם לא האמינה לתרחיש הזה, עם בדיקת השיניים וההרדמה. היא חשבה שמישהו פשוט לקח לה את הכלב והחליט לחסל אותו.
הינדלי נלקחה למאסר בכלא הולוואי. בריידי נלקח לכלא דורהאם.
הקהילה נותרה ללקק את פצעיה.
מורין, אחותה של מיירה הינדלי ומי שהפצירה בסמית' לדווח על מה שאירע בביתם של הינדלי ובן זוגה בריידי, לא זכתה להגנה ולאבטחה שאחותה זכתה לה. היא הותקפה במהלך תקופת המשפט, בעודה בחודש שמיני של הריונה. ביתם המשותף שלה ושל דייויד סמית' הושחת. היא קיבלה מכתבים מלאי שנאה על בסיס קבוע. היא חששה לחיי ילדיה.
הקהילה, באופן אירוני, לא הבינה או לא הייתה מודעת לעובדה, שבזכות מורין ניצלו חייהם של ילדים נוספים שככל הנראה היו נופלים קורבן לבני הזוג. כולם ראו בה "האחות של", והיא הייתה מנודה מהקהילה. גם כאשר מורין עברה למקום מגורים אחר, היא לא הצליחה להימלט מהשם הרע של אחותה, שדבק בה בעל כורחה.
ואם זה לא מספיק, מורין סבלה מבידוד וכתף קרה גם ממשפחתה. אימן של מיירה ומורין, בחרה לתמוך במיירה לאורך המשפט. סמית' נכנס לכלא ל-3 שנים, לאחר שתקף אדם בסכין ב- 1969. מורין התגרשה ממנו ב- 1973, ונישאה לאדם אחר- ככל הנראה, נורמטיבי יותר והם הביאו ילדה משותפת.
מורין אומנם הפצירה בסמית' להסגיר את אחותה ואת בן זוגה של אחותה, אבל לא מפני שהייתה מנוכרת לאחותה היא לא שנאה את מיירה, אפילו לא לאחר שנודע היקף המעשים שלה ורמת המעורבות שלה.
היא אפילו ביקרה אותה בכלא מספר פעמים. לעיתים, החליפו ביניהן מכתבים.
בשנת 1980, מורין סבלה מדימום מוחי. היא נפטרה, שעה לפני שאחותה מיירה- שבאופן חריג אישרו לה לצאת מהכלא ולבקר אותה, הספיקה להגיע אליה.
מצאתי את המילים הבאות, על קברה הוירטואלי של מורין:
God bless you, sweetheart. You suffered so much in your short life - none of it deserved. All you did was the right thing, but what a terrible price you paid. You found some happiness in your final years, but how brief they were. I wish God's blessing too on your baby daughter, Angela Dawn Smith. Rest in peace, Maureen, together with Angela Dawn in heaven.
without you and david them pair would still be on our streets.you was so brave doin what you did...r.i.p mo fly high anoth angle for gods garden..
(לקוח מפה: https://www.findagrave.com/memorial/14318310/maureen-hindley)
היא מתה בגיל 34.
זה כביכול הסוף של הפרק, אבל במובן מסוים זו רק ההתחלה.
בחלק השני של "הביצה ליד מנצ'סטר", אני אספר על עיתונאי עקשן שהחליט לראיין את איאן בריידי וגילה הרבה יותר ממה שהוא קיווה לגלות.
אני דנה הילמן יוצרת וכותבת עבר פלילי.
וודאו שאתם רשומים לפודקאסט, ע"י כפתור הsubscribe. אם אהבתם את הפרק, ואתם נהנים מהפודקאסט- תנו לו דירוג של חמישה כוכבים ורישמו מספר מילים באתר פודקאסטים, באפל ריוויו, או באפליקציה דרכה אתם מאזינים כרגע.
ספרו לחברים על הפודקאסט. דרך נוספת לתמוך בפודקאסט היא ע"י הפיכה לפטרונים.
עמוד הפייסבוק שלנו- "עבר פלילי". אפשר לכתוב לי גם לשם- זמן התגובה מהיר ביותר.
אנחנו נשתמע בפרק הבא, בתיק הפשע הבא. עד אז, המשך יום צודק לכם.
אביה החורג של לסלי אן דאוני סיפר: "היא הייתה מאוד שקטה, היא הייתה עושה הכול בשבילך. לא עוררה בעיות ולעולם לא התחצפה. היא הייתה מאוד צייתנית. היא אהבה את בית הספר שלה. לסלי באה ושאלה האם היא תוכל ללכת לפארק השעשועים עם שתי חברות ואמא של אחת מהן. אמרנו כן, בתנאי שתחזור עד השעה 17:00, לתה של אחה"צ. השעה 17:00 הגיעה, והתחלנו לדאוג. היא לא הייתה חורגת ממה שסיכמנו. התה והעוגיות היו מוכנים בשבילה, למתי שתחזור".
רציחות המור, או- הביצות, מחרידים את מוחם של אנשי וילדי מנצ'סטר מזה יותר מחמישים שנים. גם היום, ניתן למצוא שלל עדויות וסיפורים אישיים של אנשים שגדלו במנצ'סטר באותה התקופה. כולם מתארים מציאות עגומה של ילדים שעד אז נהגו לצאת החוצה לשחק, ומאותה נקודה- נאסר עליהם. למה? לא תמיד ההורים רצו להסביר. אולי לא ידעו איך להסביר. דבר אחד בטוח- המציאות השתנתה בשביל ילדים. הנה עדות כזו:
"אמא שלי סיפרה, שכאשר הייתה ילדה קטנה, ילדים רבים באזור נעלמו ללא עקבות. ערב אחד היא חזרה ממש מאוחר הביתה מבית הספר, וסבא וסבתא שלי היו אחוזי חרדה, ממש בפניקה. הם הסתובבו ברחובות בחיפושם הנואש אחרי אמא שלי. הם היו בטוחים שאמא שלי נפלה קורבן נוסף, למי שבזמנו היה איזשהו רשע לא מזוהה- שאחראי להיעלמותם של ילדים.
נסעתי לביצת סאדלוורת'. ראיתי עד כמה המקום קודר, שומם, קר ומבודד. במיוחד בשעות החשיכה".
השביעי לאוקטובר 1965, טלפון ציבורי בשכונת מגורים שקטה ביישוב ליד העיר מנצ'סטר. שיחה למשטרה מנער צעיר בן 17, בשם דייויד סמית', שטוען שהיה עד לרצח, רק שעות ספורות לפני כן. ניידת משטרה מגיעה עד מהרה לאסוף אותו מהטלפון הציבורי, והוא נלקח לתחנת המשטרה ביישוב, שם האזינו שוטרי המחוז לסיפור המצמרר, שהיה לו לספר.
ערב קודם בילה סמית' עם מיירה הינדלי - אחותה הגדולה של אישתו - ובן זוגה- איאן בריידי. אדם נוסף ששהה בדירתם, בשם אוונס. סמית' הניח שמדובר בידיד שלהם. לא הייתה לו סיבה לחשוד אחרת.
סמית' היה מחוץ לחדר בו שהו השניים, כאשר לפתע הבחין שהאינטראקציה בין אוונס- הבחור הנוסף בדירה לבריידי, שעד כה נראתה ידידותית, תופסת כיוון שונה. הרוחות החלו להתלהט בין שניהם, עד שבשלב מסויים מיירה קראה בקול לסמית', שייכנס מהר אל חדר המגורים. סמית' מצא את בריידי גוהר מעל אוונס, עם גרזן בידיו, ומנחית עליו מכה אחר מכה אחר מכה.
אוונס ניסה להתגונן איכשהו, אך ללא הועיל. סמית' לא התערב באותו הרגע, ספק בהלם מוחלט ספק חושש לעצמו. לבסוף בריידי נטל כבל חשמלי וחנק עימו את אוונס למוות. הגרזן לא היה יעיל מספיק בגרימת המוות של אוונס, וכל העניין נהיה קולני ומלכלך אתם מבינים. סבתה של מיירה הינדלי שהתה באותו הזמן בקומה העליונה של הבית וניסתה לישון את שנת הלילה שלה.
סמית' סייע לבריידי לעטוף את הגופה ביריעת פלסטיק גדולה, ולהסתיר אותה באחד מחדרי הבית, שהיה פנוי. הוא חזר לביתו מאוחר באותו הלילה, ומצא את אשתו- מורין, אחותה הצעירה של מיירה, במיטה. הוא סיפר לה את מה שהתרחש, והיא הפצירה בו לספר את הכול למשטרה.
מורין לא אהבה כלל את העובדה שסמית' התרועע עם בריידי, היא הרגישה כבר מזה זמן רב לפני כן שזה מסכן אותם. מורין הייתה האחות הצעירה של מיירה, היא הייתה בת 19 וכבר נשואה לסמית- בן ה- 17. וסמית', היה בעל עבר פלילי כבר בשלב הזה. בגיל ה-כה צעיר של 11 הוא כבר נתפס והורשע בפריצה לבית. מאוחר יותר גם הורשע בתקיפה שגרמה לפגיעה גופנית.
ומה לגבי ההווה? האם השוטרים יאמינו לו, אם יספר שלא לקח חלק פעיל ברצח של אוונס?
זו הייתה הגרסה שסיפר, לגבי רגעי הרצח:
"איאן הלך אל חדר המגורים ואני חיכיתי במטבח. חיכיתי בערך דקה או שתיים ולפתע שמעתי זעקת שבר; זה נשמע כמו אישה, ממש בקול גבוה. הזעקות נמשכו, אחת אחרי השנייה מאוד קולניות. אז שמעתי את מיירה צועקת: 'דייב, תעזור לו!'. רצתי פנימה וראיתי שם את הבחור (אוונס). הוא שכב עם ראשו וכתפיו על הכורסא ורגליו היו על הרצפה. הוא היה עם הפנים כלפי מעלה. הבחור עדיין זעק."
כאשר סמית' הגיע לתחנת המשטרה וסיפר מה שסיפר, השוטרים לא האמינו למשמע אוזניהם. זה נשמע סוריאליסטי שרצח אכזרי כל כך מתבצע בשכונה שקטה כל כך. הסיפור עצמו הרי הוא מעבר לכל דמיון. במבחן התוצאה, העדות של סמית' בפני השוטרים, הביאה לסיומו של מסע ציד שהטיל מורא על מנצ'סטר וסביבתה.
אבל גם הוא וגם השוטרים, באותו הזמן, עדיין אפילו לא ידעו זאת.
עוד באותו הבוקר, ה- 7 לאוקטובר 1965, המפקח בוב טלבוט הגיע לכניסה האחורית של בית מספר 16 בשדרת וורדל ברוק Wardle brook))- ודפק על הדלת. הוא הסתיר את מדיו. הינדלי פתחה לו את הדלת. אז כבר הציג עצמו, הזדהה כשוטר ואמר לה שהוא מעוניין לדבר עם החבר שלה (בריידי). הינדלי הובילה אותו אל חדר המגורים, שם בריידי ישב ובדיוק כתב פתק למעסיק שלו שהוא לא יגיע לעבודה עקב פציעת הקרסול שלו- לא לגמרי שקר, במהלך הרצח של אוואנס בלילה הקודם, כתוצאה מהמאבק ביניהם בריידי נקע את רגלו. טלבוט הסביר שהוא חוקר אירוע אלים שהתרחש בלילה הקודם.
הינדלי הכחישה שהיה כל אירוע אלים בביתם, ואפשרה לשוטרים להסתכל ברחבי הבית. כאשר הגיעו לחדר בקומה השנייה, השוטרים מצאו דלת נעולה. הם ביקשו את המפתח מבריידי. הינדלי טענה שהמפתח במקום עבודתה. "זו לא בעיה", אמר טלבוט. "יש לי רכב. בואי ניסע לעבודה שלך וניקח משם את המפתח".
הינדלי הביטה בבריידי, מבוהלת. בריידי הורה לה למסור לשוטרים את המפתח. השוטרים עלו במדרגות לקומה השנייה של הבית, ופנו לעבר החדר הנעול.
"איאן בריידי, אתה עצור בחשד לרצח", קראו השוטרים בעודם יורדים בחזרה אל חדר המגורים. ובעוד בריידי שם על עצמו מעיל, מלמל: "אדי ואני רבנו והמצב יצא משליטה". הינדלי נקראה לתשאול, וטענה שהמוות של אוונס היה תאונה. היות ולא היו ראיות נגד הינדלי, היא שוחררה לביתה. למעשה הינדלי הייתה חופשיה במשך ארבעה ימים לאחר המעצר של בריידי. מה היא עשתה בזמן הזה? אז דבר ראשון, היא ניגשה אל המעסיק שלה וביקשה ממנו שיפטר אותה, על מנת שתהיה זכאית לדמי אבטלה. לאחר מכן, ביקרה במשרדו של בריידי, מצאה שם מסמכים אישיים שלו ושרפה את חלקם במאפרה...
רק ב-11 לאוקטובר, כאמור ארבעה ימים לאחר שבריידי נעצר, נעצרה גם הינדלי- בחשד לסיוע ברצח של אדוארד אוונס.
בחקירתו, לבסוף הודה בריידי שהוא ואוונס רבו, ושכן הייתה לו כוונה להביא למותו. אבל על מי הוא הפיל את שיתוף הפעולה בתכנון לרצח? על סמית'. הינדלי, לטענתו, עשתה רק מה שנאמר לה לעשות.
סמית' מצידו סיפר למשטרה שלהערכתו בריידי והינדלי אחראים לעוד רציחות, מלבד הרצח של אוונס לו היה עד. הוא לא ידע לציין פרטים קונקרטיים, אבל סיפר שבריידי ביקש ממנו לאסוף כל דבר מפליל, כגון ספרים מפוקפקים. ובריידי לאחר מכן ארז הכול במזוודות. השוטרים הרימו גבה- "מזוודות?". "כן. הוא לא רצה את זה בבית. לבריידי יש קטע עם תחנות רכבת".
בתחנות רכבת באנגליה (אולי גם בארץ, אני לא יודעת, אני לא נוהגת לנסוע ברכבת), יש תמיד אזור של שמירת חפצים. וזה כנראה שירות שבריידי מאוד אהב, ונטה לעשות בו שימוש. המשטרה ביקשה מכל מחלקות שמירת חפצים, בכל תחנות הרכבת באזור מנצ'סטר, לחפש את המזוודות ששייכות לבריידי. ב- 15 לאוקטובר משטרת התחבורה הבריטית מצאה את "האבידה"- בתחנת הרכבת המרכזית של מנצ'סטר. הכרטיס לשמירת חפצים נמצא כמה ימים מאוחר יותר, בספר התפילה של הינדלי.
באחת המזוודות הם מצאו 9 תמונות פדופיליות של ילדה צעירה, שצולמה עירומה עם צעיף שקושר את פיה. ובנוסף מצאו קלטת אודיו באורך 16 דקות של אותה ילדה, זועקת ומתחננת לעזרה.
אותה ילדה זוהתה כלסלי אן דאוני בת 10 בהיעלמותה, שלא נראתה מזה כעשרה חודשים לפני כן, אז יצאה לבלות ביריד ב- 26 לדצמבר 1964, ומאז נעלמו עקבותיה. אם למשפחתה הייתה אולי איזו תקווה קטנה שלסלי תימצא איפשהו, בחיים, התקוות האלו נגוזו. התמונות והקלטת שפכו אור, אור אכזרי וקורע לב במיוחד, על גורלה המר. אבל, בשלב הזה עוד לא הייתה למשטרה גופה. ומה צריך כדי להאשים מישהו ברצח? נכון. גופה. איפה הגופה יכולה להימצא? איפה השוטרים בכלל יתחילו לחפש?? את הגופה של אוונס, הם מצאו הרי בזכות הדיווח של סמית'. והם גם מצאו אותה ממש בתוך הבית שבו גרו בריידי והינדלי.
החוקרים חזרו אל הבית וערכו חיפוש, הפעם מקיף יותר. יסודי יותר. הם מצאו ספר ישן, עלעלו בין הדפים שלו ומצאו שרבוט של השם "ג'ון קילברייד".
ג'ון קילברייד היה ילד בן 12 בעת היעלמותו. הוא יצא לשוק שהתקיים סמוך לביתו. זה היה דיי מקובל אז, שילדים ובני נוער היו מגיעים לשווקים ומציעים עזרה לסוחרים תמורת סכום פעוט, בסידור סחורה או בפינוי אשפה. השוטרים ידעו שהוא נעדר, והניחו שלבריידי היה חלק בהיעלמות שלו.
בבית נמצאה גם כמות מכובדת של תמונות, רבות מהן צולמו בביצת סאדלוורת'. המשטרה האמינה, שהמיקומים שצולמו בתמונות- עשויים לציין את מקום קבורתם של לסלי אן דאוני, ג'ון קילברייד, ואולי ילדים נוספים שהוגדרו כנעדרים.
המילה Moor באנגלית מיתרגמת בעברית ל"ביצה", אבל זו ממש לא "ביצה" כמו שאני מניחה שרובנו מדמיינים ביצה.
רובינו מדמיינים "ביצה" כאיזושהי שלולית מים עכורה... כשבאנגליה אומרים "ביצה" המשמעות דיי שונה. הכוונה היא לאיזשהו אזור לא מיושב, עם מאפייני קרקע מסוג ספציפי. בגדול, זה מעין no man's land. ואם אני צריכה לצייר לכם את זה- אז דמיינו נוף פראי של סלעים, אדמה לא מעובדת, אגם. זה לא בתוך יישוב מסוים. זו לא חצר, זה לא פארק, זו פשוט חלקת אדמה- שיכולה להיות ענקית בשטחה. סביר להניח שאם אתם לבד שם, ולא מכירים את האזור (ואתם בלי וייז)- תלכו שם לאיבוד. ואם אתם צריכים לחפש שם משהו- לא תמצאו שם לא את הרגליים ולא את הידיים. לא את שלכם, זאת אומרת...
ב- 16 באוקטובר המשטרה מצאה עצם של זרוע מציצה מהאדמה. השוטרים הניחו שמדובר בגופת ג'ון קילברייד, אבל עד מהרה גילו שמדובר בגופת לסלי אן דאוני. לאחר מציאת גופתה וזיהויה, אימה- אן נאלצה גם לשמוע את הקלטת שהזכרנו מקודם, שמתעדת את הילדה מתחננת לעזרה ולאשר שאכן זהו קול ביתה.
חמישה ימים לאחר איתור גופת לסלי אן דאוני, נמצאה גם גופתו של ג'ון קילברייד- במצב ריקבון שהקשה מאוד על זיהויו. הוא לבסוף זוהה על ידי בגדיו.
כאשר עומת עם הראיות שנמצאו במזוודה שלו, בריידי הודה שהוא צילם את התמונות של לסלי אן דאוני, אבל התעקש שהיא הובאה אל הבית בשדרת וורדל ברוק ע"י שני גברים, שגם אספו אותה לאחר הצילומים- כשהיא חיה.
עד ה-2 לדצמבר בשנת 1965, בריידי צבר אישומים בשלושה מעשי רצח: ג'ון קילברייד, לסלי אן דאוני ואדוארד אוונס. הינדלי הואשמה בשני מעשי רצח: של אן דאוני ושל אוונס, ובסיוע לרצח של קילברייד.
המשפט של השניים נפתח בתאריך ה- 19 לאפריל 1966. בית המשפט נאלץ לנקוט אמצעי בטיחות כדי להגן על שלומם של בריידי והינדלי, שכן חייהם אוימו ללא הרף מאז חשיפת מקרי הרצח. נזכיר- באנגליה נהוגה שיטת חבר מושבעים. כלומר, 12 מושבעים פוסקים בעניין אשמתם או חפותם של הנאשמים, ושופט לאחר מכן גוזר את העונש בהתאם להחלטה. דייויד סמית' היה עד התביעה המרכזי, אבל במהלך המשפט נחשף שהוא חתם על איזושהי עסקה עם חברת הוצאה לאור, שנוגעת לספר שייכתב על בסיס עדותו, אם בריידי והינדלי יימצאו אשמים. השופט, פנטון אטקינסון, ממש לא אהב את זה וכינה את המהלך: הפרעה בוטה להליך הוגן".
בריידי והינדלי כפרו בהאשמות; בריידי אומנם הודה בכך שהיכה את אוונס בגרזן, אולם הכחיש שחנק אותו לאחר מכן ובכך הביא למותו. בחקירה הנגדית במהלך המשפט הוא אמר: "הכיתי את אוונס בגרזן. אם הוא מת ממכות גרזן, אני רצחתי אותו". טענה מניפולטיבית משהו, הרי הוא היה מודע לעובדה שדו"ח פתולוגי קבע כי סיבת המוות המידית הייתה חנק. וסמית' הרי העיד שבריידי חנק לבסוף את אוונס.
הינדלי מצידה, טענה שלא הייתה מודעת לעובדה שהתמונות שצולמו בסאדלוורת' ונמצאו ע"י המשטרה בביתם, צולמו ממש ליד הקברים בהן נמצאו הגופות. קלטת האודיו באורך 16 דקות, בה נשמע בבירור קולם של בריידי והינדלי (ולא לשכוח שהקלטת גם נמצאה במזוודה של בריידי...) הושמעה בבית המשפט. הינדלי הודתה שגישתה כלפי לסלי אן דאוני הייתי אכזרית, אבל טענה שזה היה מחשש שמישהו ישמע את זעקותיה של דאוני.
הינדלי טענה שכאשר דאוני הופשטה היא עצמה הייתה "בקומה למטה", וכאשר התמונות הפדופיליות צולמו היא "בדיוק הביטה מהחלון". כאשר לסלי אן דאוני נחנקה למוות, היא "בדיוק הייתה באמבטיה". [מאמינים?...]
בחמישי במאי, הדיונים תמו. חבר המושבעים הסתגר עד לקבלת ההחלטה. כעבור שעתיים, הייתה הכרעה: בריידי נמצא אשם בכל שלושת מעשי הרצח בהם הואשם, והינדלי נמצאה אשמה בשני מעשי רצח, ובסיוע לרצח של ג'ון קילברייד.
היות ועונש המוות בוטל, ממש בזמן שבריידי והינדלי הוחזקו במעצר עד לתחילת ההליכים בעניינם, לשופט אטקינסון לא נותר אלא לפסוק כי הם ירצו מאסרי עולם עוקבים- עבור כל רצח. כלומר הינדלי תרצה שני מאסרי עולם, בתוספת שבע שנים על הסיוע לרצח קליברייד, ואילו בריידי ירצה שלושה מאסרי עולם. בדברי הסיכום שלו אטקינסון גינה את שני הרוצחים וכינה אותם: "רוצחים מתועבים וסדיסטיים". הוא אמר שבריידי מרושע ברמה שלא תיאמן, וכי הוא לא מעריך שהוא יוכל אי פעם להשתקם. הוא לא העריך שזה בהכרח נכון גם עבור הינדלי, אותה תפס כנתונה לשליטתו של בריידי.
עוד אמר אטקינסון, שהוא זיהה לאורך כל המשפט כיצד בריידי והינדלי דבקו באסטרטגיה הזאת, של לשקר ללא שום הבעת חרטה על המעשים. ללא הפגנת צער על חיי הקורבנות.
או, אבל הינדלי דווקא הביעה המון צער- עוד לפני תחילת המשפט.
על הכלב שלה.
פאפט.
החוקרים שמצאו את התמונות שצולמו בסאדלוורת', הבחינו שהינדלי מופיעה בתמונות עם הכלב שלה, שבזמנו היה גור קטן. מה שהם רצו לדעת היה מתי התמונות צולמו- על מנת שיוכלו להצליב את זמן הצילומים עם הזמן בו ילדים נוספים הוגדרו כנעדרים, ולמצוא ראיות לקורבנות נוספים של הזוג. אז הכלב, פאפאט, נלקח לבדיקת שיניים, שתאפשר לקבוע את גילו הנוכחי. הבדיקה דרשה הרדמה כללית, וממנה הכלב המסכן לא התעורר.
הינדלי, ששמעה זאת, נשברה לרסיסים. היא כתבה לאימה: "אני מרגישה שהלב שלי נשבר לחתיכות. אני לא חושבת שדבר יכול לפגוע בי כפי שזה פגע בי". היא גם לא האמינה לתרחיש הזה, עם בדיקת השיניים וההרדמה. היא חשבה שמישהו פשוט לקח לה את הכלב והחליט לחסל אותו.
הינדלי נלקחה למאסר בכלא הולוואי. בריידי נלקח לכלא דורהאם.
הקהילה נותרה ללקק את פצעיה.
מורין, אחותה של מיירה הינדלי ומי שהפצירה בסמית' לדווח על מה שאירע בביתם של הינדלי ובן זוגה בריידי, לא זכתה להגנה ולאבטחה שאחותה זכתה לה. היא הותקפה במהלך תקופת המשפט, בעודה בחודש שמיני של הריונה. ביתם המשותף שלה ושל דייויד סמית' הושחת. היא קיבלה מכתבים מלאי שנאה על בסיס קבוע. היא חששה לחיי ילדיה.
הקהילה, באופן אירוני, לא הבינה או לא הייתה מודעת לעובדה, שבזכות מורין ניצלו חייהם של ילדים נוספים שככל הנראה היו נופלים קורבן לבני הזוג. כולם ראו בה "האחות של", והיא הייתה מנודה מהקהילה. גם כאשר מורין עברה למקום מגורים אחר, היא לא הצליחה להימלט מהשם הרע של אחותה, שדבק בה בעל כורחה.
ואם זה לא מספיק, מורין סבלה מבידוד וכתף קרה גם ממשפחתה. אימן של מיירה ומורין, בחרה לתמוך במיירה לאורך המשפט. סמית' נכנס לכלא ל-3 שנים, לאחר שתקף אדם בסכין ב- 1969. מורין התגרשה ממנו ב- 1973, ונישאה לאדם אחר- ככל הנראה, נורמטיבי יותר והם הביאו ילדה משותפת.
מורין אומנם הפצירה בסמית' להסגיר את אחותה ואת בן זוגה של אחותה, אבל לא מפני שהייתה מנוכרת לאחותה היא לא שנאה את מיירה, אפילו לא לאחר שנודע היקף המעשים שלה ורמת המעורבות שלה.
היא אפילו ביקרה אותה בכלא מספר פעמים. לעיתים, החליפו ביניהן מכתבים.
בשנת 1980, מורין סבלה מדימום מוחי. היא נפטרה, שעה לפני שאחותה מיירה- שבאופן חריג אישרו לה לצאת מהכלא ולבקר אותה, הספיקה להגיע אליה.
מצאתי את המילים הבאות, על קברה הוירטואלי של מורין:
God bless you, sweetheart. You suffered so much in your short life - none of it deserved. All you did was the right thing, but what a terrible price you paid. You found some happiness in your final years, but how brief they were. I wish God's blessing too on your baby daughter, Angela Dawn Smith. Rest in peace, Maureen, together with Angela Dawn in heaven.
without you and david them pair would still be on our streets.you was so brave doin what you did...r.i.p mo fly high anoth angle for gods garden..
(לקוח מפה: https://www.findagrave.com/memorial/14318310/maureen-hindley)
היא מתה בגיל 34.
זה כביכול הסוף של הפרק, אבל במובן מסוים זו רק ההתחלה.
בחלק השני של "הביצה ליד מנצ'סטר", אני אספר על עיתונאי עקשן שהחליט לראיין את איאן בריידי וגילה הרבה יותר ממה שהוא קיווה לגלות.
הנה טעימה קטנה ממה שמחכה לכם בפרק הבא>>>
אל תחמיצו את החלק השני של "הביצה ליד מנצ'סטר".
אני דנה הילמן יוצרת וכותבת עבר פלילי.
וודאו שאתם רשומים לפודקאסט, ע"י כפתור הsubscribe. אם אהבתם את הפרק, ואתם נהנים מהפודקאסט- תנו לו דירוג של חמישה כוכבים ורישמו מספר מילים באתר פודקאסטים, באפל ריוויו, או באפליקציה דרכה אתם מאזינים כרגע.
ספרו לחברים על הפודקאסט. דרך נוספת לתמוך בפודקאסט היא ע"י הפיכה לפטרונים.
עמוד הפייסבוק שלנו- "עבר פלילי". אפשר לכתוב לי גם לשם- זמן התגובה מהיר ביותר.
אנחנו נשתמע בפרק הבא, בתיק הפשע הבא. עד אז, המשך יום צודק לכם.