המושבעת, או: Jury Duty


יוני 1215, ראנימיד שעל יד טירת וינדזור. 
אנגליה.

ג'ון, מלך אנגליה כותב וחותם על ה"מגנה כרטה", ומעניק אותו לאצילי הממלכה. מדובר ביריעות קלף ענקיות, עליהן נכתב באמצעות נוצות ודיו. כל מסמך שהמלך חתום עליו הוא בעל חשיבות גדולה. אבל במקרה הזה, מדובר במסמך קצת יותר חשוב מהקלף הטיפוסי (אם יש דבר כזה). מדובר בכתב זכויות שמגביל את זכויות המלך, ולמעשה מגן על האצילים מפני החלטות שרירותיות של המלך.
המגנה כרטה, באופן מהפכני, קובעת שתהיה הפרדה בין המשפט למלוכה. הרשעת נאשם תהיה על סמך עדויות, ולא על פי גחמת המלך. 
וכך, בין היתר, נכתב: "לא ייעצר אדם חופשי, לא ייכלא, לא ינושל מנכסיו, לא יוצא אל מחוץ לחוק, לא יוגלה, לא יומת בכל דרך שהיא, וכן לא נרדוף אותו או נשלח לרדפו, אלא בהתאם להחלטה חוקית של בני מעמדו".




נשמע נהדר, נכון? מודרני, מאוד דמוקרטי. 
מממ… טוב, בואו לא נשכח שמדובר רק על האצולה הכלולה במסמך. ממש לא חשבו על לכלול אנשים ממעמד פשוט. אפילו לא בכיוון. וחוץ מזה, ובכן, ג'ון מלך אנגליה לא בדיוק יישם את כל זה. זה היה יותר מעין הצהרת כוונות. חשובה, אמנם, אבל בעיקר "על הנייר". ואם צפיתם בסדרה "שושלת טיודור", אתם בטח יודעים שגם מאתיים שנה לאחר מכן, המלך הנרי השמיני, מצא את הדרכים, לכאורה, להטות משפט, לפי רצונו ובהתאם לאישה בה היה מעוניין, או לא מעוניין, באותו הזמן. 
למרות הפער בין הרצוי למצוי… שימו לב שהמגנה כרטה של לפני 800 שנה, למעשה יצרה את הבסיס לשיטת המושבעים המודרנית בארה"ב. כי, אתם זוכרים שארה"ב החלה את דרכה כשלוחה של אנגליה?...

בואו נדלג קצת בזמן. לא הרבה. רק בערך 800 שנים קדימה.
מאי 2017, סנטה קלריטה, קליפורניה. ארה"ב.

אישה בשם ג'יימי רייס, מקבלת זימון למלא את חובתה כאזרחית ארה"ב, בחבר מושבעים. קצת על ג'יימי: 
בת 40+ ונראית כמו התגלמות קליפורניה באדם: שיער בלונדיני זוהר, שיזוף בריא, שיניים צחורות ובאופן כללי- גישה חייכנית וחיובית לחיים.
אבל הזימון הזה, בעיתוי הזה, בא לה קצת פחות טוב. היא מבקשת דחייה, כי היא עמוסה בעבודה. 
חודשיים לאחר מכן, היא מתייצבת ומגלה עד מהירה, שמדובר במשפט רצח:
ג'יימי: "חוקר רצח התיישב על ידי ופצח בשיחה. אני לא ידעתי שהוא חוקר רצח, עד שהתחלנו לדבר, ושאלתי אותו כמה שאלות והוא סיפר לי מה הוא עושה למחייתו. כמובן שהסתקרנתי, והוא הביט בי ואמר: את יודעת שזה עומד להיות משפט רצח, כן...?"

להאזנה לפרק:



 אם צפיתם אפילו במקצת משלל סדרות הפשע הדוקומנטרי, כגון: "הג'ינקס", או "לעשות רוצח"- אתם כבר מכירים קצת את שיטת חבר המושבעים. שנים-עשר אנשים, שנבחרים מתוך אותו המחוז שבו מתקיים המשפט, ועליהם מוטלת החובה להכריע: "גילטי" או "נוט גילטי".
היה זה חבר מושבעים שזיכה את או.ג'יי סימפסון בתום משפט הרצח ב- 1995, שזכה לכינוי "משפט המאה".
היה זה חבר מושבעים שזיכה את רוברט דרסט, כוכב "הג'ינקס", פעם אחר פעם. אותו דרסט, שמאוחר יותר הודה, מבלי שידע כי הוא מוקלט, במעשי הרצח בהם הואשם ומהם זוכה.
והיה זה חבר מושבעים שהרשיע את שלישיית ווסט ממפיס ברצח הילדים בגבעות רובין הוד, מבלי שהייתה ראיה פורנזית שקשרה אותם למעשה.

אז מי אלה האנשים האלה בחבר המושבעים, חוץ מאלה שכשהם ממש מפשלים, זה הופך לדוקו-פשע מטורף בעשרה פרקים?
ואיך זה עובד בדיוק?
על פי כללי המשפט האנגלי נאסר על המושבעים לדבר על מה שהתרחש בחדר הדיונים של המושבעים; גילוי הדברים שנאמרו במהלך הדיון מהווים עבירה פלילית שעונשה מאסר. בארצות הברית לעומת זאת, אין איסור לדון בדיונים לאחר תום המשפט. אז, מצאתי מישהי שממש הייתה שם, וראתה מה קורה שם- בחדר המושבעים. למושבעת האישית שלנו קוראים ג'יימי רייס, והיא גילתה לי את כל הדברים שאתם, אני- וכל מי שלא נמצא במדינה שנהוגה בה שיטת חבר המושבעים- לא יודעים. היא השביעה אותנו שלא לגלות.
 Oh, well  (משיכת כתפיים)

ג'יימי: "זומנתי מספר פעמים בעבר, אבל לא נקראתי למשפט אז לא עברתי את כל התהליך קודם לכן. לא היה לי נסיון ממש, אבל אני צופה אדוקה של פשע-אמיתי בטלוויזיה וקוראת על הרבה מקרים, אז בשלב הזה הייתה לי כבר הבנה הגונה של איך המשפט הפלילי עובד. ועם כל זה, למדתי כל כך הרבה דברים, תוך כדי התהליך, שלא ידעתי קודם. וזה היה מרתק.
עבור הרבה אנשים, החובה הזו של לשבת בחבר מושבעים, היא... קוץ בתחת, בהעדר מונח טוב יותר (צוחקת). והתחושה הראשונית שלי לקבלת הזימון הייתה דומה: התעצבנתי קצת, כי הייתי מאוד עסוקה בעבודה באותו הזמן, ובמשפחה. לא היה לי ממש זמן פנוי ללכת לשבת בחבר מושבעים או אפילו ללכת לבית המשפט לראות אם בכלל אבחר. מהסיבה הזו הצלחתי להתקשר לבית המשפט ולבקש אורכה. ניתנה לי.. אני חושבת שזה היה אורכה של חודש, ובתום האורכה קיבלתי הודעה מחודשת שעליי להתייצב בבית המשפט. ובשלב זה כבר ידעתי שאין מה לעשות, אני לא יכולה לבקש אורכה נוספת. אבל גם, הייתי סקרנית לראות איזה משפט "אקבל" אם אבחר לחבר המושבעים. לא חלמתי שזה יהיה משפט רצח מדרגה ראשונה. כשגיליתי את זה, סוקרנתי והייתי קצת בהלם. חשבתי, 'מה הסיכוי?' ואני חייבת להודות שגם הייתי נלהבת כי תמיד רציתי להיות מעין זבוב על הקיר באולם, במהלך משפט רצח- ללמוד ולשמוע את הטיעונים השונים, ולראות את הראיות שיוצגו. אז התגובה שלי בסופו של דבר הייתה דיי אוהדת, גם ביודעי שזה ישאב אותי מעיסוקיי לזמן לא מבוטל. אומנם הייתי קצת לחוצה לגבי זה, אבל יותר מהכל- סקרנית".

אבל, מסתבר שזה לא כל כך פשוט להיבחר לחבר המושבעים, ובוודאי לא במשפט רצח. המושבעים הפוטנציאליים צריכים לעבור "אודישנים" של ממש, כמו היו אחרוני המועמדים לשחק מת מהלך במשחקי הכס.
כן- תהליך הסינון יכול להיות דיי מפרך...

ג'יימי: "...ואז שאלתי, 'איך אתה יודע שזה עומד להיות משפט רצח?' והוא ענה, שהוא יכול לדעת לפי מספר המועמדים לחבר המושבעים איתנו בחדר ההמתנה. הוא הסביר שאם זה היה כל משפט אחר, היינו בערך כ- 30 מועמדים, אבל העובדה שהיינו בערך 75 מצביעה על כך שזה משפט רצח. אני חושבת שעברה בי צמרמורת ברגע הזה, הייתי כזה: 'וואו, אני אולי אהיה במשפט רצח!' ועדיין, בשלב זה, הבנתי שיש 74 מועמדים ורק 12 ייבחרו לחבר המושבעים ועוד שלושה שישמשו כמושבעים מחליפים (למקרה שאחד המושבעים נאלץ לפרוש- ד.ה). אז, את יודעת, הסיכויים שלי להיבחר היו.. סבירים, אבל לא מובטח שאהיה בפנים. לא ציפיתי להיבחר. פקידת הית המשפט הגיעה והיא הכניסה את כולנו לאולם, התיישבנו ואז השופט התחיל לספר לנו על המשפט: הבנו שזה אכן משפט רצח, וגיליתי שזה רצח שהתרחש בעיר הולדתי, בה אני גרה. כלומר, לא בדיוק בעיר בה אני גרה אבל באותו העמק בערך 10 מייל מהבית שלי. אוזניי התחדדו.
השופט החל להקריא הנחיות, ואז החל תהליך בחירת חבר המושבעים שהתפרש על פני יומיים. שואלים המון שאלות, כדי לנסות "לתהות על קנקנך" ולבחון את ההתאמה. הם פסלו הרבה מועמדים מסיבות שונות: ניגוד עניינים או כל סיבה אחרת שיכולה להיות לאחד הצדדים לרצות שמועמד מסויים לא יהיה בחבר המושבעים.  כל התהליך ארך יומיים וזה דיי משעמם:
את יושבת שם ונשאלת המון שאלות ע"י השופט ואז עורכי הדין, מטעם ההגנה ומטעם התביעה, יכולים בתורות לשאול שאלות ואז אפילו עוד שאלות בהסתמך על התשובות על השאלות הקודמות... השופט יכול להודיע בשלב כלשהו שהמועמד משוחרר (כי עו"ד ביקש לשחרר אותו). כל צד בוחר את המושבעים בצורה אסטרטגית, מתוך אמונה שהם יעזרו לתיק מבחינתם. זה היה דיי מעניין לראות איך הם עושים את הבחירה הזאת. אני לא יודעת למה בסופו של דבר בחרו בי, אבל כשהשבתי לשאלות לא היו לי דעות קדומות, לא ביטאתי עמדה שתומכת במשטרה ללא סייג או לחלוטין תומכת בהגנה.
בסופו של דבר שימשתי כראש חבר המושבעים (foreperson); זה תפקיד שנבחר ע"י שאר המושבעים לאחר שנכנסים לחדר הדיונים. לאחר המשפט, המושבעים נכנסים לחדר הזה ובוחרים אחד מהמושבעים שיהיה אחראי על כך שכל המושבעים יישמעו ושדעתם תירשם, שהדיון יהיה הוגן. זה גם אומר שאם יש ויכוחים, אני צריכה לתווך בין הצדדים וליישב את חילוקי הדעות".

אז כמו שכבר הבנתם, ג'יימי עברה את האודישן בהצלחה יתירה; היא לא רק נבחרה לשמש כחברה בחבר המושבעים, אלא אפילו נבחרה לתפקיד ראש חבר המושבעים. ראש חבר המושבעים, הוא האדם שאמור לוודא שקולו של כל אחד מהמושבעים יישמע - גם אם הדעה שלו ממש מנוגדת לזו שלו...

שאלתי את ג'יימי, האם ידעה משהו אודות המקרה שהוצג לפניהם, לפני שהוא הגיע למשפט?

ג'יימי: "האזור בו אני גרה הוא עמק שבו כולם דיי מכירים את כולם, אנשים מחוברים למה שקורה באזור, אבל באופן מפתיע לא ידעתי דבר על המקרה הזה , על הרצח הזה לפני המשפט. כל זה היה חדש בשבילי. ומבחינת תשומת הלב התקשורתית למקרה הזה, לא היה לי מושג עד כמה היא הייתה רבה או מעטה- זה משהו שגיליתי רק לאחר סיום ההליך המשפטי. כמושבעים, חל איסור לצפות או לקרוא כתבות על המקרה. אי אפשר לדון על המקרה עם משפחה או חברים. אז בעצם כל מה שידעתי על המקרה, למדתי במהלך השבועיים בהם התנהל המשפט, מתפקידי כמושבעת. ואז רק לאחר שהגענו לפסק הדין יכולתי לחפש את המקרה בגוגל ולראות כיצד סוקר. כנראה שזה לא זכה להד תקשורתי ענק בזמנו, כי אחרת הייתי שומעת על זה כבר. זה בטח לא הגיע למהדורות החדשות של מדינות אחרות, או אפילו באזור". 

דיווח התקשורתי על המקרה: https://bit.ly/2CCYKgv]

אזהרה, הקטע הבא קשה במיוחד להאזנה/לקריאה
המשך הראיון עם ג'יימי: "העובדה במקרה הזה, היא שרוב (ארביזו, הנאשם- ד.ה) לא רק היכה את אשתו, באותו הלילה. כלומר, התמונות מזירת האירוע היו מחרידות. לא יכולת אפילו להבחין בצבע העור של פניה (של קורטני ארביזו- ד.ה) כי כל פניה היו מלאות דם. הוא תקף אותה, והיכה אותה בצורה כל כך קשה, שנפלה לקרקע ואיבדה את ההכרה. והוא לא עצר שם, אלא המשיך ועלה עליה בגופו וכאשר פניה מופנות לשטיח, הפעיל לחץ כל כך גדול על ראשה ודחף אותו בעוצמה לכיוון השטיח במשך דקה, דקה וחצי- עד שזה הביא למותה. היא למעשה נחנקה למוות". 

ג'יימי: "כמובן, כולנו ראינו את הדימוי של מושבעים בקולנוע, ובסדרות פשע אמיתי. זה עובר דרמטיזציה, למעין "גרסת הוליווד" ואני יכולה לומר שזה דיי שונה מהחוויה בחיים האמיתיים. במציאות, זה מאוד מקצועי ונוקשה- השופט לא יאפשר ביטויי רגש מוחצן באולם וזה נוגע למושבעים, לנאשם, לעורכי הדין. ואפילו למישהו שסתם יושב באולם וצופה. השופט דורש איפוק ואוסר על התפרצויות באולם. עורכי הדין... בהוליווד הם מוצגים כטיפוסים מנופחים, שתמיד יש להם רגע מבריק, בו גורמים ללסת של כולם להישמט-  "ומה עם הראייה הזאת?", והם זורקים את זה מול הנאשם. לא חוויתי דבר כזה במשפט. היו רגעים דרמטיים יחסית, בהם אנשים נאנחו. אבל לא היה בזה הרבה רגש מוחצן. עורכי הדין פשוט דיברו, לא בצורה מאוד דרמטית. אז בסך הכול- דיי שונה ממה שרואים בקולנוע ובטלוויזיה..."

אם כן, משפט כפי שהוא מוצג הוליוודית הוא קצת שונה כשנוחתים אל קרקע המציאות: פחות דרמה. פחות רגש. יותר איפוק. 

אחד הדברים שהיו הכי מאתגרים עבור ג'יימי ושאר המושבעים איתה- הוא שאסור היה להם לדבר אחד עם השני כל זמן שהמשפט התנהל- על המשפט! אפשר לדבר על הכול מלבד זה. אבל את מי לעזאזל זה מעניין כשאתם בעיצומו של משפט רצח?!
תארו לעצמכם את הסיטואציה הזו. אתם חבורה של שנים עשר אנשים, אחד ב-___ של השני, יום יום- במשך שבועיים ויותר, כ-לללל היום, אבל- אסור לכם לדבר על הדבר האחד הזה שאתם באמת מתים לדבר עליו. איך מתגברים על הקושי הזה?

ג'יימי: "האמת שהיינו ממש ברי מזל כמושבעים- השופט במשפט היה בחור משעשע וכריזמטי, והוא חיבב אותנו. הוא הציע לנו באחד הימים להגיע מוקדם יותר למחרת, לפני הכניסה לאולם, ולהנות מדונאטס וקפה על חשבונו. זה היה ממש נחמד, הוא באמת עשה את זה, חלקינו הגענו מוקדם ובאמת ישבנו וככה פטפטנו בינינו. נהנינו מזה. החלק הקשה הוא חוסר היכולת לדבר על פרטים מהמשפט עצמו... לא עם משפחה וחברים, ולא לקרוא על זה, לא להסתכל בדיווחים. הקושי הנוסף הוא האיסור לדבר על זה ביננו, המושבעים, לבין עצמנו. אנחנו שומעים את כל הפרטים במהלך המשפט, את ההאשמות הקשות, הראיות. וכמובן שכל אחד מגבש לעצמו דעה על בסיס הדברים. אז נניח, יוצאים להפסקת צהריים של שעה וחצי, ואז כשחוזרים מחכים שיכניסו אותנו חזרה פנימה, ובזמן הזה מנהלים סמול טוק ומתנהגים כאילו אנחנו לא מתים לדבר על כל הדברים ששמענו קודם לכן, אבל בתוכנו אנחנו באמת אנחנו משוועים לעשות בדיוק את זה! אנחנו רוצים להשוות רשמים, אבל אסור עד שהמשפט עצמו לא מסתיים מבחינת טיעוני הצדדים ועד שהמושבעים נכנסים לחדר הדיונים. אז את מוצאת את עצמך מצדו השני של הספסל, מחליפה מבטים עם מושבע אחר, וכל אחד מנסה לקרוא את מבטו של האחר. את כל כך רוצה לדבר על זה, ואסור לך. זה היה קשה מאוד, במיוחד שמדובר היה בתקופה של שבועיים- אלו שבועיים שאי אפשר "לאוורר" את המחשבות והרגשות לגבי המשפט, זה באמת קשה לשמור הכול לעצמך".

רק כשהמשפט הסתיים, המושבעים הורשו, ולמעשה- נדרשו- לדון ביניהם בפרטי המשפט, ולהחליף ביניהם רשמים.

המושבעים סגורים בחדר מאחורי כס השופט עד שייצא עשן לבן. טוב, זה יותר ביטוי. המושבעים יכולים לדון על פני כמה ימים ואף יותר אם יש צורך, ובמקרה כזה הם לא נשארים סגורים באמת כל היום. מה שכן- זה אינטנסיבי. וכשהדלת נסגרת- הרבה יצרים יכולים לצאת בחדר הזה.

ג'יימי: "זה היה מרתק. היה לי את המזל להיות חלק מחבר מושבעים נהדר. הדלת נסגרה, והתהליך החל על ידי בחינת החלופות: הייתה אפשרות לא להרשיע את הנאשם. אפשרות אחרת הייתה להרשיעו בהריגה, או ברצח מדרגה שנייה או ברצח מדרגה ראשונה. רצח מדרגה ראשונה זו העבירה החמורה ביותר, הקשה ביותר. ידענו מייד שהריגה זה לא התיאור ההולם למה שאכן התרחש. אז דיי מהר זרקנו את האפשרות הזו. זה היה בין רצח מדרגה שנייה לרצח מדרגה ראשונה. כולנו הסכמנו שזה לכל הפחות רצח מדרגה שנייה (כלומר רצח בכוונה תחילה, רוב התכוון להביא למותה של אשתו- ד.ה). אבל תהינו אם יש אפשרות להרשיע בעבירת הרצח מדרגה ראשונה (בה נדרש להראות שהיה גם תכנון מוקדם של הרצח- ד.ה). הראיות והעדויות חייבות להתאים להרשעה מהסוג הזה, ועל סוגייה זו דנו בערך יום וחצי. באמת שקלנו את כל האפשרויות וזה מה שהגענו אליו. היה לוח ומישהו רשם את האפשרויות- ואת הראיות שהוצגו והעדויות, ליד כל אפשרות, לראות איזו מהן יותר הולמת את המקרה הזה.

 בתוך החדר, לתדהמת שאר המושבעים, אחד המושבעים גילה הזדהות מסויימת עם הנאשם…

ג'יימי: המושבע האחד הזה, גבר בשנות ה- 50 שלו, נראה כמגלה הבנה מסויימת כלפיי הנאשם. הוא חשב שהוא פשוט הרגיש הכול בעוצמה רבה, קינא מאוד לאישתו ואז הוא פשוט התפוצץ. זה מה שאותו אדון חשב. אבל כולנו, יתר המושבעים, אמרנו לו: כן, כנראה שרוב ארביזו התפוצץ. הוא כל כך כעס שהוא הביא למותה. אבל היא לא עשתה שום דבר שיסביר את ההתנהגות הזו... לא שמשהו בכלל מצדיק רצח. התברר במהלך המשפט שהוא היה גבר מאוד קנאי, הוא היה מאשים את בנות הזוג הקודמות שלו ואת קורטני אשתו אותה הוא רצח, בבגידה בו. זה לא משנה אם אכן בגדו בו או לא, הוא היה מאשים. הוא גם נהג להתעלל פיזית ונפשית בכל בנות הזוג שהיו לו. הוא היה גבר שתלטן וקנאי. והטיעון שלנו לאותו מושבע שחשב אחרת מאתנו, היה שרוב ארביזו לא זוכה להכתיב לאחרים איך להתנהג, כשהוא קנאי ואלים. אנחנו אמורים להקל עליו כי הוא התרגז כל כך, על המחשבה שאולי בגדה בו? ולהגיד, 'טוב, הוא פשוט התפוצץ באותו לילה'?
העובדה היא שרוב הגברים לא היו מגיבים כך, לא היו רוצחים את בת הזוג שלהם! יש אומנם דרכים מגוונות להגיב, אבל תגובה כזו היא בהחלט לא בטווח הנורמה. רוב היה יוצא דופן, הוא הגיב בקיצוניות. ולכן אמרנו למושבע הזה שזה לא הוגן להקל עליו, רק כי הוא הגיב כך. הוא לא אמור להגיב כך. זה לא נורמלי וזה לא מקובל".

אותי סקרן מאוד לדעת, ושאלתי על כך לא מעט, את ג'יימי: האם היה ייצוג הולם לכל מגדר, ולכל המיעוטים? והאם באמת כולם באו לידי ביטוי בדיוני חבר המושבעים? או שהייתה כאן תופעת עדר מסוכנת, שמבקרי שיטת חבר המושבעים כל כך מתריעים מפניה?
הסברים ודוגמאות לחסרונות שיטת חבר המושבעים, בטור שעסק בנושא ופורסם במסגרת המדור "דברים שיורמים יודעים" מאת יורם שורק- כאן. (מומלץ מאוד)

ג'יימי: "אני כן מרגישה שכל אחד מחבר המושבעים נשמע, והשפיע. עם זאת, לפחות מחצית מחבר המושבעים היו מאוד שקטים. פשוט שקטים מטבעם, עניין של אופי. אני כראש חבר המושבעים הייתי חייבת לוודא שהם יביעו את דעתם, אבל הרגשתי שכמעט צריך "לחלץ" את זה מהם בכוח. קולם נשמע ודעתם נרשמה, והם גם גיבו אותה בראיות. הדיונים נמשכו יומיים, כלומר יומיים שלמים עד שגיבשנו את הכרעת הדין. הוא הגיע רק לאחר שבאמת הקדשנו מחשבה, ולאחר ששמענו את כולם. לכל מושבע היה משקל, אבל בהחלט היו מושבעים יותר ורבליים- ואני ביניהם.
היה לנו בחבר המושבעים מגוון נאה של רקעים תרבותיים, גילאים ומגדרים. 12 מושבעים: 6 נשים, 6 גברים. אנשים ממוצא לבן (באנגלית נקרא: מוצא קווקזי. למה? שאלה טובה. 💁 צפו בסרטון הסבר: Why are White People Called Caucasian?), ממוצא היספני.. ביהמ"ש נמצא במחוז לוס אנג'לס בקליפורניה- זה מחוז מאוד מגוון מבחינת אוכלוסייה. המושבע הצעיר ביותר היה בגיל 30+ והמבוגר ביותר היה כנראה בסביבות ה- 60+ או 70+ (בפנסיה). למרות הרקעים השונים, כולנו הסתדרנו דיי טוב. לא היו הרבה חילוקי דעות למעט המקרה הזה של המושבע שגילה הזדהות מסויימת עם הנאשם. ניסינו להבין מאיפה הוא מגיע, למה הוא חושב אחרת מאתנו? בסופו של דבר הצלחנו להגיע להכרעה משותפת, והרשענו את רוב ארביזו ברצח מדרגה ראשונה. זה דרש שכולנו נסכים על כך.
לא חוויתי את תופעת העדר, לכל אחד הייתה דעה משלו. בוודאי שחלקינו הסכמנו בנקודות רבות, ולאחרים הייתה נקודת מבט אחרת. אבל כל אחד ואחת ביטאו את הדעה האינדיבידואלית שלהם, ולא פשוט עקבו אחרי "העדר". בהתחלה היה נראה לי שעלולה להיות סכנה כזו, של עדר, כי היו מושבעים שפחות התבטאו. אז אני פניתי אליהם ושאלתי אותם במפורש: 'ומה את/ה חושב/ת?' ובסופו של דבר הצלחתי להוציא מהםביטוי ורבלי יותר. וזה טוב, כי את עלולה לחשוב משהו אחד, ואז כשמישהו מרקע אחר או מהשקפת עולם אחרת מגיע למסקנה שונה משלך, את מתחילה לחשוב- אולי עלו פה על משהו. זה נשמע הגיוני. זה טוב שיש גיוון וזה טוב להיות פתוחים למה שלאחרים יש לומר, להקשיב באופן ולא להגיע מקובעים. זה שימח אותי להרגיש שההליך היה הוגן. קולם של כל המושבעים נשמע, והכרעת הדין התבססה על דעות כולם, הראיות, העדויות והחוק".

עוד טענה של מבקרי השיטה, היא שחבר מושבעים נוטה להיות נגוע בגזענות. כלומר, כמו שהחברה שלנו נגועה בגזענות. אבלבמקרה המשפט של או.ג'יי סימפסון למשל, "קלף המוצא" שיחק, להערכת אנשים רבים, תפקיד גדול באי ההרשעה.
האם מוצא הנאשם היווה איזשהו משקל בהחלטה של חבר המושבעים, אם למצוא אותו אשם או זכאי?
ג'יימי סבורה שלא. היא אפילו לא יודעת לומר מה היה בדיוק המוצא של הנאשם...

ג'יימי: "זה לא צץ בכלל במהלך המשפט, ולא בדיונים למרבה המזל. כולם היו פתוחים וללא הטיות. טוב, לכולם יש הטיות. זה נורמלי, זה קיים. אבל לנו כמושבעים לא נראה שזה שיחק תפקיד בקבלת ההחלטות. קשה לדעת מה היה מוצא הנאשם.. על פי המראה שלו היה ניתן לחשוב שהוא לבן, היספני אולי יליד אמריקאי. ידענו לגבי הקורבן, קורטני, שהיא הייתה היספנית או לכל הפחות חצי-היספנית. לגביו- ממש לא ידענו, זה לא עלה כלל בשום שלב.
לעומת זאת, במקרה או.ג'יי סימפסון, הוא אפרו-אמריקני, וקורבנותיו היו לבנים. לדעתי במשפט של או.ג'יי סימפסון היו כמה גורמים, זה כמובן הגיע על רקע מהומות לוס אנג'לס (1992) וסוגיות הקשורות לגזע- בגלל הכאת רודני קינג (בידי שוטרים- ד.ה). הקהילה האפרו-אמריקנית געשה באותה תקופה, ומובן למה- בעקבות הכאת רודני קינג וזיכוי השוטרים שהואשמו בהכאתו.
תיק או.ג'יי סימפסון הוא חיה אחרת לחלוטין, הוא כנראה המשפט הפלילי הנצפה והמשפיע ביותר בתקופתנו, אולי בכל הזמנים".

חבר המושבעים, ובראשם ג'יימי- מסר את ההחלטה. רוב ארביזו- הרוצח המורשע נשלח לכלא, למאסר עולם על רצח אישתו ועוד 3 שנים נוספות על תקיפת חברו.
אני מאמינה שתוצאה זו הייתה מתקבלת גם ללא חבר מושבעים במשפט הזה. הראיות היו מאוד חד משמעיות. מצד שני, המחשבה שחבר מושבעים יכול היה, תיאורטית, לבחור לזכות אדם כזה- בדיוק באותו האופן שבו רוברסט דרסט זוכה או או.גיי סימפסון זוכה- בזכות הגנה משפטית יקרה להחריד שלא הרבה אנשים זוכים לה, היא משהו שמדיר שינה בפני הרבה מאוד לוחמי צדק בארה"ב.
נראה לפעמים שהכרעת דין "זכאי" היא פריבילגיה של עשירים בלבד, ואם יש לך אמצעים- הסיכוי דרמטית גדול יותר, שתחמוק בלא עונש.
שאלתי את ג'יימי- האם יש הצדקה לכך שבכלל עדיין יהיה חבר מושבעים?
האם זו לא שיטה שגם אם הייתה יחסית מתקדמת ונכונה לתקופה של לפני 800 שנים, היום היא- איך לומר- קצת נחותה ביחס לשיטת השופט המקצועי כמו שקיימת אצלנו?

ג'יימי: "אני חושבת שיש הצדקה להמשיך בשיטת חבר המושבעים, ואני רואה את הסיבות מאחורי זה. עם זאת, אני חושבת ששיטת חבר המושבעים בארה"ב פגומה במידה רבה. אני מנסה לחשוב, אם אני הייתי עומדת בסיטואציה כזו- זה מאוד מפחיד לחשוב על אדם אחד שאחראי לפסוק בשאלת אשמתך. כל הגורל שלך מונח רק בידי אדם אחד. את לא יודעת מה הרקע של אותו אדם, נכון שהם נטלו שבועה (כל שופט בארה"ב נשבע שבועת אמונים- ד.ה), לשפוט ללא הטיות אבל כולנו בני אדם. אנחנו משלים את עצמנו אם אנחנו חושבים ששופט מקצועי נקי לחלוטין מהטיות. אז אני חושבת שזה מפחיד לתת לאדם אחד לקבוע. מצד שני, זה מפחיד לעמוד מול חבר מושבעים, אנשים שווים לך אבל מרקעים שונים, מהשכלה שונה. זה הימור, כנאשם אי אפשר לדעת למה הם יגיעו במקרה שלך.
לסיכום, בתאוריה אני חושבת שזו שיטה טובה, הדרגה העיקרית שלי זה שהמושבעים חסרי רקע משפטי, או מדעי שיאפשר הבנה של הראיות. אני תוהה אם כשזה חסר, המושבעים יכולים תמיד להגיע למסקנה הנכונה. משהו פגום ביישום השיטה".

 ג'יימי רייס סיימה את חובתה כמושבעת. אבל, זה לא אומר שהיא סיימה עם העיסוק בפשיעה. ג'יימי היא מנחת פודקאסט בן שנה וחצי בערך, בשם Murderish. מה זה murderish אתם שואלים? זה רצח- בערך. זה כמו: באיזו שעה תגיעי היום לארוחת ערב דנה? אם אני קליפורנית אמיתית, סביר להניח שאשיב- eightish כלומר, בסביבות שמונה. אין לחץ. הכול ברגוע. ואם בא לי גם לא להגיע בסוף- it's all cool. זו דרך חיים, באמת.
אז בפודקאסט שלה, ג'יימי מדברת לרוב על רצח, אבל לא בהכרח. חוויותיה כמושבעת במשפט רצח היוו בסיס לאחד הפרקים:

ג'יימי: "עוד לפני שקיבלתי את הזימון בדואר, חשבתי על ליצור פודקאסט פשע-אמיתי. תמיד הייתי מרותקת על ידי מקרי פשע ולכניסה הזאת למוח של רוצח. זה התחיל ממש מגיל ההתבגרות: הייתי קוראת ספרים על רוצחים, וצופה בסדרות פשע. האזנתי לפודקאסטים במשך 4 שנים לפני שיצרתי את הפודקאסט שלי. נהייתי אובססיבית עם פודקאסטים, ועיקר מה שהאזנתי לו היה בתחום של פשע-אמיתי. אז עד לנקודה הזו כבר רציתי להתחיל בפודקאסט משלי, אבל אחרי שהייתי מושבעת במשפט הרצח הזה זו באמת הייתה הדחיפה שהייתי זקוקה לה כדי לקדם את זה. השקתי את הפודקאסט  אולי 3 חודשים לאחר סיום המשפט. אז אני בהחלט מייחסת את ההשקה לחוויה שלי כמושבעת, כי רציתי לספר את הסיפור שלי. חשבתי שזה מקרה מרתק, טראגי, ובאמת השתמשתי במשפט הרצח של ארביזו בתור הפרק הראשון שלי בפודקאסט. השקתי את הפודקאסט בנובמבר 2017, ומה שהניע אותי היה פשוט התשוקה שלי לז'אנר. הדבר הכי מעניין מבחינתי זה לנסות להיכנס למוח של הרוצח, להבין מה הופך את המוח שלו לשונה משל אדם נורמלי. יש הרבה מחקר על זה, אבל אין באמת תשובות חד משמעיות לגבי זה. ו- Murderish הוא פודקאסט פשע-אמיתי בסגנון סיפורי. אני מוצאת מקרי רצח מרתקים, וצוללת פנימה מבחינת מחקר, לפעמים מוציאה מסמכים משפטיים כדי לקבל יותר מידע ואני מספרת את המקרה בפודקאסט. במהלך הזמן הצלחתי גם להשיג ראיונות ממש טובים, למשל: ג'ים פיצג'רלד (סוכן ה- FBI שחקר והוביל לתפיסתו של טד קזינסקי- ה- Unabomber), הנשים המעורבות בכל סאגת Dirty John (ג'ון מיהאן, שהתחזה והונה נשים רבות, גנב סמי הרדמה וציוד רפואי וביצע שלל עבירות נוספות- ד.ה)".

אין ספק שתעשיית הפודקאסטים בנושאי פשע-אמיתי בארה"ב, לא סובלת ממחסור בשנים האחרונות. גם סדרות הדוקו-פשע, הסרטים וההפקות בכלל בנושא הזה- צצים כפטריות אחרי הגשם.
למה אנשים נהיו כ"כ אובססיביים פתאום לז'אנר הזה- שעד לפני כמה שנים היה נחשב "נישתי"?

ג'יימי: "אני לא יודעת למה פתאום זה נהייה כל כך פופולרי. אנשים תמיד התעניינו בזה לדעתי, במיוחד נשים. כשאני בוחנת את ניתוח הנתונים של הפודקאסט שלי, 87% מהמאזינות והמאזינים הן נשים. אנחנו יצורים סקרניים, מטבענו. אני גם מאוד אוהבת לצפות בריאליטי, ואני חושבת שזה קשור: אנחנו אוהבות לקבל יותר פרטים מגברים. כי אנחנו סקרניות, אנחנו קצת חטטניות, אנחנו רוצות לראות איך אנשים אחרים חיים. להיכנס לראש שלהם, לדעת את כל הפרטים. אז זו הסיבה בעיניי, כך לפחות זה עבורי. בשביל אנשים מסוימים, וגם בשבילי זה הפסיכולוגיה שבזה ולהיכנס לראש של אנשים שמבצעים מעשים מזוויעים כל כך. זה כל כך חורג מהרגיל, או ממה שאדם סביר היה עושה, וזה מרתק אותנו: 'למה האיש הזה שונה?'. ואצל אנשים מסוימים זה נובע מהעניין בטרגדיות של אחרים, כמה שזה עצוב לומר: זה מעניין עבורם לראות איך אדם חווה טרגדיה עמוקה, ואיך הוא מתמודד, איך הוא ממשיך הלאה. ולבסוף... יש אנשים, אם להיות כנה, שפשוט בעניין בשביל "המעיים והדם", אם להיות בוטה. הם רוצים לראות תמונות מזירות פשע, למשל.
אז יש סיבות מגוונות, בשבילי זה הפסיכולוגיה שבזה. להיכנס לראשו של רוצח".

אז זה היה הפרק שלנו היום. חבר המושבעים: קונספט שהחל באנגליה לפני 800 שנה וקיים עד היום באנגליה, בארה"ב ובמדינות נוספות.
אני דנה הילמן, יוצרת "עבר פלילי". תודה גדולה לג'יימי רייס על הראיון הספונטני הזה, שהוקלט כולו דרך הודעות קוליות בוואטסאפ. איזה מזל שאנחנו לא בימי הביניים אה?.. :)

נהניתם? אשמח שתספרו על הבלוג הזה (ועל הפודקאסט בכלל) לחבריכם.
בדיוק כמו בחבר מושבעים הוגן, קולכם יישמע וההשפעה שלכם? לא תאמינו עד כמה היא יכולה להיות מכרעת.

ועד לרשומה הבאה,

המשך יום צודק לכם.









הוסיפו הערות: