ראיון עם עו"ד אליזבת ברנט- מנהלת ארגון "יולדות- למען שיפור שירותי הלידה בישראל"

"כמובן שיש קשר למעמדן של נשים. התקדמנו בתחומים אחרים- אבל עדיין יש פער בלתי מתקבל על הדעת ביחס לאישה כשהיא יולדת".

אליזבת ברנט היא אולי אחת הנשים העסוקות ביותר שהכרתי- אבל למעשה גם אי אפשר לומר שהכרתי-הכרתי, כי מעולם לא נפגשנו. היא חיה בלונדון ולומדת שם משפט רפואי. היא חוקרת את נושא האוטונומיה של הפרט בלידה.

הגעתי אליה דרך המלצה על קבוצת הפייסבוק שהקימה והיא מנהלת- "לידה פעילה, לידה טבעית ולידת בית", המונה כ- 31 אלף חברות. למרות השם החיובי שלה, גיליתי שם לא מעט שרשורים הכוללים שיח כנה ופתוח על אלימות מיילדותית בבתי החולים. הריאיון שאתם עומדים לקרוא נערך עמה בהתכתבות, לאורך תקופה של כמה חודשים.

"זו לא תופעה זניחה"

איך הגעת לעסוק באלימות מיילדותית?

"נחשפתי לנושא הזה לפני 13 שנים כשגרתי ביפן והתכוננתי ללידה הראשונה שלי. קראתי בקבוצות ברשת שעסקו בלידה ונתקלתי בלא מעט סיפורים קשים. הנושא טלטל אותי, דווקא בגלל הפער בין החוויה שלי כיולדת ביפן, בסביבה מאוד מכבדת, וגם כעורכת דין- מאוד צרם הפער בין הטיפול שנשים מקבלות בהריון ובלידה לבין מה שהחוק (זכויות החולה וחוק יסוד כבוד האדם וחירותו) אומר בנושא הזה. בתקופה הזו לא היה מונח כזה 'אלימות מיילדותית', למרות שהיה ברור שנשים חוות אלימות (מילולית ופיזית)".
למרות שהיא עצמה חוותה ארבע לידות "טבעיות וחיוביות" (להגדרתה), היא פועלת מ- 2014 במסגרת ארגון "יולדות- לשיפור במטרה לשפר את שירותי הלידה בישראל"- תוך ההבנה שעבור יולדות רבות בישראל- המציאות בלידה שלהן הייתה פחות חיובית.

מה זה אומר לידה חיובית? ואיך הבנת שהרבה לידות הן ההיפך הגמור מזה?

"לידה חיובית מבחינתי היא לידה שבה היולדת במרכז, המטפלות רואות את צרכיה ומכבדות את הרצונות שלה. כל החלטה היא החלטה אוטונומית של היולדת ואין שפה אלימה של הוראות (שמרמזות שהיא מקבלת הוראות ולא מחליטה) או של איומים, שפוגעת באפשרות שלה לממש את האוטונומיה שלה ולקבל הסכמה מדעת שהינה מתוך 'רצון ואי תלות'. אני חשופה לפגיעות ביולדות 13 שנים ברשתות החברתיות ובקבוצה שלי במשך 7 שנים.
כשהחלו להשתמש במונח הזה 'אלימות מיילדותית' בקבוצה שאני מנהלת בפייסבוק (נוסדה במרץ 2014- ד.ה), קיבלתי פניות זועמות ממיילדות על עצם השימוש בו. היום אני חושבת שיש יותר הבנה שזה לא מופנה כלפי כלל המטפלים, וכמו שיש אלימות במשפחה- שיכולה להיות מסגרת חיובית ונעימה- יש גם אלימות בתוך הטיפול המיילדותי. לצערי זו לא תופעה זניחה, וחשוב שנשים ידעו לתת לזה שם. חשוב שמטפלים ידעו להוקיע אותה מקרבם, ולא להגן על מי שפוגע ביולדות ובסופו דבר גם במקצוע שלהם".

"מאוד קשה לקבל מידע מלא מבתי חולים וגם אז- קשה לי לסמוך על המידע המתקבל"

איך אתן מודדות אלימות מיילדותית?

"למרות שקיבלנו בארגון הרבה מאוד עדויות על אלימות בלידה, עד לא מזמן לא מדדנו "אלימות מיילדותית". התמקדנו בטיפול מכבד. לפי ארגון הבריאות העולמי, הכוונה היא לטיפול המאפשר ליולדת שמירה על כבודה, פרטיותה, על חיסיון רפואי וכן טיפול המגן עליה מפני נזקים או העדר טיפול ומאפשר לה בחירה מדעת ותמיכה רציפה בצירים ובלידה.

בשנת 2018, ארגון הבריאות העולמי הוציא הנחיות לטיפול תומך ללידה חיובית. כל ההמלצות מההנחיות של 2018 נתמכות במחקר מבוסס-ראיות Evidence-based policy (EBP). תרגמתי את ההמלצות לעברית והעמדנו את הקריטריונים של ארגון הבריאות העולמי למבחן: רצינו לבדוק האם ובאיזו מידה הקריטריונים האלה מיושמים בבתי החולים".

מתוך: הנחיות ארגון הבריאות העולמי, תורגם ע"י עו"ד אליזבת ברנט.

"מאוד קשה לקבל מידע מלא מבתי חולים וגם קשה לי לסמוך על המידע המתקבל, כי יש לבתי חולים אינטרס ברור להציג את מחלקת היולדות שלהם באור חיובי. אני מכירה נושאים בהם המידע שמתקבל באופן רשמי לא תואם את מה שמדווח בשטח. מתווספת לזה העובדה שרק בתי חולים ציבוריים מחויבים לענות לפי חוק חופש המידע. בתי החולים הפרטיים פטורים והם בוחרים לא לענות לבקשותינו ולא לפרסם מה קורה אצלם בחדרי לידה. בעיניי זה תמוה כי אם הכול טוב- למה לא לפרסם?

מתוך הקושי הזה, החלטתי לברר עם היולדות, האם ההנחיות יושמו במקרה הפרטי שלהן. הפרויקט הזה עוד בחיתוליו- יש לנו כרגע רק 1,200 משתתפות, אבל ככל שמספר המשיבות יגדל כך נוכל להשפיע. במסגרת ההשבה שלהן אנו גם מזהות מקרים לא מעטים של אלימות חריגה- הכוללות מגע פיזי (לחיצה על הבטן או חדירה וגינלית) בניגוד לבקשת היולדת או ללא הסכמה ואנחנו מתכוונות לטפל בנושאים האלו מבחינה משפטית בשנה הקרובה.

אני רוצה לציין פרוצדורה מאוד אלימה ולא מומלצת לשימוש לפי ארגון הבריאות העולמי בשם הליך קריסטלר: לוחצים לאם בכוח על הבטן להוציא את התינוק. הנוהל הזה נאסר בבית חולים אחד בלבד בארץ, בעקבות מקרה מוות של יולדת. מרבית בתי חולים עדיין מבצעים את ההליך הזה. בסקר שלנו- 20% מהיולדות חוו פרוצדורה כזו.

בבית החולים אסף הרופא, 42% מסך העונות עברו הליך קריסטלר וזה גם עולה בקנה אחד עם הדיווחים השוטפים שלנו: יש לנו הרבה דיווחים אלימים מאוד משם, שלעיתים עולים לאם בבריאותה הגופנית והנפשית. ברמב"ם 33% ובסורוקה 28%. מה שעוד מטריד בנושא של ביצוע הליך כה מסוכן, למרות המלצה מפורשת מצד ארגון הבריאות העולמי שלא לבצע אותו כלל, בשום מצב, הוא העובדה שאין פרוטוקולים מסודרים בתוך בתי החולים לביצוע הפרוצדורה הזו. במקרים לא מעטים, הפרוצדורה הזו מתרחשת ללא התראה, בהפתעה גמורה לאשה. כמובן שאין מה לדבר על הסכמה מדעת".

עו"ד אליזבת ברנט

מה זה פגיעה באוטונומיה ואיך זה קשור לאלימות מיילדותית?

"לכל אדם במדינה דמוקרטית יש אוטונומיה על גופו. בישראל העיקרון הזה מצא ביטוי בתחילת שנות התשעים בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. בסעיף נקבע כי אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם (כלומר כן, גם נשים- ד.ה). החוק הזה מהווה את הבסיס החוקתי של מערכת המשפט שלנו. חוק זכויות החולה בהמשך, בשנת 1996, ביטא את העיקרון הזה וקבע שלא ניתן לבצע פעולה בגופו של אדם ללא הסכמתו.

כדי שתתקבל הסכמה מדעת- יש לתת למטופל מידע רפואי הדרוש באורח סביר כדי לאפשר לו להחליט. על הדיאגנוזה, הפרוגנוזה, מהות הטיפול, המטרה והתועלת הצפויים- וגם אודות הסיכונים של הטיפול המוצע. יש גם צורך לפרט ולהסביר על טיפולים חלופיים, ואת היתרונות והחסרונות של החלופות. לא ניתן לבצע פעולה תחת איומים כי הבחירה צריכה להיות מרצון וללא תלות. המידע צריך להימסר בהקדם ובאופן שיאפשר הבנת המידע לצורך קבלת החלטה בדרך של רצון ושל אי תלות.

מעניין לציין שבתי החולים מצאו דרך לנסות לעקוף את הדרישה ומחתימים בהתחלה על הסכמה מראש. מסמך כזה כמובן אינו בר תוקף משפטי. לא ניתן להחתים על הסכמה גורפת. אנחנו הרי לא מפקידות את גופינו מראש לכל דבר שירצו לעשות בו- זה מנוגד למהות החוק. המסמך הזה מעביר מסר לאשה שהיא אמורה להסכים לכל, כי היא כבר חתמה.

בכלל, אני חושבת שיש הרבה מסרים סמויים שנשים מקבלות במיוחד בשפה שמדברים איתן: "אני מפנה אותך לזירוז", "אנחנו לא ממתינים מעבר לשבוע 41", "את צריכה", "את חייבת". ונשים בקבוצה שלי שואלות הרבה פעמים בתום לב- מה הן חייבות לעשות. יש תחושה שיש פה מערכת של חובות ולא מערכת של טיפול".

אולי הצוות המיילדותי באמת ובתמים סבור שהוא מסייע ליולדת כשהוא עושה מה שהוא עושה?

"הבסיס של חוק זכויות החולה הוא עקרון האוטונומיה. אי אפשר לעשות ליולדת שם דבר בניגוד לרצונה. אם המטופלת למשל מחליטה להימנע מבדיקה מסוימת, ובדיקה זו נכפית עליה- יש פה בעיה רצינית. איומים זה גם דבר דיי נפוץ לצערי, וחשוב להבין שטיפול תחת איומים על היולדת לא מאפשר לה לתת הסכמה מדעת שהיא מתוך רצון ואי תלות. יש הבדל בין לומר ליולדת מהם הסיכונים ומה הסיכויים ולתת לה הסבר שקול ומבוסס, לצורך קבלת החלטה, לבין איום".

"ליולדת, ולכל מטופל, יש את הזכות לסרב. רופאים יש לציין, מבצעים לעיתים קרובות פרוצדורות שלא מבוססות על מחקרים ואף לא לפי ארגון הבריאות העולמי; נשים שמודעות לכך- בהתאם גם מסרבות לעבור אותן. למשל: ארגון הבריאות העולמי ממליץ לנשים בריאות בלידה לעבור בדיקה וגינלית כל ארבע שעות. בארץ- יש בדיקה וגינלית כל שעה לרוב. זה משהו שאשה יכולה לסרב לו. לרוב, זה ייצור אנטגוניזם מהמטפלים כי יש להם נהלים והרגלים- והם לא בשלים להבין כנראה שהם והנהלים שלהם הם אלה שצריכים להשתנות.

עוד דוגמא לפער הקיים הוא העובדה שלא מומלץ לאשה בריאה בלידה ספונטנית להיות כבולה למיטה עם ניטור רציף; זה מבוסס על מחקרים- אבל בפועל, פה בישראל, ניטור רציף זו הנורמה בבתי החולים וזה אף קבוע כנוהל.

פקיעת מי שפיר אינה מומלצת להאצת קצב הלידה וזה משהו שעדיין נפוץ מאוד. יש עוד המון דוגמאות שעולות כל הזמן. התהליכים של עדכון נהלים ודפוסי התנהגות ישנים מאוד איטיים".

אני מניחה שבציבור הכללי, האנטגוניזם סביב המונח וההכרה בתופעה 'אלימות מיילדותית' היא ההנחה שאנשי רפואה לא מתכוונים לפגוע במטופלים- אז איך אפשר להסביר את האלימות כלפיי יולדות?

"בלידה, לעומת מסגרות טיפול אחרות, יכולה להיווצר דחיפות מסוימת (זה ה"תירוץ" הנפוץ נגד הכרה בתופעת האלימות המיילדותית- ד.ה), אבל לא תמיד זה המצב. הפרוטוקולים עצמם נוצרים גם משיקולים רפואיים כמובן, אבל גם משיקולים של ביטוח; זה תחום שיש בו הרבה תביעות רשלנות והרפואה המתגוננת מייצרת עמה הרבה כללים נוקשים. התוצאה היא פגיעה בחירויות הפרט.

אם למשל יש נוהל בדיקה וגינלית בכניסה לחדר לידה, הרופא מחויב לבדוק. האישה לא מחויבת להיבדק. מה קורה במצב כזה? יש כמובן פערי כוחות, הרופא והאישה לא שווים במעמדם. כתוצאה מכך יש גם מקרים של בדיקה כפויה שבה מופעל כוח, שזה כמובן אסור בתכלית האיסור. מעבר לכך שזו עוולה של תקיפה, זה אף נושק לתחום הפלילי. לא ניתן לבצע בדיקה וגינלית בלי הסכמת האישה- נקודה".

 

"לידה זה אקט נשי והוא מוכתב על ידי מוסד פטריארכלי"

 

"מבחינת המוסדות, אין מספיק התייחסות בפרוטוקולים למצבים של סירוב. כי הם כנראה לא נתקלו בזה בעבר. הם רגילים לזה שבאופן מסורתי האישה באה, סומכת שהצוות ינהל את הלידה שלה לפי הנהלים הקיימים, והיא די פסיבית. בעידן שלנו, כשנשים מתחילות להיות מודעות ופעילות יותר, גם אם האג'נדה שלה נתמכת במחקרים ובהמלצות ארגון הבריאות העולמי- זה עדיין לא הוטמע בארץ. לצוות לא ברור כיצד מתנהלים במצב של סירוב- יש איזשהו מאבק כוחות, אז הולכים הרבה פעמים לפתרונות של איומים, של הפחדות. של להשליט את האג'נדה שהם מכירים.

יש חשיבות לשמר ולכבד את האוטונומיה של נשים על גופן, גם אם זה לא תואם את המלצת המטפלים. זו מהות העניין בחוקי היסוד ובחוק זכויות החולה.

כמובן שיש קונטקסט רחב לרקע ההיסטורי שקשור למעמדן של נשים. יש פה תהליך התפכחות שקצת מקביל לתהליך של פגיעות מיניות. פעם זה היה נחשב "מקובל" ולא היו מדברים על זה. היום נשים מבינות שמשהו לא כשורה, ויש להן יותר כוח להעביר לכלל הציבור את המסר הזה. התקדמנו בתחום החינוך והתעסוקה, אבל עדיין יש פער בלתי מתקבל על הדעת באופן שבו מתייחסים לאשה כשהיא יולדת.

כשחושבים על זה, לידה זה אקט נשי ובעבר נשים נתמכו בנשים מטבע הדברים. יש גם השפעה לכך שהטיפול אינו נשי במהותו והוא מוכתב על ידי מוסד פטריארכלי שרואה את היולדת בצורה נחותה יותר. יתכן שיהיו מיילדות ורופאות נשים בחדר לידה, נשים שילדו או שהן בהריון, אבל הפרוטוקולים והאתוס של המוסד הם לא נשיים במהותם. 

לפעמים המטפלים תופסים תפקיד של "מגנים על העובר"- מפני האם. חיי העובר תלויים במידה רבה בהחלטות של האם. אבל אל לנו לשכוח שהאם היא האחראית על העובר, היא זו שנושאת אותו במשך כל ההיריון ברחמה ומזינה אותו. הצוות לא יכול לקבל החלטות עבור העובר שמנוגדות לרצון האם. כמו למשל קריסטלר- אי אפשר לשבור לאם צלע או לסכן את החיים שלה כדי לחלץ מגופה עובר. אנחנו לא כלי כמו שאולי נתפסנו בעבר, אלא בנות אדם עם יכולת לקבל החלטות. וכמובן יש פה גם הנחה סמויה שהאם לא דואגת בצורה מיטבית לתינוק שלה, והם כביכול דואגים לו יותר. זה מאוד פוגעני כלפי נשים".

 

יטענו אנשים: שיעור תמותת התינוקות ירד עם השנים- אז כנראה שרופאים יודעים מה הם עושים והם מקבלים החלטות נכונות. אז: "מה הבעיה"?

"כשאומרים- 'הם מקבלים החלטות נכונות', מפריזים בסמכות שיש להם. הם לא מקבלים החלטות, הם נותנים ייעוץ וטיפול רפואי והמטופל תמיד הוא זה שמחליט על גופו. חשוב לציין שהירידה בתמותה קשורה בצורה ישירה לתגלית של רופא וינאי בשם זמלווייס בשנת 1847. הוא גילה את החיטוי. הגילוי שלו הוא שהביא לירידה בתמותת יולדות. ואגב, גם הוא היה צריך להיאבק בנורמות הקיימות. לרופאים בזמנו לא היה נאה להבין שצריך לשטוף ידיים כשעוסקים ברפואה. לקחו הרבה שנים עד שהתאוריה שלו תפסה, ובין היתר גם בעקבות תגליותיו של לואי פסטר ותאוריית החיידקים. הדברים הללו ברורים היום לכולם".

איגנץ זמלווייס, 1818-1865.

"הרפואה יכולה להיות מאוד מתקדמת ומועילה. הרפואה מציעה את שרותיה, אבל לא יכולה לכפות את עצמה על אנשים. במיוחד בתחום כמו לידה שזו פעולה פיזית טבעית- לא מחלה".

האם מניסיונך יש משהו שיולדות יכולות לעשות כדי למזער את הסיכון שלהן להיפגע?

"אני חושבת שחשוב לבוא ללידה אחרי תהליך של הכנה ללידה. עדיפה הכנה חיצונית (לעומת הכנה בבית החולים) כי היא לרוב נותנת לאישה מידע מה יציעו לה, וגם על חלופות אחרות שהיא יכולה לבקש והכי חשוב- מהן הזכויות שלה בלידה. יש נשים בוחרות ללדת עם דולה שלרוב מכירה את המערכת, ותוך כדי בזמן אמת יכולה להציע פתרונות למצבים שנוצרים.

יותר ויותר נשים שכותבות תכניות לידה, שזהו מסמך רשמי של האישה בו היא מבקשת מראש מה היא רוצה. יש בישראל לעיתים התנגדות לנושא הזה. זה מעניין כי באנגליה זה נחשב כלי שמשרד הבריאות מעודד. הגישה הזו נובעת ממחקרים בנושא שמראים שטראומה מלידה לרוב לא קשורה לתוצאות הלידה או להתערבויות, אלא ליכולת של האישה לשמור על האוטונומיה שלה בלידה, לקבל החלטות ולהיות שותפה פעילה.

בישראל- אני נתקלת בזלזול בנשים שמכינות תכנית לידה. קושי מהותי נוסף נובע מהעובדה שהאישה לא מכירה את הצוות שמטפל בה- עד שהיא מגיעה ללידה. וגם במהלך הלידה הצוות מתחלף ויש לכל מיילדת בממוצע 3 יולדות במקביל. כל זה אגב בניגוד להמלצות ארגון הבריאות העולמי. יש פה בעיה מהותית ביכולת לתקשורת חיובית. ההתנגדות של הצוות לקבל את תכנית הלידה לדעתי מראה כמה המערכת לא קשובה לצרכים ולרצונות של האישה ומסבירה גם חלק מהאלימות המיילדותית שאנו נתקלות בה. קשה בישראל להתגונן מפניה".

יולדות שנפגעו מאלימות מיילדותית- איך הן יכולות לפעול משפטית ומול מי?

"קודם כל מומלץ ליולדת שנפגעה להגיש בקשה לקבלת הרשומה הרפואית שלה. האפשרות הראשונה היא להתלונן על בית חולים, לפנות למחלקת פניות הציבור שיש לכל בית חולים. אם אין מענה או כאשר מדובר בהתנהגות שאינה אתית או חורגת מסטנדרט מקצועי סביר- אפשר לפנות למשרד הבריאות.

במישור המשפטי יש כמה עוולות אזרחיות רלוונטיות:

ראשית כל במקרה של בדיקה או טיפול תוך התעלמות מרצון המטופלת או ללא קבלת רשות- זו תקיפה; פקיעת מים בניגוד לבקשת האישה, חתך חיץ, הליך קריסטלר ( (Kristeller או בדיקה וגינלית כפויה. אין לרופא הגנה משפטית, גם במקרה שעשה זאת לטובת המטופל או שפעל כביכול במקצועיות.

עוולה רלוונטית נוספת היא כמובן עוולת הרשלנות: במקרים בהם הרופא אמור היה לתת מידע רלוונטי, כי זו חובתו כרופא והוא לא נתן ולכן לא הייתה הסכמה מדעת- ניתן לקבוע כי הרופא התרשל במילוי חובותיו למטופלת. אבל כדי לתבוע לפי ראש נזק זה (כלומר, לפי הסוג הזה- ד.ה), יש צורך להראות נזק שנגרם כתוצאה מאי מילוי החובה הרפואית.

פגיעה באוטונומיה זו עוולה נזיקית נוספת. מדובר בראש נזק חדש, שהתפתח בפסיקה בארץ רק בשנת 1999. הרעיון העומד מאחורי ראש הנזק הוא שאם נשללה הבחירה של המטופל הוא זכאי לפיצוי על עגמת הנפש שנגרמה לו. אין צורך למעשה להוכיח רשלנות וקשר סיבתי. בהתחלה נפסקו פיצויים מאוד נמוכים בתביעות מהסוג זה, ועם השנים הפסיקה הרחיבה את הפיצויים וניתן להגיע למאות אלפי שקלים; בפסק דין מ- 2005 נפסקו 150 אלף ש"ח לאדם שעשה ניתוח בעיניים ולא הוסברו לו כל הסיכונים הכרוכים בכך- ולכן נפגעה האוטונומיה שלו. ב-2007 נפסקו פיצויים בסך 250 אלף ש"ח להורים שהרופא שלהם לא שיתף אותם בכל הממצאים שגילה- ונולדה להם ילדה עם תסמונת דאון.

בפסיקה בעניין פרשת הסיליקון בחלב נאמר בין היתר:

הפגיעה באוטונומיה משמעה שלילת כוח הבחירה של הנפגע בשל אי גילוי עניין מהותי, אך הביטוי של הפגיעה באוטונומיה הוא תחושות שליליות כמו כעס, תסכול, עלבון, גועל, זעזוע.

גם שם נפסקו פיצויים מהעילה הזו, של פגיעה באוטונומיה.

 

"אחראית חדר לידה מבית חולים אחר טענה כלפיי שהקבוצה שלי עושה שיימינג לבתי החולים ושצריך לתבוע אותי"

 

למה לדעתך יולדות רבות שנפגעו לא מתלוננות? ולא פועלות משפטית נגד הפוגעים?

"לרוב, אחרי הלידה קשה ליולדת להקדיש זמן לעצמה. זו תקופה מאוד אינטנסיבית בחיים שלנו. החוויה מאוד מציפה, ומהאישה שנפגעה מצופה להמשיך לתפקד כאימא. לפעמים היא סובלת מפוסט טראומה- וכן, יש הרבה מאוד נשים שבוחרות לא להתלונן לבית החולים. קל וחומר שהגשת תביעה מצריכה הרבה יותר משאבים. החלום שלי זה להיות לעזר לנשים האלו בתהליך המשפטי ולהביא את הנושא הזה לפתח בית המשפט.

בישראל, אני לא מכירה שיש פסיקה כזו של תביעה על פגיעה באוטונומיה בלידה, למרות שזה קורה כל הזמן. יתכן שיש מקרים שנסגרים לפני שהם מגיעים לבתי המשפט.

אין לי מספרים של מספר התלונות שמוגשות לבתי החולים או למשרד הבריאות, כי לרוב היולדות מגישות את התלונות באופן עצמאי. לרוב, המיקוד שלנו בארגון "יולדות" הוא בהפניה לגורמים מקצועיים לטיפול בטראומה.

נתקלתי במצב של אישה שנפגעה מאוד בלידה שלה והוצעה לה מלונית חינם בלידה הבאה. אולי זה עזר לה להרגיש שהתייחסו לתלונה שלה, אבל כמובן שזו הצעה מבזה. זה עובד לבתי החולים, אני מניחה שזה עדיף להם מהליכים משפטיים ומזה שזה ייצא החוצה.

אנחנו גם רואות גישות שונות בבתי חולים שונים: בבית חולים אחד, אחראית חדר הלידה הגיבה לפוסט שפורסם בקבוצה ופנתה לטפל בנושא מיידית. אבל נתקלתי לצערי גם באחראית חדר לידה מבית חולים אחר, שטענה כלפיי שהקבוצה שלי עושה שיימינג לבתי החולים ושצריך לתבוע אותי. במקום לומר: 'יש פה בעיה ואנחנו חייבות להוקיע התנהגות לא הולמת שפוגעת בשם של כולנו ובאיכות הטיפול'- היא בחרה לומר שאישה שמרגישה פגועה צריכה טיפול פסיכולוגי. אם אנשי מקצוע מגיעים למצב של האשמת הקורבנות וגיבוי של פעילות אסורה בחדרי לידה- הם אלה שזקוקים לטיפול. באמת. זקוקים לתמיכה רגשית, שכנראה הם לא מקבלים".

 

למה כמעט ולא מדברים על זה?

"אימהות טריות לא פנויות לדבר על זה, ואם הן בטראומה אז עוד יותר קשה לדבר על זה.

האישה שנפגעת בלידה גם לא תמיד יודעת לתת לזה שם ולהבין שמשהו היה לא תקין. זה באמת כמו היחס לעבירות מין לפני שלושים שנה. ורק עכשיו מתחילה להיות לגיטימציה לשיח על זה. היום כשיש לזה שם, נשים מבינות שזה לגיטימי להתלונן. אבל לצערי הרבה נשים עדיין לא מודעות לתופעה וייקח זמן עד שנגיע לשם.

בנוסף, אני חושבת שאנחנו מאוד מוקירים רופאים בחברה שלנו. ויש יראת כבוד סביבם. קשה לנו לקבל את הרעיון שרופא יכול לנהוג בצורה לא הולמת. אז לציבור קשה לקבל שיש תופעה כזו. אז לא מדברים על זה.

לארגונים המקצועיים יש כמובן עניין להשתיק את זה וגם לבתי החולים. יש להם המון כוח. זה מאוד מקשה על החשיפה של הדברים הקשים שאני נחשפת אליהם. ברגע שיגיעו מקרים לבתי משפט, אני מאמינה שתצמח המודעות הציבורית ונשים יבטאו את מה שהן עברו בצורה יותר ברורה".