איפה הג'ו רוגן הישראלי?
כנס הפודקאסטים
[תמונות: בוזי רגב וכרמל וייסמן].
הוזמנתי להשתתף בפאנל הסיום בערב מיוחד בבית אריאלה, ב-30.9- יום הפודקאסטים הבינלאומי.
אני? בפאנל?
אני דיי חרדה מקהל. אני יודעת שזה נשמע כמו דבר מוזר לומר כשאני פודקאסטרית שמוציאה לעולם פרקים, שתאורטית כל אחד יכול להיכנס ולשמוע. ומן הסתם יש קהל מאזינים.
אבל יש הבדל עצום בין זה, לבין לעמוד באמת בפני קהל (אוקיי, טכנית ישבנו. אבל אתם מבינים למה אני מתכוונת) שרואה אותי בזמן הזה. ספורות הפעמים שאיכשהו התגברתי על חרדת הקהל שלי ודיברתי מול אנשים. בפעם האחרונה שזה קרה, זה היה בזום- וזה היה אסון.
מי שארגנו את הכנס הם ד"ר כרמל וייסמן מהפודקאסט המצב הפוסט אנושי ורותם יפעת מ מה אם (ובעבר: סרטים זה אנחנו - בו גם התארחתי בפרק מיוחד על הסרט "המין החזק" על רות' ביידר גינסבורג ו- נבלים זה אנחנו).
כרמל מופיעה מול המצלמה לא מעט, וכשהתלבטתי אם להתמודד עם הפוביה שלי או לא, המילים האלה שלה הדהדו באזניי:
"אני משתמשת בכעס שלי על כך שכל אידיוט ששיחק פעם כדורגל או ניגן גיטרה או סתם בטלן עסקן עם פה ג'ורה שהתפלח לכנסת, מקבל פתחון פה על כל נושא אפשרי ומתייחסים אליו בשיא הרצינות. אני חושבת לעצמי: 'אני הרבה יותר נחמדה ומעניינת (...), ואני עומדת מאחורי הדברים שלי וממש לא יזיק שעוד אנשים ישמעו דווקא אותי במקום עוד שבעה שכמותם'. ואז אני פותחת את הפה ואומרת בדיוק את מה שיש לי להגיד ולא מהססת לחתוך את המראיין בביטחון של שוק הכרמל ולחפור לו בעוז! " (מתוך פוסט בפרופיל הפייסבוק).
נושא זה הדהד גם בפאנל הראשון בכנס. את הפאנל הזה הנחתה מיה דגן (דגנים מלאים), ובו התארחו: מאיה קוסובר (כאן הסכתים: שיר אחד), רן לוי (רשת עושים היסטוריה), קובי מלמד (מה יש בזה), נעה מנהיים (גל״צ: האחיות גרים) ואורי טולדנו (רשת שמע: הייטק בפקקים). קרין אלדאה (אודיותר: הולכים לקולנוע - הדור הבא, קואופ) הייתה אמורה להשתתף גם אך לא הגיעה. מיה שאלה את המשתתפים מה דעתם בנושא של ייצוג חסר לנשים בתחום הפודקאסטים- גם בקרב מגישות, וגם בקרב מאזינות בחלק מהפודקאסטים. רן לוי השיב שפעם המצב היה הרבה יותר חמור ועד לפני כמה שנים נשים היוו אחוז מזערי מקהל המאזינים- והרוב המוחלט גברים. ושהוא חושב שזה קשור לכמה שהיה מורכב טכנית אז גם להקים פודקאסטים וגם להאזין להם, אבל המצב משתפר.
פאנל ראשון: נרטיבי ערוך או מיקרופון פתוח?
הפערים בין חברי הפאנל באו לידי ביטוי גם בשאלה על הסגנון המועדף ליצירת פודקאסטים: רן לוי דבק בסגנון הנרטיבי, ואילו קובי מלמד במיקרופון פתוח וללא עריכה. רן הסביר את הבחירה שלו בכך שפודקאסט נרטיבי וערוך הוא כמו אלבום שמוקלט באולפן והתוצר המוגמר שמתקבל הוא מה שאנחנו שומעים שוב ושוב, והוא האיכותי יותר. וקובי הסביר שהוא דווקא אוהב אלבומי הופעה חיה, והוא אוהב את הספונטניות ואת הרגעים האלה שאי אפשר לתכנן. מאיה קוסובר נתנה דוגמא מאלפת איך אפשר לשלב בין השניים: בפרק של שיר אחד בהשתתפות מרגלית צנעני, בסיום הקלטת הפרק מאיה הודתה לה, ומרגלית צנעני השיבה משהו כמו "בשמחה. איך קוראים לך?" (אחרי שמאיה רדפה אחריה במשך כמה חודשים והייתה איתה בקשר כמעט יומיומי...). היא הכניסה את זה לפרק- והנה- שילוב של רגע לא מתוכנן, בפודקאסט נרטיבי וערוך.
איפה אני על הסקאלה הזאת? כידוע 'עבר פלילי' הוא נרטיבי בעיקרו, אבל אני לגמרי עם מאיה. אני אוהבת לבחור את הרגעים הספונטניים שנוצרו במהלך ההקלטה ולשבץ אותם בעריכה. וגם אם קל יותר ומפתה לפעמים לפזול לכיוון של מיקרופון פתוח ולוותר על עריכה ולא לחשוב על זה יותר מדיי, אני חושבת שלמעט מקרים נדירים- זה יוצר פודקאסט פחות איכותי.
רן הוסיף וציין שהפודקאסטים הנרטיביים מהווים מיעוט מבין הפודקאסטים הקיימים, אולם הם יחסית מצליחים יותר- היחס שלהם מתוך הפודקאסטים המואזנים ביותר גבוה מיחסם באוכלוסיית הפודקאסטים. וכן, גם כשאני חושבת על ההעדפות האישיות שלי כמאזינה, לא קרה שהאזנתי לפודקאסטים של "מיקרופון פתוח" יותר מפרק-שניים. לא כוס התה שלי.
יצאתי באמצע הפאנל לשתות משהו, ואז מישהו ניגש אליי והתחלנו לשוחח. אני! מינגלינג! מי היה מאמין? בוזי רגב מרדיו BGU (בן גוריון בנגב). ואז גם הצטרף טל מוסקוביץ' מסקילז. ואז רותם יצא אלינו וגער בנו ששומעים אותנו מתוך האולם. פדיחות. מקווה שלא שמעו את הריכולים (סתם, לא ריכלנו).
סיפורים מאחורי הקלעים
את החלק השני- בו פודקאסטרים משתפים בנעשה מאחורי הקלעים של הפודקאסטים שלהם, הנחתה דנית בן דוד (פודקאסט על עקבים, מאחורי המיקרופון). סדר המשתתפים היה:
"איך בונים פורמט? סיפור המקור של אסור להשוות" -ד"ר חגי אלקיים שלם ואורן ברנשטיין.
"השיט שלנו" - יהב ארז וסיוון לוטן (שיט של אחרים).
"גשרים מסוכנים" - ד"ר תמר עילם גינדין (איראניום מועשר).
"הקול נשאר במשפחה" - משפחת פרגו מיכאלי (מה מו מי).
מכולם, הכי מצאו חן בעיניי חגי ואורן מ"אסור להשוות". לא הכרתי אותם לפני כן, למעט מעט מהפייסבוק- והשיתוף שלהם בגיבוש הפורמט בהחלט גרם לי לרצות להאזין לפודקאסט.
הפסקת מינגלינג
אם יש משהו שאני חרדה ממנו, בנוסף ללעמוד מול קהל, זה לעשות מינגלינג כשזה ממש מתבקש. אני יכולה לדבר עם בן אדם אחר, אני עושה את זה. אבל כשזה כולם פתאום בחלל אחד ואני אמורה להתחיל לדבר עם מישהו, רק כי זה הדבר החברתי והנורמלי לעשות, וכולם עושים את זה?
למרבה שמחתי, מישהי נחמדה התחילה לשוחח אתי ואז סיפרתי שיש לי פודקאסט פשע-אמיתי והתחלנו לדבר על זה, ואז מישהי קלטה את המילים "פשע-אמיתי" ונדלקה, והסתובבה אלינו בהתלהבות. אנשים שאוהבים פשע-אמיתי- תודה על קיומכם בעולם! תמיד כיף לדבר איתכם.
בדרכי להתיישב בשורה הראשונה (שזה מה שחברי הפאנל עושים), נתקלתי בחבריי לפאנל רום אטיק וניר גורלי, שדיברו ביניהם ונראו קרובים. לא היה להם מושג קלוש מי אני. שזה, כמובן- בדיוק מה שאת רוצה להבין רגע לפני העלייה לבמה- שלא מכירים אותך/בך. אני חושדת קלות שהם חשבו שאני מהפודקאסט "בואי נדבר רצח".
קלף פרוע
מנחה פאנל הסיום (בו השתתפתי) היה ג'רמי פוגל (ת'ינק אנד דרינק, הקרקס המטאפיזי); הוא הופיע בלבוש מאוד ניו-אייג'י. אני לא שופטת את הלוק הזה, אבל הופתעתי כי עשיתי קצת תחקיר מקדים עליו ובסרטוני היוטיוב הוא נראה מעונב ודיבר בנימוס אירופאי. התחלתי לתהות (ולחשוש) שמא יהיו עוד הפתעות. הוא הציג את משתתפי הפאנל: רום אטיק (אחד ביום), ניר גורלי (עורך כאן הסכתים), איילת טריאסט (גל״צ: האחיות גרים, הסכת ארצישראלי מצוי), דורון פישלר (התשובה, המובן מאליו), מעיין רוגל (הארץ: עושים מזה סיפור), ואותי- דנה הילמן (עבר פלילי). הם עלו בתורם לבמה ועליתי גם אני.
ואז גיליתי- בקבוק המים שלי מתחת לכסא.
מה עשיתי? התכופפתי מול כולם וזחלתי מתחת לכסא והושבתי אותו לצדי. It had to be done.
החצי שעה הראשונה בפאנל הוקדשה לשאלה: איך לספר סיפור? ואיך בכלל בוחרים מה לספר? זו הייתה החצי שעה הארוכה בחיי, עד שהגיעו אליי. הנה, בחרתי לספר את זה.
אין לי מושג על מה הם דיברו שם בחצי שעה הזו. אני לא יודעת אם זה my bad או עליהם. סתם, ברור שעליהם. אני כן יודעת שבנקודה מסויימת דיברו על עיכול של פילים.
kill me. kill me now.
הגיע תורי בסבב. לקחתי את המיקרופון. אמרתי קודם כל שהפודקאסט שלי זה פודקאסט פשע אמיתי. ואז שאלתי את ג'רמי אם הוא צפה באדפטיישן (שאלה רטורית) ותיארתי את ה סצינה שבה רוברט מקי בסדנא שלו, הגורו של התסריטאים ושל גיבור הסרט, מרצה ואומר שאם לא מוצאים את הסיפור בסיפורים שהם כל כך דרמטיים, אז כנראה שהוא (הגיבור) לא מבין כלום מהחיים. ושזה נכון ביתר שאת על פשע אמיתי. לכולם יש חלומות, ולכולם יש סיוטים. ופשע אמיתי זה סיפורים על הסיוטים שלנו. במציאות.
ולגבי איך לספר אמרתי שיש לי את הספר של רוברט מקי, שליטרלי נקרא "סיפור". לא זוכרת כלום מהספר, אבל כלל יסוד הוא: show, don't tell
ואז בתרגום לאודיו: give voice, don't tell.
וזהו, מאז בעצם לא שחררתי את המיקרופון. חצי שעה הייתי בשקט מוחלט וספגתי- לא עוד!
עוד שאלה שעלתה ואשכרה דנו בה באופן רציני, זה: איפה הג'ו רוגן הישראלי?
לא היה לי משהו לתרום לדיון בשאלה הזו, אבל בדיעבד אני חושבת שזה מראה הרבה על הפרובנציאליות שלנו ולמה דיי "מגיע" לנו שאין לנו כזה. כמה פתטי זה לצפות שאפשר יהיה לעשות "העתק הדבק" למשהו מצליח מחו"ל, ושזה יעבוד גם בארץ. כל הקטע של ג'ו רוגן זה שהוא הוא ואותנטי.
דובר על זה שיש הרבה פודקאסטים חובבניים, באיכות ירודה כביכול. אני לא לא-מסכימה עם זה שיש הרבה פודקאסטים באיכות ירודה. אבל כן פקפקתי בהנחת היסוד הזו שפודקאסט של רשת=איכות בהכרח, בעוד שפודקאסט עצמאי=ירוד. וציינתי כפרט קטן את עצם הזכייה שלי, כיוצרת עצמאית, שלא קשורה לשום גוף שהוא (מלבד זה שלי, הפיזי). ג'רמי היה חמוד ופרגן. יש, הוא מחבב אותי, נראה לי!
שאר הפאנל פחות, לתחושתי. כולם קשורים לגופים כלשהם. רום- N12, ניר- התאגיד כאן, איילת טריאסט- גל"צ, מעיין רוגל- הארץ. דורון פישלר? טוב הוא מותג בפני עצמו. הוא סוג של סלב תכל'ס.
(גילוי נאות: למשך תקופה קצרה שנינו היינו ברשת "עושים היסטוריה" אם כי מעולם לא נפגשנו לפני כן ולא מכירים באופן אישי).
דיברנו לא מעט גם על הפערים במשאבים בארץ לעומת ארה"ב. ואני אמרתי שרעיונות טובים אין לי ספק שיש! פשוט צריך לתמוך בהם.
שאלה מהקהל- אליי!
האם בעקבות הפרס אני מרגישה סופסוף הצלחה? וואו. שאלה טובה.
השבתי שאין ספק שזה נחמד לקבל אישור חיצוני על עשייה, ועל זה שזה מוערך. אבל תחושת ההצלחה לא קבועה, ממש לא יציבה אצלי. אני עדיין הרבה פעמים חסרת ביטחון, עדיין מפקפקת בעצמי לפעמים. תחושת הצלחה מגיעה אצלי גם מפידבקים של מאזינים ומאזינות, מעצם זה שמרואיינים ומרואיינות משתפים אותי ברגעי השפל שלהם, בחוויות הקשות ביותר.
אני מצטערת שאני לא יכולה ממש לשחזר מה אחרים בפאנל אמרו. בקושי הצלחתי לשחזר את מה שאני אמרתי, כמו שאתם מבינים התרגשתי מאוד והתרכזתי בעצמי (לא באופן נרקיסיסטי! בקטע לגיטימי וחיובי! - או זה מה שאני מנסה לומר לעצמי בכל אופן).
שמחה שלקחתי חלק. כיף להרגיש את הקהל, כיף ליצור קשרים ולחזק קשרים קיימים. מקווה שיותר אנשים יידעו עכשיו על עבר פלילי, וכמה הפודקאסט קרוב לליבי.
ו... כיף היה גם להרגיש את האדרנלין הזה, של "לייב". פתאום מבינה קצת את האנשים שעושים פודקאסט מסוג "מיקרופון פתוח". יש בזה קסם מסויים.
לא הייתם בכנס? חבל, אבל לא נורא. מקווה שמה שכתבתי עשה חשק להגיע לכנס הבא. הייתם? שתפו אותי ברשמים שלכם.
אם יש לכם שאלות כלשהן על משהו ממה שכתבתי- מוזמנים לשאול בתגובות!