לאן נעלמה הודיה קדם?

בדם קר
בין השביעי לעשירי בדצמבר שנת  2002, הציבור כולו בישראל עסוק בעיקר בשאלה אחת - איפה הודיה קדם? פעוטה בת פחות משנתיים, נעלמה בבוקר מבית אביה ונעלמו עקבותיה. חוקרי משטרת ישראל במרחב מוריה חיפשו תשובות ל- 2 שאלות עיקריות: היכן היא? וכיצד היא נעלמה?

האזינו לפרק:


השביעי בדצמבר 2002, השעה 11:28: מרחוב בורוכוב בשכונת קריית יובל שבירושלים, התקבלה שיחה למוקד 100 מאב שנשמע מודאג. הוא התקשר לדווח על היעלמות בתו הודיה, בת שנה ו-10 חודשים. לדבריו היא כנראה פתחה את הדלת ואת שער היציאה ויצאה, וכעת הוא לא מוצא אותה. היא הלכה לאיבוד. למקום הגיעו שוטרי סיור ולצדם חוקרים ממחלק הנוער, שמתמחים בטיפול בעבירות, שקטין מעורב בהן. משימתם הראשונית הייתה לאתר את הפעוטה.
חוקר שהגיע למקום שוחח עם האב, אלי פימשטיין, ושמע את הגרסה שלו. הוא החל לחשוד: לא סביר שפעוטה בגילה של הודיה תוכל לפתוח בכוחות עצמה את שער הברזל הכבד, כפי שפימשטיין גורס שקרה. הוא בדק בעצמו את השער וראה שזה פשוט לא ייתכן. תרחיש אפשרי הוא שהיא נחטפה, ובכל מקרה- מסקנת החוקר הייתה שמישהו הוציא אותה מהבית וכי לא ייתכן שיצאה בכוחות עצמה. בגלל הנסיבות החשודות הללו הוא החליט לערב את ראש מחלק הנוער, שהגיע אף הוא למקום. מהר מאוד הוחלט לגייס שוטרים ומתנדבים לבצע סריקות בכל הרחובות הסמוכים. המשטרה הוציאה הודעה לתקשורת ובה תמונה עדכנית של הפעוטה ובקשה לעזרת הציבור במציאתה.
עו"ד שלומי כהן, שבזמנו היה חבר בצוות החקירה המיוחד שהוקם, שיתף אותנו בדרמה שהתחוללה בחדר החקירות ומחוצה לו באותם ימים. אותו, האירוע תפס בבית הוריו. הוא לא היה בתפקיד, אבל שמע את רעש המסוק שסייר מעל לשכונות ירושלים, במהלך תחילת החיפושים אחר הודיה. הסקרנות שלו הובילה אותו לברר מה קרה.

לקראת הערב נאספו אלפי אנשים לסייע בחיפושים, חיפושים שנמשכו לתוך הלילה. המשטרה הפעילה נוהל בדיקה של כל הילדים שיצאו או ייצאו מהארץ- כל רשומה של ילד היוצא מן הארץ נבדקה. החוקרים גם הריצו  בדיקה של פדופילים באזור, בין אם משוחררים או בחופשה. בד בבד, הוחלט לערב את השב"כ- לבדוק האם יש מודיעין על כוונה לחטיפה. האם הודיה נחטפה על רקע לאומני?

הימים, ימי האינתיפאדה השנייה. ירושלים הייתה במצב מתוח במיוחד- פיגועי התאבדות ומעשי טרור היו חלק מהמציאות הירושלמית באותם הימים. שנת 2002 הייתה שנת השיא של העימות- עם חמישים ושלושה פיגועי התאבדות ו-ארבע מאות חמישים ושניים ישראלים שנרצחו במהלך השנה. בנסיבות הללו, ‘החשודים הרגילים’ אצל הציבור היו הפלשתינאים, שהרי מי יכול להעלות בדעתו שלא להאמין לאב המודאג? כירושלמים למודי ניסיון, הנחנו שזה לא בלתי סביר שמדובר באירוע על רקע לאומני.

בחזרה לגרסת האב: ביום שישי, יום לפני ההיעלמות הוא אסף את הודיה מביתה של אימה, זוגתו לשעבר- רוני קדם. בשבת בבוקר הם שיחקו בחצר ולאחר מכן נכנסו לארוחת בוקר. אחר כך, הודיה ישבה מול הטלוויזיה מול סרט שאהוב עליה, בזמן שפימשטיין היה בשירותים כמה דקות. מכונת הכביסה בחדר השירותים עבדה ולכן הוא לא שמע דבר מהסלון. כשפימשטיין יצא מהשירותים לסלון- לדבריו, הודיה לא הייתה שם. הוא הבחין שהדלת מעט פתוחה, למרות שסגר אותה. הוא יצא לחצר והבחין שגם שער החצר פתוח, למרות שהוא התעקש שהוא הותיר את השער סגור עם בריח. מבחינת החוקרים, ניתן לאמת רק את הנושא של איסוף הודיה מאימה ביום שישי מול האם- רוני קדם. את כל שאר הפרטים שהוא מסר- אי אפשר לאמת.
תוחקרו שכנים, ולדבריהם הם לא ראו ולא שמעו את הפעוטה- שזה מוזר ולא סביר, כי כשפעוט יוצא לבד ממקום מסוים, והיו מקרים כאלה, מוצאים אותו משוטט, "מטייל". הוא לא במצב של בריחה, ולהיעלם ולהסתתר. ולכן זה מאוד לא התיישב עם גרסת האב שהודיה יצאה לבדה.
הם גם בדקו את החנייה של רכבו של פימשטיין ושמו לב שהרכב עומד מוזר, על המדרכה. חנייה מאוד לא מסודרת- נראה שמיהר והיה בלחץ כלשהו. וזאת, בניגוד לגרסתו שהרדים את הודיה ברכב ביום שישי בנחת, ושמאז לא הזיז את הרכב. וזה עוד הצטרף למה שהוזכר קודם לכן- פתיחת השער הייתה קשה. ולמעשה, להערכת החוקרים, בלתי אפשרית עבור פעוטה בגילה של הודיה.
פימשטיין חזר על השתלשלות העניינים בפני החוקרים: בשבת בבוקר הוא והודיה אכלו ארוחת בוקר בחצר ואז נכנסו לבית. הוא סגר את הדלת. החליף לה חיתול. שם אותה מול סרט- "צעצוע של סיפור". אבל בחיפוש לא נמצא שום חיתול: עוד עניין שלא מתיישב עם הגרסה שמסר. לאחר כל זה צוות החקירה הסכימו ביניהם שיש פה כבר מספיק דברים שלא מסתדרים בגרסת האב, והוא נלקח לחקירה.

10 שעות מתחילת האירוע אלי פימשטיין נחקר- ואז נפתח הווילון לעובדות דיי מפתיעות. עלה שהוא כלל לא רצה בלידתה של הודיה; הוא ורוני קדם, אימה של הודיה הכירו בחוג פנויים-פנויות 3 שנים קודם להיעלמות. רוני קדם נכנסה להיריון לא מתוכנן והחליטה להשאיר את העובר, למורת רוחו של בן זוגה- אלי פימשטיין. הם נפרדו, אך גם לאחר הפרידה המתח ביניהם גבר- בשל אי הסכמות על גובה המזונות וזכויות הביקור.
בחקירתו, פימשטיין היה רגוע וקר רוח באופן תמוה. החוקרים ציפו שיהיה נסער, שיתעצבן וידרוש שימצאו את ביתו. לא שיישב בנחת ויענה על שאלות. פימשטיין לא נראה חרד במיוחד לגורל ביתו הפעוטה. בדיקה במחשב האישי של פימשטיין שנעשתה באותו הזמן העלתה היסטוריית חיפוש מפוקפקת למדיי, הכוללת מאמרים על גניבת זרע, אבהות, ורעלים. בחקירה, פימשטיין למעשה חושף את מה שלימים יתברר כמניע:
 הייתה בו שנאה יוקדת כלפיי רוני, אם הודיה, והרצח תוכנן במטרה לנקום בה.
החוקרים גם  מצאו ליד המחשב, מחברת עם טקסט שיכול להתפרש ככוונה לרצוח את בתו הודיה ולאחר מכן לשים קץ לחייו. חוקרי הצוות עימתו אותו עם הטקסט, בו נכתב בין היתר: "להודיה  בתי, עוד מעט נשמותינו ייפגשו. נהיה חופשיים מהכבלים של הגוף". פימשטיין שמר על קור רוח. הוא הודה שחווה דיכאון ושאכן כתב את הדברים הללו, אולם הכחיש כל קשר בין הדברים להיעלמות הודיה. בכל זאת, צוות החקירה המיוחד ראה בכך התקדמות- הם קיבלו מידע יקר ערך ויודעים כעת שלפימשטיין יש פסיכיאטר שטיפל בו, אותו יוכלו לחקור. על בסיס הממצאים הם גם מבקשים לשים את פימשטיין במעצר להמשך החקירה.
אולם, דווקא כשנראה שחלה התקדמות, מפקד מחוז ירושלים דאז עצר את צוות החקירה המיוחד בחריקת בלמים, ובצעד שגרם להם תסכול רב, לא אישר את מעצר פימשטיין.

החשש מאוד הגיוני- זה יכול להיות סיוט יחצ"ני ענק; הציבור, שלא מעורה בפרטי החקירה, רואה בפימשטיין אב אומלל שאיבד את היקר לו מכל. פימשטיין הרבה להיראות בתקשורת, דבר שהעצים את הדימוי שלו כאב מודאג וחרד. וודאי לא חשוד. כל מעצר וכל פעולה שמראה שהאב הוא חשוד עיקרי עלולה להתפרש כמעשה של חוסר רגישות במקרה הטוב ואכזריות במקרה הרע, כלפיי אב בשעתו הקשה ביותר.
החוקרים, ביניהם שלומי, הבינו כבר מראשית החקירה שיש להם "עסק" עם אדם שהוא לא פראייר. שחקן טוטאלי של ממש. פימשטיין התראיין לתכניות החדשות השונות. במיוחד, זכור הראון שלו לאושרת קוטלר, בו הוא הפציר בציבור להמשיך בחיפושים, וקולו נשבר- "אל תפסיקו לחפש את הבת שלנו".
 החוקרים חזרו להכין שיעורי בית, חדורי מוטיבציה אפילו יותר. הם החליטו על מעקב צמוד אחרי פימשטיין, בטוחים שכאדם חופשי הוא וודאי ימעד איכשהו ויפליל את עצמו. כל אותו הזמן נמשכו החיפושים- אלפי מתנדבים הגיעו לחפש את הודיה. המשטרה השקיעה משאבים עצומים והפכה כל אבן כדי למצוא את הפעוטה.
הפסיכיאטר שטיפל בפימשטיין הגיע לחקירה- והציג תמונה של אדם עדין, שסובל מדיכאון ומטופל בתרופות, שלא היה מסוגל לפגוע בזבוב- וודאי שלא בביתו. גם לאחר שמראים לו את הטקסט במחברת, הטקסט שהוא למעשה מעין הצהרת כוונות לרצוח ולהתאבד, נשאר הפסיכיאטר בעמדתו. גם קרובי משפחה וחברים שמתושאלים, מעידים שפימשטיין אדם נורמטיבי ואב מסור ולא יכול להיות שיש לו קשר להיעלמות בתו. גם אימה של הודיה, רוני קדם, מתראיינת לחדשות בזמנו ומפגינה אמון מלא בפימשטיין.
פסיכולוג משטרתי הצטרף למאמצי החקירה. הוא טען, שיכולים להיות מניעים אחרים לאלי פימשטיין לשקר, כמו למשל הרצון שלו להיות חכם מאחרים ולהפגין את עליונותו. ושעצם העובדה שהוא שיקר לחוקרים- לא בהכרח מעידה על אשמתו ועל כך שהייתה לו יד בהעלמות הודיה, אלא זה איזשהו פגם נפשי בפימשטיין. החוקרים ביקשו מפימשטיין לעבור בדיקת פוליגרף- ולהפתעתם, הוא הסכים. ולא זו בלבד שהוא מסכים, אלא נמצא דובר אמת. כלומר עוד חיזוק לטענה שלא הייתה לו מעורבות בהיעלמות.

ועדיין, החוקרים לא מרפים. הם נשארים על הזנב של פימשטיין במעקב צמוד. ביום השני להיעלמות- אירעה התרחשות מוזרה; פימשטיין נסע עם חבר ליער ירושלים. השניים חיפשו משהו במשך כמה דקות, חזרו לרכב ונסעו משם. החוקרים קיבלו את המידע מחוקר שעקב אחריהם ולא ידעו כיצד "לעכל" אותו בהתחלה. בתשאול של החבר ע"י צוות החקירה, החבר מסר שפימשטיין סיפר לו שהיה לו חלום על הודיה. שהיא ביער וקר לה. ולכן, יצאו לחפש. בדיעבד, החוקרים ראו בזה עוד "סצנה" בהצגה בבימויו של אלי פימשטיין.

הוזכר מקודם הכיוון של רקע לאומני, שאפף את החקירה בתחילתה. כיוון זה נשלל לחלוטין על ידי השב"כ. ולא זו בלבד, אלא הייתה זו עדותו של גנן פלשתינאי, שהיה ב"מקום הנכון ובזמן הנכון", שהובילה את החוקרים לדעת- גם היכן הודיה וגם מי אחראי למה שקרה לה.

פועל פלשתינאי שעבד ביישוב "עמינדב" כגנן זיהה את פימשטיין מתמונה בעיתון. בדיעבד, אולי זה פעל לטובת החקירה שפימשטיין הרבה להתראיין עד רמה שהפך ללהיות סוג של "מפורסם"- היה קל לזהות אותו. אותו גנן, העיד בפני החוקרים שהגיעו אליו, שראה את אותו אדם חופר בור באדמה ביער המגינים, ביום רביעי- יומיים לפני ה"היעלמות". הם נסעו למקום, ובדיוק במקום שהגנן סימן- הם חופרים ועד מהרה מוצאים גופה.  את הגופה- של הודיה.

לאחר מציאת הגופה של הודיה, בדיוק במיקום שנמסר ע"י הגנן הפלשתינאי שזיהה את פימשטיין חופר קבר שלושה ימים קודם לרצח, צוות החקירה הבין שהם קרובים מאוד לפתרון המקרה. החוקרים, שחשדו לכל אורך הדרך שהאב הוא זה שמעורב בהעלמות הודיה, קיוו עד לרגע מציאת הגופה שאולי בכל זאת לא מדובר ברצח.

החוקרים הבינו שפימשטיין חפר את הבור מבעוד מועד ותכנן הכול. איכון לנייד של פימשטיין מיום רביעי אישר שהוא אכן היה שם, באותו מיקום ביום רביעי. פימשטיין כמובן נלקח לחקירה והפעם בחזקת חשוד ברצח. באותו שלב, היו בידי צוות החקירה דיי ראיות שקושרות את אלי פימשטיין לרצח- עדות הגנן, מיקום הנייד של פימשטיין, המחברת. ועדיין, הודאה באשמה היא- היא "מלכת הראיות". אם יצליחו החוקרים להוביל את פימשטיין להודות באשמה, ביחד עם כל הראיות האחרות שתומכות בהודאה זו, זה מוכיח מעל כל ספק שזה הוא.

צוות החקירה, בתחילה לא משתף את פימשטיין בעובדה שנמצאה הגופה. פימשטיין נשאר בשלו ולא מאבד את קור הרוח שלו. בסופו של דבר, הוחלט כן ליידע אותו על מציאתה של הודיה. כדי לחלץ מפימשטיין את ההודאה החוקרים משתמשים בתרגיל המוכר: השוטר הטוב והשוטר הרע. השוטר הטוב- יואב בר מקשיב, נותן לפימשטיין לדבר, מתייחס אליו באופן אנושי ומכובד. ואילו השוטר הרע- שלומי כהן מתפרץ, מפגין זלזול ומנסה לעלות לו על העצבים.

פימשטיין נותר מבוצר בהכחשותיו וסירב להודות. החקירה נמשכה והתמשכה עד לשעות הקטנות של הלילה, ללא הודאה באופק. המוטיבציה להודות הגיעה דווקא לאחר שהחקירה נעצרה. פימשטיין נלקח למעצר, לא לפני ש"השוטר הטוב", מסר לפימשטיין את מס' הטלפון הנייד שלו, והורה לאפשר לו להתקשר אליו בכל שעה- לדבר.
שלומי: מ-40:05 "אנחנו מתמקדים אתו על שני ימים" ועד 42:42 "אני מוכן לספר לך מה היה ביום רביעי וביום שבת".
בטלפון  לראש צוות החקירה יואב בר, פימשטיין הודה שהיה ביער המגינים. כאשר הם ישבו זה מול זה, שוב בחדר החקירות, פימשטיין חשף בפניו את כל ההכנות. הוא החל לחפור בור חודש לפני הרצח, אבל הבין שהבור לא מספיק גדול וחוזר 3 ימים לפני הרצח ליער להרחיב אותו- אז בעצם נצפה ע"י הגנן הפלשתינאי. פימשטיין סיפר לחוקרים ושיחזר מה באמת קרה ביום ההיעלמות. כיצד הטביע את הודיה, בתו, ולאחר מכן קבר אותה ביער המגינים.

הסתיימה החקירה. לכאורה, הסתיימה עבודת החוקרים על התיק. אבל שלומי גילה עד מהרה, שאלי פימשטיין לא בדיוק סיים איתם. הוא קיבל שיחת טלפון מפתיעה מפימשטיין יום אחד, וביקש לקבל את תמונת בתו, "למזכרת". שלומי היה בהלם.
פימשטיין הואשם ברצח. במשפט, טען להגנת אי שפיות. הגנת אי שפיות, זה לטעון שבזמן ביצוע המעשה, הוא אומנם ביצע אותו אך "בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי", לא יכול היה:
א. להבין מה הוא עושה ומה פסול במה שהוא עושה. כלומר בשל אותו מצב נפשי/ליקוי שכלי, מדובר באדם שלא יכול להבחין בין רע לטוב- תודעה לא מפותחת, כמו ילד.
ב. לא יכול היה להימנע מהמעשה. אותו מצב נפשי/ליקוי שכלי ממש "כפו" עליו את המעשה וברור שאם לא היה לו את אותו מצב/ליקוי הוא לא היה עושה מה שעשה.
לא ברור בדיוק מה זה אומר- "מחלה שפגעה ברוחו או ליקוי שכלי". זה מאוד נתון לפרשנות. ולראייה כמות הטענות להגנת אי שפיות בארץ- נדבר על כך בתכנית אחרת.
פימשטיין כלל לא הביע חרטה על הרצח, וכל התנהלותו הייתה מניפולטיבית ומלאת סתירות.

פימשטיין טען במהלך המשפט שסבל מדיכאון עמוק ושזה הוביל אותו למחשבות על התאבדות. הדיכאון החריף עקב הסכסוך הכספי עם רוני קדם, אימה של הודיה, על נושא המזונות. האיומים והנתק מהודיה החריפו את המצב הנפשי, ואז לכל זה התלווה גם כעס בלתי נסבל. הוא רצה לפגוע ברוני.

הטענה להגנת אי שפיות, הייתה- בעיקר לדעת החוקרים- ממש מופרכת. כאשר בוחנים ומנתחים את התנהלות פימשטיין לאורך החקירה, קל מאוד לראות שליקוי שכלי הרי אין לו. נהפוך הוא, מדובר באדם מתוחכם, שגם לפני המעשה וגם אחריו הראה יכולת אינטלקטואלית. הוא ידע לחשב את מהלכיו בזהירות, להתלבט. כנגד טענת האי שפיות, התביעה, בעזרת החוקרים, ידעה בדיוק מה להשיב. התביעה הזכירה, שהיה גם ניסיון רצח קודם לרצח של הודיה, שלא יצא אל הפועל עקב שיקול הדעת של פימשטיין.

באשר למחלה שפגעה ברוחו- האם דכאון, ה-מגיפה של המאה ה-20, כשכל אדם שלישי לוקח כדורים נגד דכאון, מבטל את היכולת של אדם להבין מה הוא עושה ומה פסול במה שהוא עושה? כעקרון לא. במקרה של פימשטיין- ממש לא. עובדה שהוא הצליח פעם אחת לגבור על הרצון שלו, כי הבין שזה פסול. התכנון והביצוע לא היו מתוך מחלה שמנעה ממנו את ההבחנה בין רע לטוב. הוא הבין היטב שהוא עושה מעשה פסול ופעל ככל שיכל כדי להסתיר אותו.
ואכן, טענתו להגנת אי שפיות נדחתה. הוא נידון למאסר עולם ביולי 2004, עונש אותו הוא מרצה גם כעת. לפימשטיין לא היה קל להתאקלם לשינוי מנחקר לאסיר, ובתחילת מאסרו ניסה לשים קץ לחייו.

ב-2006 פימשטיין אולץ לשלם גם על חיפושי השווא שגרם למשטרת ישראל, סכום של מיליון וחצי שקלים בתביעה אזרחית שהוגשה נגדו.

אחרית דבר 
החוקרים אט אט חזרו לחייהם, אך המשיכו לעקוב אחרי התיק עד להרשעה. כולם רצו לוודא שפימשטיין יבוא על עונשו. החוקרים למעשה גילמו את האינטרס הציבורי בצורתו המלאה, למנוע מצב שרצח מסוג זה יחזור על עצמו. לצערם, הם התבדו ונספרו לא מעט מקרים דומים מאז 2002. כל מקרה מהדהד בראשו של שלומי לרצח של הודיה קדם, והוא שמלווה את שלומי עד היום.

כמה שאלות נותרו פתוחות: כיצד הצליח פימשטיין לעבור את בדיקת הפוליגרף ונמצא דובר אמת? האם זה אומר שהוא פסיכופת?
 שקרנות פתולוגית היא אכן אחד המאפיינים באמצעותם מקובל לאבחן פסיכופתים, אבל רק אחד מתוך 20 פריטים קיימים. צריך לבחון את שאר המאפיינים על מנת לאבחן. מכשיר הפוליגרף מבוסס על ההנחה שכאשר אדם משקר, יבואו לידי ביטוי שינויים פיזיולוגיים שהם בלתי נשלטים:
 עלייה בלחץ הדם, שינוי בקצב הדופק ושינוי במוליכות החשמלית של העור. וזו הנחה שבהחלט לא תקפה לגבי כל אדם. חוץ מזה, הבדיקה היא השוואתית- והיא מבוססת על פערים בתגובות של הנחקר לשאלות שונות (מהותיות, וביקורת). תוצאות בדיקת הפוליגרף אינן קבילות כראייה משפטית ואין להן שום ערך מלבד בחקירה.

החוקרים, כבר כשחקרו את פימשטיין הבינו שיש מולם אדם שאין לו בעיה לשקר במצח נחושה. מבחן הפוליגרף היה יותר מעין "תרגיל", כדי לבחון האם פימשטיין בכלל יהיה מוכן לעבור בדיקה. מתוך הנחה שאם הוא אשם הוא בטח יחשוש להיתפס. לא היה לו חשש כזה, כי הוא ראה בזה אתגר, וכי כאמור יש לו אישיות נרקיסיסטית שמתרכזת אך ורק בו.

חלפו 16 שנים, שלומי כהן מי שהיה ה"שוטר הרע" בחקירת הרצח של הודיה קדם ע"י פימשטיין, עשה שינוי חד והפך לעו"ד שלומי כהן- סניגור פלילי. כיום, הוא מייצג אנשים שנחשדים בפלילים. שאלנו אותו על השינוי הזה: האם היה מייצג את אלי פימשטיין? תשובתו הייתה חד משמעית- לא.

עם האמירה הברורה הזו נסיים. אני דנה הילמן, מאחלת המשך יום צודק לכם. נשתמע, בתכנית הבאה- בתיק הפשע הבא.

ולמי שתוהה:
מוזיקה הסיום היא מאת Claude Debussi: היצירה נקראת clair de lune (אור הירח). זוהי מנגינה מאוד נפוצה כאחת המנגינות הנכללות במוביילים מנגנים לתינוקות, שכן היא נחשבת מרגיעה ושקטה. מעין שיר ערש ללא מילים. אולם אני שומעת בה צער רב, במיוחד כאשר אני מהרהרת בכל אותם תינוקות ופעוטות שחייהם שאך זה החלו, נלקחו מהם, ודווקא במקום שהיה אמור להיות מוגן להם יותר מכל- בביתם. מנגינה זו ליוותה אותי ולא עזבה אותי לאורך כל הליך הכנת הפרק.

דנה



הוסיפו הערות: