הקיסר הראשון של הקרימינולוגיה

להאזנה לפרק:


"אם נפתח את ספרי ההיסטוריה, ניווכח שהחוקים, אעפ"י שהם אמנות בין בני אדם חופשיים או אמורים להיות כאלה, לרוב אינם אלא כלי בשירות תשוקותיהם של מעטים או פרי הצורך החולף או המקרי".
זהו ציטוט מתוך ההקדמה לספרו של האורח בפרק שלנו הפעם. או לפחות, מי שהייתי שמחה שיהיה האורח שלנו הפעם.

 מחבר "על פשעים ועל עונשים", Dei delitti e delle pene- מה שנחשב למעין תנ"ך של הקרימינולוגיה הקלאסית, הלך לעולמו בשנת 1794. כך שממש החמצתי אותו. באיזה.. 225 שנה.

בשנת 1764 נפל דבר באירופה. עינויים ועונשי מוות שהיו מקובלים באותה התקופה גונו בתקיפות ע"י צ'זארה בקארייה האיטלקי. הספר שכתב, מעין מסה שכתובה בצורה מאוד תמציתית, אך יסודית למדיי, זכה להצלחה מסחררת והוביל לשינויים מהותיים בצורה בה חושבים על פשיעה. וגם לכמה רפורמות של ממש באותה התקופה...
אבל- האם העקרונות המתוארים בספר שרדו במבחן הזמן? ועד כמה והאם בכלל, הם רלוונטיים למציאות הפשיעה כאן, ועכשיו?


צ'זארה בקרייה נולד במרץ 1738, במילאנו- איטליה.
אירופה הייתה כר פורה למחשבה אינטלקטואלית. באותו הזמן איטליה עוד לא הייתה מדינה עצמאית ומאוחדת כפי שהיא כיום, אלא הורכבה מדוכסויות שונות. דוכסות מילאנו וכל חבל ארץ לומברדיה נשלטו בידי בית הבסבורג האוסטרי. במשטר אבסולוטי שנחשב יחסית מיושן לעומת משטרים אבסולוטיים אחרים שכבר החלו לראות את אור הנאורות. צ'זארה, באיטלקית - קיסר. אולי לנו זה נשמע כמו שם מוזר, אך באיטליה, ובמדינות נוספות בהן נותרו שרידים משמעותיים של האימפריה הרומית - שם דיי נפוץ.

צ'זארה נשלח בגיל שמונה לעיר פארמה, לבית ספר בניהול המסדר הישועי,  אותו מאוחר יותר הוא תיאר כ"פנאטי". הוא למד שם שמונה שנים, עד לגיל שש עשרה. שם ביסס את הכשרון המתמטי שלו, ולצד זה ככל הנראה גם רכש את הדחייה שלו ממנהגי הכנסייה הקתולית. לאחר מכן, פנה צ'זארה ללימודי משפטים. לא בהכרח כי זה עניין אותו במיוחד, אלא כי זה מה שהיה מקובל בזמנו אם אתה בן למשפחת אצולה. או אם אתה מנסה להיראות ככזה בכל אופן…
הוא השלים את התואר באוניברסיטת פאביה ב- 1758,
ואז: הוא התאהב. באישה הלא נכונה. תרזה די בלאסקו הייתה, אבוי, בת למשפחה ממעמד חברתי נמוך יותר משל צ'זארה. הוריו התנגדו בתוקף לקשר ביניהם. אבל, הרומנטיקה ניצחה והם נישאו ב- 1761 למרות ההתנגדויות. בהתחלה חיו בעוני, ולא זכו לתמיכה הכלכלית של אביו של צ'זארה. בהמשך, העניינים נרגעו ואביו כן הסכים לקבל את תרזה כמשפחה.

הופתעתי לגלות שצ'זארה בקארייה החל את דרכו, בכלל, כמעין תאורטיקן כלכלי… בעבודה מ-1762  "Del Disordine e dei remedi delle Monete" (בתרגום מילולי- על הבעיות ועל הפתרונות בניהול מוניטרי) מצא שערך הסחורות נמצא ביחס הפוך לכמות שלהן ולמספר המוכרים, ולעומת זאת ביחס ישר לתחרות הקונים, למסים, לכוח העבודה ולאמצעי התובלה. במילים אחרות, היצע וביקוש: ככל שההיצע גדול, המחיר נמוך יותר. ככל שהביקוש גדול יותר, המחיר עולה. בהמשך נראה למה הבסיס התאורטי הזה מתחבר באופן מושלם לתיאוריה הקלאסית בקרימינולוגיה, שבקארייה היה ממייסדיה. ולמה זה לא באמת מפתיע, או סותר, שאבי הקרימינולוגיה הקלאסית היה לפני הכול- כלכלן שמחשב עלות מול תועלת.
אל חשש, לא אתחיל לצייר עקומות. לא רוצה לגרום לכם לסיוטים בלילה…
במאמר כלכלי נוסף מ- 1764 [בשם "Tentativo analitico sui Contrabbandi"] ניתח יחסים בין תעריפים לבין הברחות. הוא טען שמכסים גבוהים מעלים את התמריץ להבריח סחורות ועל ידי כך מביאים, באופן אירוני, לירידת ההכנסות.

אבל, עוד בימי העוני והמאבק לשרוד, הכיר צ'זארה בחור מעניין בשם פייטרו ורי; בחור דעתני בעל כריזמה מתפרצת, שסחף אחריו גברים צעירים נוספים, שהרכיבו יחד חבורה בשם "אקדמיית האגרופים".
אני יודעת מה אתם חושבים! לא.. לא מדובר ב"מועדון קרב" של המאה ה- 18, אלא בחוג אינטלקטואלי בו חברי אקדמיית האגרופים קיימו דיונים ברומו של עולם והיו נחושים בדעתם- לשנות את העולם. צ'זארה כאמור התעניין בכלכלה והיה לו חוש אנליטי מרשים. אבל את פייטרו ורי, זה פחות עניין. פייטרו ורי היה להוט להביא את בשורת הנאורות לאיטליה.
באירופה של אותם הימים, נאורות הייתה ה-דיבור. באנגליה ובצרפת, עוד במאה ה- 17, הרעיונות של הובס, וולטייר ורוסו, הציתו את דמיונם של הצעירים, בעיקר את אלו ממעמד הביניים החדש שנוצר. כעת עשו הרעיונות האלה את דרכם גם לאזורים אחרים של אירופה.
חברי אקדמיית האגרופים רצו לראות איטליה ליברלית יותר, כזו שבה העם צריך להיות הריבון ולא הכנסייה. כזו שבה אין חשיבות מיוחדת למשפחה אליה נולדת- אלא להשכלה שרכשת. שבה עם מספיק רעב להצלחה וכישרון- תוכלו להגיע לאן שרק תירצו. 

צ'זארה היה בן 23 בלבד, נשוי טרי כאשר נתקל בכתבי מונטסקייה. מכירים את זה שאתם קוראים משהו והוא נהיה האובססיה החדשה שלכם?
החברה הגאונה מישהו? טוב… ניסיתי.
מונטסקייה הצרפתי טען שחלה חובה מוסרית על המשטר להבטיח את חירות האדם, שהיא זכות טבעית של כל אדם. וכדי לעשות זאת- יש להפריד בין שלוש הרשויות, תוך שמירה על איזונים ובלמים:

• הרשות המבצעת
• הרשות המחוקקת
• הרשות השופטת

עם זאת, מונטסקייה האמין באי ניידות של מעמדות חברתיים, וראה את פשוטי העם כלא שווים וכחסרי זכויות להתעלות למעמד של שליטים. פייטרו, מנהיג החבורה האגרופית, חשב אחרת.
צ'זארה נקרע ביניהם.

צ'זארה היה לרוב, מבין השקטים שבחבורה. הוא לא היה כריזמטי במיוחד, ובוודאי לא קולני במיוחד. המזג שלו תואר כלא צפוי- לעיתים נלהב ומלא שמחת חיים ולעיתים מכונס בעצמו, מדוכא ואפילו לא מתפקד. אבל הויכוחים האלה עוררו את סקרנותו ואת חדוות הקריאה שלו בכתבי הנאורות. ורי העלה את הרעיון שבקאריה יעלה שלב, ויכתוב על תחלואי המשפט הפלילי.
וכך, בגיל 25, במרץ 1763, צ'זארה בקארייה התיישב לכתוב. אני ממש יכולה לדמיין אותו יושב מול הדף הריק, והמחשבות מתרוצצות: מאיפה להתחיל? מה לומר? [השעון מתקתק]

 והמילים החלו לנבוע מהעט...

"החוקים הם התנאים שבמסגרתם מתאחדים בני אדם עצמאיים ומבודדים לכלל חברה" (...) "שום אדם אינו מעניק בחינם חלק מחירותו למען טובת הציבור; אילו היה הדבר בגדר אפשרות כל אחד מאיתנו היה מבקש שהאמנות שמחייבות אחרים, לא תחייבנה אותו! כל אדם רואה עצמו כמרכז ענייניו של העולם!" "איש לא ירצה להפקיד במאגר הציבורי אלא את פיסת החירות הקטנה ביותר שאפשר, זו שדי בה לגייס את האחרים להגן עליו. צירוף כל הפיסות האלה… יוצר את הזכות להעניש".
כלומר, הצדק שרשויות החוק אוכפות, לא מגיע ממקור אלוהי  או נובע ממצב טבעי, אלא מתנאי ההתקשרות בין האנשים המרכיבים את החברה. זה רעיון האמנה החברתית, שעלה עוד קודם לכן ב"לוויתן" של תומס הובס וב"על האמנה החברתית" של זאן-ז'אק רוסו. אלא שבקארייה לקח את הרעיון הזה צעד אחד קדימה- מטרת החוק, לשיטתו, היא לשמור על האיזון העדין שבין האינטרס של החברה בכללותה, לבין האינטרס של היחיד. כמובן, לא תמיד האינטרס זהה. ולכן צריך למצוא את נקודת שיווי המשקל- בדיוק כפי שמלמדים אותנו בכלכלה. כדי למנוע מאחרים לפגוע בחירותם של אנשים, צריך להציג בפניהם עונשים על הפרת החוק.

מבחינת בקארייה, עונשים לא יעילים הם פשע של ממש. הוא סבר שעונש חייב להינתן בצמידות או מהר ככל האפשר למועד ביצוע הפשע. כיום, אנחנו מבינים שלהליך הפלילי עצמו יש השלכות שהן כמעט "עונשיות", עוד לפני שבכלל נגזר העונש, או אפילו נפסק כי הנאשם נמצא אשם- בוודאי אם החשוד עצור, אם הוא לא חי את חייו. ולכן אנחנו צריכים כחברה לשאוף לכך שהזמן הזה יצומצם. זה חלק מהליך הוגן- מה שידוע במושג Due process. בקארייה הכיר בזה שהליך מתמשך הוא נטל לכל הצדדים המעורבים, וביקש לצמצם את התופעה הזאת. עוד נקודה שתתרום ליעילות הענישה היא נושא וודאיות העונש:  אם לפעמים מענישים ולפעמים לא, על אותו פשע- אז העונש אינו יעיל כגורם מרתיע.
זה חייב להיות ברור שאם פשעת ונתפסת- תיענש.

משם, הגיע למסקנות על הדרך הנאותה להעניש. המוסרית יותר, ההומנית יותר. אבל מעל הכול- היעילה יותר. חוק שווה לכולם, עונש שווה לכולם. המחיר הוא אחיד. אין הנחות ל"סלבס", ואין מחיר גבוה יותר לחלשים שלא יכולים להגן על עצמם ושקל להתעמר בהם. כשבקארייה מהרהר בזה, עולה בו המחשבה שאולי דווקא צודק יותר שהמצב יהיה הפוך- היות והמורמים מעם, כאשר פושעים, גורמים לנזק כבד יותר לחברה:
"למי שאומר כי הטלת עונש זהה על האציל ועל פשוט העם אינה צודקת בגלל ההבדל בחינוכם, ובשל הקלון הדבק במשפחה מכובדת- אענה שהמדד לעונש אינו רגישותו של הפושע, אלא הנזק הציבורי, שהוא גדול יותר ככל שמבצעו נהנה מפריבילגיות רבות יותר". העונש יוטל ע"י החוק, ולא ע"י האדם. כלומר, מערכת אובייקטיבית ושוויונית. אין פה משהו אישי.
[וזאת בניגוד לאיטלקי אחר בשם מייק קורליאונה, בנו של הסנדק (דמות בדיונית? או שלא), שהאמין- שהכול אישי .]

"רק החוקים רשאים לקבוע את העונשים על פשעים", כותב בקארייה בלהט, "והסמכות לקבוע את העונשים חייבת להיות אצל המחוקק. השופט אינו רשאי, בתואנה כלשהי של טובת הציבור, להחמיר את העונש שנקבע בחוק לאזרח עבריין!" . "המחוייבות הזאת, היורדת מן הארמון עד משכנות העוני, מחייבת את רם המעלה ואת שפל המעמד במידה שווה". אבל הוסיף, שהשוויון בעונשים הוא "רק חיצוני", כלומר ברור שאין יכולת לאמוד את ההשפעה האמיתית של העונש, וההשפעה של העונש, האפקט אינדיבידואלי, משתנה מאדם לאדם.
בקארייה גם התייחס לתפקיד של השופטים במערכת הפלילית. והוא טען שהתפקיד חייב להיות מוגבל ביותר, כמעט טכני גרידא: "צריך שצד שלישי ישפוט ויקבע את אמיתות העובדות. מכאן הצורך בשופט שפסיקותיו יכללו רק את אישורן של עובדות המקרה או את שלילתן".
במילים אחרות, העונש חייב להיגזר מהעובדות. ומשנקבעו העובדות של המקרה, העונש הוא בהתאם לחוק. ולשופט לא צריך להיות הרבה say בגזירת העונש. בקארייה כתב: "לכל אדם יש נקודת מבט משלו ולכל אדם יש נקודת מבט שונה בזמנים שונים". אם ניתן לשופטים מרחב תמרון לגבי "פרשנות" החוק, וכוח גדול כל כך- "רוח החוק תהא אפוא התוצאה של ההיגיון הטוב או הגרוע של שופט אחד ושל העיכול הקל או הקשה של ארוחתו. היא תהיה תלוייה בעוצמת רגשותיו של השופט".

 חייבים לזכור שבאותו הזמן זה לא היה המצב. בתי הדין באיטליה נהנו משיקול דעת כמעט בלתי מוגבל בכל הנוגע להרשעה ולענישה, ואלו- היו פעמים רבות שרירותיים. השופטים לא ניסו אפילו להסתיר את הנטייה שלהם להטות את גזר הדין בהתאם למעמד החברתי אליו משתייך הבא לפניהם, ושירתו בגלוי את האינטרסים של האליטות. מנגנוני המשפט הפלילי נשענו על שרידי הדין הפיאודלי, שרואה באזרחים "צמיתים" המשועבדים לשליט, שחירותם אינה זכות טבעית שניתנת להם.
הכנסייה, ביחס לכוחה באזורים אחרים של אירופה, שלטה באיטליה ביד חזקה. וכשאני אומרת יד חזקה, אני מתכוונת לזה גם במובן המילולי וגם במובן המאוד פיזי 
בני המעמדות העליונים נהנו מהגנת החוק, בעוד שאנשים ללא אמצעים או מעמד מיוחס, היו חשופים לנחת זרועו ונדרשו לשאת בעונשים ובשיטות חקירה ברבריים: קטיעת איברים, העלאה על המוקד ועינויים סדיסטיים היו דבר שבשגרה. גזר דין מוות נגזר לעיתים גם על אלו שנמצאו אשמים בעבירות פעוטות. במקרים רבים, לא הייתה שום פרופורציה בין חומרת העונש לחומרת הפשע. ובקארייה כתב: לא, זה חייב לעמוד ביחס ישר אחד לשני. היית נחקר ונענש, בהתאם למעמד החברתי אליו השתייכת. אנשים שגנבו לחם יכלו למצוא עצמם ללא יד.
"הדעת אינה סובלת התעללות שכזאת במאה השמונה עשרה!", כתב בקארייה.

“מיותר לחזור על העניין הזה ולהביא דוגמאות רבות מספור לחפים מפשע אשר התוודו על חטאים בגלל ייסורי העינויים (...) בהינתן כוח השרירים ורגישות הרקמות של אדם חף מפשע, יש למצוא את מידת הכאב שדי בה לגרום לו להתוודות על פשע נתון". בקארייה מזכיר שחקירה מכוונת לבירור האמת: "אבל כל פעולה אלימה מטשטשת ומעלימה את ההבדלים הזעירים שעל פיהם מבחינים לפעמים בין אמת לשקר", וכך אולי תתקבל הודאה באשמה- אך לא האמת. כלומר הוא טען, כבר אז, שהפעלת כוח עשוייה להוביל להודאות שווא.
"הריבוי חסר התועלת של ייסורים", כתב בקארייה, "הניע אותי לבחון אם עונש המוות הוא באמת עונש מועיל וצודק בממשל מאורגן היטב".
אם אתם זוכרים, באחד הפרקים הקודמים הבטחתי להרחיב בנושא עונש המוות. אז פה זו הזדמנות מצויינת, היות ואפשר לומר שגולת הכותרת בספר היא הפרק המוקדש לסוגייה. בנת'האם האנגלי, כתב מאוחר יותר שההתייחסות של בקארייה לנושא כל כך ממצה, שלא נותר לאחרים אלא להחריש בנושא הזה.

 לבקארייה היו הרבה טענות כנגד עונש המוות: למשל, הוא טען שעונש מאסר ממושך הרבה יותר מרתיע מעונש מוות שהרי (ציטוט): "המעצור החזק ביותר נגד פשעים אינו החזיון האיום אך הרגעי של מות רשע אחד, אלא הדוגמא המתמשכת של אדם נטול חירות".
הוא הוסיף וטען שכל עונש החורג מן הנחוץ כדי למנוע ביצוע עבירות, אינו משרת את הצדק, אלא מהווה שימוש לרעה בכוח שהופקד בידי השלטון. אם לפי רעיון האמנה החברתית, אנשים בחברה מוכנים לוותר על מקצת מהחופש שלהם, בתמורה להגנה על ביטחונם, על רכושם, על חייהם, אז נוצר פרדוקס: מי בדיוק לפי האמנה מוכן מראש להפקיד את הכוח להמית אותו?
בקארייה ביקש להחדיר שפיות והגינות למנגנון המשפט הפלילי, ועונש המוות הוא בעיניו האוייב המר של כל מה ששפוי והוגן: התגלמות המדינה, או השלטון, כרוצחים אלימים בעצמם.
אם הם רוצחים, מה יגידו אזובי הקיר?!   

בקארייה כתב: "נראה לי שיש משום אבסורד בכך שהחוקים, ביטויי רצון הציבור המתעבים את הרצח ומענישים עליו, יבצעו אותו בעצמם! וכדי להרחיק את האזרחים מן הרוצח- יורו על רצח פומבי?..." (...) "אם יטענו כנגדי שכמעט בכל התקופות ובכל האומות נגזר עונש מוות על פשעים מסויימים, אשיב שההיסטוריה של האדם דומה לים רחב ידיים של טעויות (...) קולו של הפילוסוף חלש מדיי מול ההמולה והצעקות של הרבים, שההרגל העיוור מנחה אותם. אבל החכמים המעטים הפזורים על פני האדמה עונים לי כהד מעומק ליבם" (...) "כמה מאושרת הייתה האנושות אילו ניתנו לה החוקים בפעם הראשונה בעת הזאת, כשעל כסאות המלוכה של אירופה יושבים שליטים מיטיבים, רעים למידות הטובות שוחרות השלום, למדע ולאמנויות…"

בקארייה ממשיך גם למחשבות על מניעת פשיעה. בין היתר מצאתי משפט שדיי הימם אותי במידה שבה הוא הקדים את זמנו. בקארייה כתב שאי אפשר לראות בעונש על פשע עונש צודק (כלומר נחוץ), "כל עוד לא נקט החוק את האמצעי הטוב ביותר שבאפשר, בנסיבותיה של כל אומה ואומה, כדי למנוע אותו". כלומר, בא בקארייה וממש בגלוי מטיל אחריות, על מעשים פליליים, על המדינה. על היישות השולטת. הטענה היא שכשלי המדינה הם שהביאו לתוצאה, ולכן לא הוגן ולא צודק להאשים את האזרח במעשה. אולי זו נקודה למחשבה למחוקקים גם כיום…

"ברצונכם למנוע פשעים?", שואל בקארייה ישירות, "הקפידו שהחוקים יהיו ברורים ופשוטים, שכל כוחה של האומה יתמקד בהגנה עליהם וששום חלק ממנו לא ישמש להריסתם. הקפידו שהחוקים יעדיפו בני אדם אינדיבידואליים יותר מאשר את מעמדותיהם." (...) "אומה אמיצה וחזקה תמחק בסופו של דבר את האי- וודאות של חוקיה". אלו מילים רלבנטיות גם היום: כמה מאתנו מכירים את החוקים במדינה? כמה מאתנו מצליחים להבין מה המשמעות של ממבו ג'מבו משפטי, שמנוסח בצורה מפותלת? האם מנסחי החוקים בכלל מקדישים מחשבה לכך שהחוק צריך להיות ברור ונהיר גם לאדם שאינו משפטן? כנראה... שיש מקום לשיפור.
לבסוף, כתב בקארייה כי האמצעי הבטוח ביותר, אך גם הקשה ביותר למניעת פשעים הוא שיפור החינוך. ומהו חינוך משופר? כזה שעוסק בנושאים נבחרים ומדוייקים יותר מאשר בשלל נושאים עקרים, כזה שמעדיף את המקור על פני ההעתקים בלימוד התופעות. אבל בעיקר: "עליו לעודד את המעשים הטובים בנתיב הקל של הרגש, ולהניא מן הרע בנתיב הבדוק של הצורך ושל הקושי, ולא בנתיב המפוקפק של ציווי, שאינו משיג אלא ציות מאולץ וזמני". בקארייה לא הרחיב הרבה מעבר לכך על החינוך בשירות מניעת הפשיעה, אבל זורק רמז לאדם דגול (ז'אן ז'אק רוסו) שכבר הרחיב על הנושא, בספרו "אמיל, או על החינוך".

"על פשעים ועל עונשים" פורסם ביולי 1764, ופורסם בתחילה בעילום שם, עקב החשש מפני הצינזור והרדיפה של הכנסייה- שכוחה באיטליה של אותם ימים, כפי שציינו, היה גדול.

וכמובן הכנסייה הקתולית הייתה הראשונה להעביר ביקורת על הספר: הם, לא אהבו שם, בלשון המעטה, את הנחות המוצא החילוניות של בקארייה. ומה זאת אומרת שאין לאל כל תפקיד בענייני החברה?! הספר הוכנס לרשימת הספרים האסורים של הוותיקן (דבר שאולי אף תרם לפרסום הספר, אז- תודה כנסייה קתולית!) ונותר שם כמאתיים שנה. נזיר קתולי בשם פרדיננדו פקיני כינה את מחבר הספר: "בזוי, מטורף, אוויל, מתחזה" ואפילו המציא קללה עסיסית חדשה במיוחד עבורו- סוציאליסט. 
עוד לא היה סוציאליזם אז, להזכירכם. בכל אופן, הנה לכם- בקארייה היה גם ה"סוציאליסט" הראשון בהיסטוריה.

אבל גם אנשים שהיה קצת יותר קשה לחשוד במניעים שלהם, העבירו ביקורת נוקבת על הספר. קאנט התנגד למסקנות של בקארייה ביחס לעונש המוות וראה בו עונש הולם למעשי רצח. הוא גם לא ראה עין בעין לגבי מושג "האדם הרציונלי" או "האדם הכלכלי"- אדם ששוקל את צעדיו בהתאם לשיקולי עלות מול תועלת, בהתאם לשאלה האם הפשע "משתלם"? קאנט סבר שלא זה מה שמנחה את בני האדם, ושבכלל אנשים לא "עובדים" ככה. לא לכל דבר שהם עושים יש סיבה, ובוודאי לא אחת כזו שהם יכולים להצביע עליה והם מחליטים לפיה באופן מודע.
היו גם מבקרים שעבורם בקארייה לא הלך רחוק מספיק, אלא היה שמרן בדיוק כמו האחרים ורק רצה לקבע בצורה "יעילה יותר" את המצב הקיים מבלי לשנות משהו מהותי. מישל פוקו למשל, לא ראה בספר של בקארייה משהו מהפכני. אלא "עוד מאותו דבר". עדיין מאזן הכוחות בחברה נשאר בדיוק אותו הדבר, עדיין החזקים שולטים והם אלו שקובעים את החוקים.
אז מה עשינו בזה?

הביקורת הייתה טיפה בים לעומת ההצלחה והתגובות החיוביות בהן הספר התקבל. ההצלחה הייתה מיידית: עותקי המהדורה הראשונה נחטפו, ועד מהירה הודפסו מהדורות נוספות, הפעם בציון שמו של צ'זארה בקארייה.


בצרפת הספר, שיצא בתרגום לצרפתית, הצליח אפילו יותר מאשר באיטליה. הוגי הדעות הידועים של התקופה: וולטר, דייויד יום, קראו את החיבור כמעט בעת שיצא והיללו את הספר ואת- בקארייה. "על פשעים ועל עונשים" נהיה ללהיט החם, למה שכולם- כלומר כל מי שנחשב- דיברו עליו. אנסה להמחיש את מימדי ההצלחה המפתיעה. תארו לכם שיוצאת סדרה חדשה ברשת נידחת למדיי (לא נטפליקס), של יוצר אלמוני למדיי, והיא לפתע הופכת להיות הסדרה הכי מצליחה והכי נצפית. והיוצר הופך לכוכב. אז משהו כזה…
בקארייה לא ציפה להצלחה כזו, ולהתעניינות הגוברת בו.
פייטרו ורי, מי שראה בבקארייה כבן טיפוחיו, כיהלום לא מלוטש שהוא עצמו גילה, קינא בו. הוא במו ידיו ערך את הפרקים ושלח את כתב היד אל המוציא לאור! הייתכן שהמודרך עולה ביכולותיו ובהצלחתו על המדריך? לא נעים.
בקארייה, שעד לאותה נקודה היה מעריץ של הפילוסופים האירופאים מתנועת הנאורות, הפך בעצמו לדמות נערצת ומדוברת.
בסתיו 1766, נסע יחד עם אחיו של פייטרו- אלסנדרו ורי, לפריז, למעין "סיבוב הופעות"  בסלונים האינטלקטואליים של פריז. בקארייה התקבל בהתלהבות רבה, אבל הוא עצמו הרגיש לפתע כדג מחוץ למים. כן, כשכתב הרגיש והתבטא כמו איש העולם הגדול, אבל כשהגיע הזמן ל"ממש" את שובר התהילה הרגיש לא שייך. הרגיש שהוא היה רוצה להיות קטן… בעולם קטן ומוכר. הוא התגעגע אנושות למשפחתו ולביתו. המילים, במפגש פנים מול פנים, יצאו בצורה פחות קולחת, אולי הוא אפילו גמגם.
בקארייה גילה על עצמו, שהוא לא אדם של קהל. הוא העדיף להסתגר בחדרו, ונמנע ממפגשים חברתיים נוספים בפריז. הוא החליט לעזוב את פריז הרבה יותר מוקדם מהמתוכנן, ארז את חפציו וחזר למילאנו. לעיר הנאורה פחות אולי- אבל שהיוותה עבורו בית. הוא חזר אל חייו הקודמים, חיי משפחה צנועים, בעוד סיפרו ממשיך עבורו את המסע ברחבי אירופה ומחוצה לה, וצובר מעריצים.

כעבור שנה הוזמן לבקר את יקטרינה הגדולה בסנט פטרסבורג. עכשיו ההחלטה הייתה ברורה לו מאוד: תודה, אבל לא.
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
30 שנה מאוחר יותר, צ'זארה בקארייה לקה בשבץ בגיל 56. אותו שבץ הוא שהוביל למותו, ב- 28 לנובמבר 1794, בעיר בה נולד ובעיר בה העביר רוב שנותיו- מילאנו. בקארייה זכה לראות עוד בחייו את ההשפעה העצומה של ספרו על מערכת המשפט, על הצמצום בעונשי גוף ובעינויים, ואולי על החברה האירופית בכלל.
כמו אבני דומינו נפלו אחת אחת הפרדיגמות הישנות והתחלפו באחרות:

 הקולוניות האמריקאיות החלו להתמרד נגד האימפריה הבריטית, ודרשו- עצמאות. חירות לתושביה. שוויון זכויות. צדק. המהפכה הגיעה לשיאה בקרבות בהן הפסידה בריטניה ונאלצה להיכנע. ארצות הברית ידעה שהיא ניצחה, לאחר הקרב על יורקטאון בשנת 1781. שסימן: זה אפשרי. העולם באמת יכול להתהפך. צדק, שוויון זכויות, זה אפשרי.

בקארייה גם זכה לחיות את פרוץ המהפכה הצרפתית, ובין השאר- כנראה, לצערו- גם בהוצאה הפומבית להורג של המלך לואי השישה עשר בשנת 1793, שזעזעה את אירופה כולה. ניסיתי לחשוב מה בקארייה חשב על ההוצאה הזו להורג. ואני הגעתי למסקנה, שבקארייה לעולם לא היה מגן על אקט אלים כל כך, על שפיכות דמים כה ברוטאלית, גם אם מדובר במהפכה שתוביל בסופו של דבר, ליישום העקרונות שהאמין בהם- של שוויון, אחווה וחירות. בקארייה לא האמין שהמטרה מקדשת את האמצעים, אלא להיפך- האמצעים הם אלו שמקדשים את המטרה. אם ההליך הוגן, אם עומדים על כך שהפגיעה בנאשם תהיה המינימלית ביותר ואם העונש יהיה הרע ההכרחי המועט ביותר- הצדק ייעשה, והפשיעה תצטמצם.

כמובן שהתאוריה הקלאסית, גם עוד בימיו וגם כיום, זוכה לביקורת;
הטענה הראשונה היא לגבי טענת השוויון: בקארייה הרי שאף למערכת שוויונית לחלוטין, בה כולם שווים בפני החוק ואין או לא אמור להיות יתרון של אדם ממעמד גבוה על פני אדם מממד נמוך. אבל כמובן שבעולם האמיתי חוסר השוויון קיים, והטענה בעצם אומרת שברגע שמערכת אכיפת החוק כביכול מיישמת "חוק שוויוני" על כולם, היא מנציחה חוסר שוויון שקיים. הרי למשל, לעניים תמריץ גדול יותר לגנוב מאשר לעשירים. ויש חוקים שזה ברור מראש הם מדברים לקהל מסוים- למשל: שוטטות, שינה ברחוב. אלה דברים שבאופן אוטומטי הופכים אנשים חסרי כל לעבריינים בפוטנציה.
הטענה השנייה כנגד התאוריה הקלאסית היא לגבי ההסבר לפשיעה- למה אנשים פושעים?: בקארייה טען שפשע מתרחש כשאדם עושה שיקול של עלות מול תועלת, ממש מנהל חישוב רציונלי כזה שבסופו של דבר הוא מגיע למסקנה שמשתלם לו לעשות את המעשה. כמובן, זה לא המצב בהרבה מהמקרים. יש אנשים שמבצעים עבירות שבכלל לא מסוגלים מבחינה קוגניטיבית לחשיבה רציונלית, יש אנשים שלא מבינים את ההשלכות של המעשים של המעשים שלהם. וגם אצל אנשים רציונליים וכשירים לחלוטין לא תמיד ההחלטות מתבצעות בצורה כזו. בני האדם קצת יותר מורכבים מזה…
הטענה השלישית מתייחסת לפריסה של הפשיעה, כלומר הסטטיסטיקה. וקל מאוד לראות, היום גם ובזמנו- ללא ספק, שהפשיעה לא מתחלקת באופן שווה. עניים פושעים יותר מעשירים. והטענה היא שכל עוד הפשיעה לא מתחלקת באופן שווה, בין מגזרים שונים ובין מעמד סוציו-אקונומי שונה- זה לא הוגן להעניש בצורה שווה. ויש ציטוט מפורסם של אנטולי פראנס שאמר: "החוק אוסר הן על עשירים והן על עניים לישון מתחת לגשרים". כמובן, ברור מי יסבלו מאכיפת חוק שכזה…

תראו, ברור שיש צדק בטענות. אבל, אתם יודעים- גם רומא לא נבנתה ביום אחד. בקארייה עשה משהו שאף אדם לפניו לא עשה. וברור, ש"על פשעים ועל עונשים", פתח את השער להתפתחות תיאוריות אחרות להסבר פשיעה ולשיטת הענישה האידאלית: בין היתר, התאוריה הפוזיטיביסטית, תאוריית המתח החברתי, תיאוריית הסטייה, למידה חברתית... צריך לזכור כמה היה אמיץ לערער בזמנו על המצב הקיים, ולומר שהוא דורש שינוי יסודי.
ובסופו של דבר, במערכת המשפט המודרנית בכלל, ובישראל בפרט, אנחנו מתנהלים עפ"י האסכולה הניאו קלאסית, כלומר האסכולה שמבוססת במידה רבה על העקרונות שטבע בקארייה, אבל עם שינויים שנותנים מענה לפחות לחלק מהטענות שהועלו כביקורת. למשל, מכירים בעובדה שלא כל אדם מסוגל בכל גיל ובכל מצב לקבל החלטות בצורה מודעת ורציונלית. ובמקרים מסוימים מחליטים שהאדם, על אף שביצע עבירה, לא יישא באחריות למעשיו כי הוא חסר את היכולת להבין את ההשלכות של מעשיו. דוגמא נוספת זה שלכל עבירה יש יסוד עובדתי, אבל היסוד הנפשי הצטרף ובעצם שואל- האם האדם שביצע את העבירה היה מודע, ומה היה היחס שלו כלפיי התוצאה?

אז כמו שאתם בטח מבינים עד עכשיו, אני חושבת שבקארייה זכאי, לכל הקרדיט האפשרי. וכן, בהחלט אפשר לומר שהוא הפך את העולם למקום טוב יותר. 
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
בהכנת הפרק נעזרתי רבות בתרגום הספר "על פשעים ועל עונשים" לעברית, ע"י עתליה זילבר שיצא ממש לפני כמה חודשים. זהו, לא חייבים ללמוד איטלקית בשביל לקרוא את בקארייה, כמובן שאם אתם עדיין רוצים ללמוד איטלקית אני אהיה בערך האחרונה למנוע מכם... :)
את התרגום ערך פרופ' שחר אלדר, שגם כתב מבוא שממש חיבר אותי לתקופה והעשיר את הידע שלי. גיליתי המון דברים חדשים. זה יצא בהוצאת המרכז האקדמי שלם והספר הוא חלק מסדרת ספרים שנקראת "ספריית לוויתן" שכוללת תרגומים לספרי פילוסופיה קלאסיים, למשל "לוויתן" של תומס הובס.

אם אהבתם את מה ששמעתם כרגע,

1. שיקלו לכתוב כמה מילים כהמלצה על הפודקאסט, באפליקציה דרכה אתם מאזינים. 
2. ספרו על הפודקאסט לחברים- זה ייתן לכם עוד נושא שיחה משותף ויעזור לחיבור העמוק ביניכם. 
3. אם עוד לא נרשמתם לפודקאסט באפליקציה דרכה אתם מאזינים- זה יהיה זמן מצויין לעשות זאת ע"י לחיצה על כפתור ה- subscribe.

אני דנה הילמן, כותבת ומגישת עבר פלילי. אתם מוזמנים לשלוח לי הצעות ורעיונות, דרך עמוד הפייסבוק- זו הדרך המהירה והקלה ביותר.

אנחנו נשתמע בפרק הבא, בתיק הפשע הבא. ועד אז… המשך יום צודק לכם.