אנרון- חלק שני: דין וחשבון
צווארון לבןבפרק הקודם, הראשון בספיישל הזה על אנרון, ליווינו את החברה ממש מהקמתה ועלייתה לגדולה- ועד לתחילת 2001. דנו בתרבות הארגונית של אנרון- או בכינוייה להלן "תרבות האנרון".
בפרק הזה, האמת יוצאת החוצה, ובכירים בהנהלת החברה- נדרשים לתת דין וחשבון.
להאזנה לפרק:
לאורך שנות התשעים שוק המניות רתח; היו אלה שנים של בועה, ומניות של חברות רבות עלו משווי אפסי לשווי עצום. חברות קיקיוניות קיבלו שווי שוק עצום כמו למשל האתר pets.com- אתר לא רווחי שתוך זמן קצר מהקמתו כבר זכה לשווי שוק של מאות מיליוני דולרים. בשוק כזה, חברה כמו אנרון שמזנקת בעשרות אחוזים בשנה- לא נראתה כמו דבר יוצא דופן. אבל במהלך שנת 2000, כשהשוק התרסק וחלומות הדוט קום הפכו לרסיסים, התחיל מצב הרוח בשווקים להתדרדר. משקיעים, שהאמינו לכל סיפור שאנרון סיפרה- החלו להיות חשדניים יותר.
בפרק הזה, האמת יוצאת החוצה, ובכירים בהנהלת החברה- נדרשים לתת דין וחשבון.
לאורך שנות התשעים שוק המניות רתח; היו אלה שנים של בועה, ומניות של חברות רבות עלו משווי אפסי לשווי עצום. חברות קיקיוניות קיבלו שווי שוק עצום כמו למשל האתר pets.com- אתר לא רווחי שתוך זמן קצר מהקמתו כבר זכה לשווי שוק של מאות מיליוני דולרים. בשוק כזה, חברה כמו אנרון שמזנקת בעשרות אחוזים בשנה- לא נראתה כמו דבר יוצא דופן. אבל במהלך שנת 2000, כשהשוק התרסק וחלומות הדוט קום הפכו לרסיסים, התחיל מצב הרוח בשווקים להתדרדר. משקיעים, שהאמינו לכל סיפור שאנרון סיפרה- החלו להיות חשדניים יותר.
בתחילת שנת 2001 דווקא נראה היה שאנרון יציבה ויצאה מהמשבר על הרגליים: המניה שהגיעה ערב המשבר ל-90 דולר, נסחרה באזור ה-80 דולר- אומנם ירידה, אבל בהתחשב בכל החברות מסביב שפשטו רגל או נחתכו בעשרות אחוזים זה היה סביר בהחלט. טוב, בכל זאת אנרון הייתה חברה שאשכרה עושה משהו ולא לחלוטין מוכרת חלומות באספמיה. חברה עם הכנסות ורווחים- או כך בכל אופן הם דיווחו...
סקילינג מקבל את אנרון במצב הזה מידי ליי בתחילת 2001. סקילינג הגשים את החלום שלו והפך למנכ"ל של אחת החברות הגדולות בארה"ב. הוא היה גם איש עשיר מאוד: רק באותה השנה הוא קיבל 132 מיליון דולר במניות של אנרון, וזאת בנוסף לסכומים גדולים שהרוויח בשנים קודמות. ההחלטה שלקח להצטרף לאנרון השתלמה עבורו בכל המובנים. הכניסה שלו לתפקיד מלווה בכתבות שער במגזינים נחשבים והם מציגים אותו בדיוק כמו שהוא היה רוצה: מנכ"ל מבריק, חדשני ומלא אנרגיה.
אבל, למרות כל כתבות השער התמונות מחמיאות, ההצהרות של המנכ"ל החדש והנתונים המעולים שאנרון מציגה בדוחות משקיעים מסוימים בשוק לא קונים את הזוהר הזה- הם מסתכלים על הנתונים ורואים כמה תמרורי אזהרה:
- תמרור אזהרה ראשון: בכירים באנרון מכרו מניות רבות. מאחורי הקלעים הבכירים באנרון ידעו שהעניינים לא כשורה ושכדאי לנצל את העובדה שהמחירים גבוהים- כדי למכור. עסקאות כאלו מדווחות, והיו אנליסטים ששמו לב לזרם הולך וגובר של מכירות מצד אנשים בכירים כמו ליי, סקילינג ואחרים.
- תמרור אזהרה שני: חלק גדול מהרווח של אנרון מגיע מעסקאות מכירה של נכסים. אם האזנתם לפרק הקודם אתם יודעים מה המשמעות- אנרון הקימה חברות בנות, נתנה להן מניות שלה כהון עצמי והייתה ערבה לחובות שלהן. החברות האלו קנו ממנה במחיר מופקע נכסים, והכניסו לאנרון רווחים. אבל אלו לא היו רווחים אלא חובות, שהיו מחוץ למאזן של אנרון. חובות שאיש לא יכול היה לדעת עד כמה גדולים הם.
- תמרור אזהרה שלישי: אנרון הייתה חברת מסחר, אבל באופן דיי קבוע דיווחה על רווחים הולכים וגדלים. זה היה נראה טוב מכדי להיות אמיתי: חברות מסחר לא עובדות ככה, במסחר יש תקופות טובות ותקופות רעות. רווחים שעולים באופן קבוע מרבעון לרבעון זה פשוט חשוד מדי. ובכלל, מי יכול להבין מהדו"חות של אנרון איזו חברה זו: חברת מסחר, חברת גז, חברה שעושה פרויקטים בעולם? כל התשובות נכונות או אף אחת מהן. אי אפשר להבין מהדו"חות את התשובה. 80% מהרווחים שלה מגיעים מ"מכירה סיטונאית של שירותים בתחום האנרגיה"- כשמנסים להבין מה זה אומר התשובה היא שזה סוד מסחרי, כמו הנוסחה של קוקה קולה.
פברואר 2001
בין כל הכתבות המחבקות את סקילינג עם כניסתו לתפקיד, כתבת אחת מניו יורק מנסה להשיג ראיון משלה: קוראים לה בת'אני מקליין- בת 31 מהמגזין Fortune- והיא קובעת עם סקילינג ראיון טלפוני.
Fortune בחר במשך שנים את אנרון כחברה החדשנית ביותר בארה"ב, אבל מקליין ממש לא עושה לסקילינג את החיים קלים. בראיון היא שואלת שאלות מהסוג שהוא לא אוהב לענות עליהן:
"איך אנרון מרוויחה את הכסף שלה, מר סקילינג?"
"איך זה שחברת מסחר מייצרת רווחים כל כך עקביים, מר סקילינג?"
"הדו"חות שלכם קשים במיוחד לפענוח מר סקילינג"
"יש שקוראים לאנרון קופסא שחורה. מה קורה בתוך אנרון, מר סקילינג?"
סקילינג עונה על השאלות: "אנרון היא לא חברת מסחר היא חברת לוגיסטיקה", הוא אומר, "הדו"חות שלנו ברורים- אשמח אם תשבי עם אנשי הכספים שלנו. אנרון היא לא קופסה שחורה".
אבל משאלה לשאלה סקילינג מאבד את הסבלנות... בסוף הוא פשוט אומר כך: "תראי, את פשוט לא מבינה את זה, אנשים שטוענים שהדו"חות שלנו לא ברורים לא מבינים את החברה. אנשים פשוט רוצים לפגוע בנו, אנשים רואים מישהו מצליח ורוצים להפיל אותו. פשוט רוצים להפיל אותו מתוך בורות".
וניתק את הטלפון.
בת'אני מקליין המומה. היא שאלה שאלות לגיטימיות מנכ"ל של חברה גדולה, והוא ניתק לה את הטלפון בפרצוף?
WTF?
בתוך כמה דקות חוזר אליה מישהו ממחלקת יחסי הציבור של אנרון, הוא נשמע לחוץ. הוא מבקש סליחה בשם סקילינג ומציע שהיא תגיע לפגישה במחלקת הכספים בחברה. אבל אין לה זמן לזה, יש לה דד ליין לכתבה. איש יחסי הציבור מציע הצעה טובה יותר: אנרון תשלח לניו יורק אנשים ממחלקת הכספים לפגישה. הפגישה נקבעת.
כמה ימים לאחר השיחה נפגשים בניו יורק הכתבת בת'אני מקליין ושני עורכים בכירים מהמגזין, ומהצד של אנרון הגיעו כמה אנשי יחסי ציבור ואיש הכספים הבכיר ביותר באנרון- אנדי פאסטאו.
אחת השאלות הראשונות שעולה היא "איך אנרון מרוויחה את הכסף שלה?" פאסטאו עונה: "אנרון היא חברת לוגיסטיקה, כמו טיוטה לדוגמא".
טויוטה? שואלת את עצמה מקליין? מה הקשר לטויוטה?
OK אומרת מקליין... "אבל איך בדיוק זה קורה?"
"תראו", אומר פאסטאו, "אני לא יכול להיכנס לפרטים מסיבות ברורות של סודות מקצועיים אבל אפשר להשוות את ההצלחה של אנרון לטויוטה כמו שטויוטה לא מנסה לייצר רכבים בעצמה אלא מוצאת את הרכיבים הטובים ביותר ומרכיבה מכונית, כך גם אנרון. באנרון אנחנו פשוט מוצאים את הטוב ביותר."
העורך הראשי של מאבד את הסבלנות 😒 : "מר פאסטאו תיאלץ לוותר על האנלוגיה לטויוטה, אין הגיון בהשוואה של אנרון לטויוטה, אני מקבל את התחושה שאתה לא מכיר את החברה שאתה עובד בה".
מקליין ניסתה שוב שאלה אחרת, "יש בדו"חות דברים לא ברורים... האם תוכל להסביר לי מהי בדיוק LJM? איך היא עובדת עם אנרון, ומי שולט בה?"
השאלה הורידה את הצבע מלחייו של פאסטאו, הוא ידע בדיוק מהי LJM .
LJM הן ראשי התיבות של ליאה, ג'פרי ומת'יו שמותיהם של אשתו וילדיו של פאסטאו. LJM היא אחת מחברות הבת של אנרון והפעילה שבהן. הסיבה שפאסטאו נתן לה שם מיוחד כל כך היא שפאסטאו עצמו הוא שותף ב- LJM, הוא השקיע בה מיליון דולר מכספו בתמורה לשלושה אחוזים מהחברה, בנוסף הוא שולט בחברה הזו ומקבל דמי ניהול בתמורה לכך.
יש סיבה לכך ש- LJM בנויה בצורה כזו; על מנת שחברת בת תוכל להישאר מחוץ למאזנים של אנרון, עליה להיות עצמאית. תנאי המינימום הם שיהיה שותף בחברה שיחזיק לפחות שלושה אחוזים ממנה, ושהניהול שלה לא יהיה בידי אנרון אלא במעין נאמנות אצל גוף שלישי. לאנרון היו מספר שותפויות כאלו עם בנקים וגופים אחרים אבל השותפות עם LJM הייתה הנוחה ביותר מאחר והשותף והמנהל שלה היה פסטאו בעצמו, הוא הגה את הרעיון כשנתיים לפני כן והוא גם אישר אותו עם ליי וסקילינג וגם הציג אותו לדירקטוריון ואפילו יידע אותם שיגבה מהחברה דמי ניהול. אפילו בדו"חות הכספיים שלה אנרון ציינה את הקמת החברה החדשה ואת העובדה שפאסטאו ינהל אותה. הוא אפילו דאג לקבל אישור מליי על כך שהוא מאשר את העסקה למרות שהוא חורג מהקוד האתי של אנרון.
הכל היה "כשר" לכאורה, אבל איש לא ידע עד כמה פאסטאו ינצל את LJM לטובתו. במהלך השנתיים שבהם LJM פעלה, פאסטאו הרוויח מעל 40 מיליון דולר עבור הניהול שלה, וזאת בזמן שהוא עובד באנרון. הכנסתו של פאסטאו מתפקידו ב- LJM לא היתה שקופה ולא צויינה בדו"חות, הוא דאג לשמור על חשאיות בנושא. אנשים רבים מתוך אנרון חשו שלא בנוח עם היישות הזו, אנשים שסחרו עם LJM טענו שהופעל עליהם לחץ לקבל תנאים שפוגעים באנרון לטובת LJM. העסק היה לגיטימי לכאורה אבל רקוב, והופעל על פאסטאו לחץ לוותר על LJM. ועכשיו פאסטאו רואה שהביקורת יוצאת אל מחוץ לאנרון- לעיתונות.
כל מה שפאסטאו הסכים להגיד למקליין הוא שמדובר בחברת בת שמנוהלת על ידי אחד המנהלים באנרון. כל השאר הוא סודי, והוא לא יכול לשתף את המידע הזה. לאחר שעתיים של שיחה בת'אני מקליין והעורכים שלה נותרו עם יותר שאלות מאשר תשובות אבל הגיע הזמן להיפרד. כולם נפרדו ויצאו מהחדר, אנדי פאסטאו התמהמה וחיכה לרגע שיוכל להיות לבד עם מקליין, ואז אמר לה דבר שהפתיע אותה:
"תשמעי, לא אכפת לי שתכתבי על אנרון, רק אל תוציאי אותי רע בכתבה הזו". ויצא.
מרץ 2001
אחרי פגישה שכזו הכתבה של מקליין יכלה להיות קטלנית לאנרון, אבל מקליין שמרה על טון מאופק; הכתבה שאלה בעיקר את השאלות שלא הצליחה לקבל עליהן תשובות, שאלות בסיסיות שמשקיע צריך לדעת בשביל להחליט אם להשקיע או לא בחברה. הכתבה לא ריסקה את המניה, אבל היא גרמה להרבה אנשים להתחיל לחשוב.
באפריל 2001, כחודש לאחר פרסום הכתבה, דיווחה אנרון על הרווחים שלה- כרגיל עוד רבעון חזק. בוול סטריט נהוג שמנכ"ל החברה מדבר עם המשקיעים לאחר פרסום התוצאות לרבעון. סקילינג השתתף בשיחה כזו, והשיחה התחילה במילים חיוביות של סקילינג על מצב החברה:
"היה רבעון מעולה: כמו שראיתם הרווחים גבוהים, שוב שברנו את התחזיות. ועכשיו לשאלות מהקהל".
הגיעה שאלה בטלפון. על הקו היה ריצ'רד גרובמן מהייפילד קפיטל. העוזר של סקילינג מעדכן אותו שמדובר בשורטיסט, כלומר במשקיע שהימר נגד המניה- כך שיתכן שהוא ינסה לנצל את השיחה על מנת לתקוף את החברה ולהוריד את מחיר המניה.
גרובמן: בוקר טוב. האם תוכל לספר לנו מה היו הנכסים וההתחייבויות מפעילות מסחר בסוף הרבעון, מה היו היתרות אלו?
סקילינג: לא הושלם המאזן. נעשה זאת בקרוב. אבל עד שנרכיב את כל זה, אנחנו פשוט לא יכולים להציג את המספרים.
גרובמן: אני מנסה להבין מדוע זה נראה כמו בקשה בלתי הגיונית, אתם טוענים שיש לכם שליטה יום-יומית בכל ההיתרות שלכם. ואתה לא יכול להגיד לנו מה היתרות?
סקילינג: אני לא אומר שלא נוכל לומר לך מה היתרות. יש לנו בבירור אותן על בסיס יומיומי, אך בנקודה זו אנו נחכה עם חשיפת הנתונים עד שנסיים את כל החשבונאות.
גרובמן: אתם המוסד הפיננסי היחיד שלא יכול להפיק מאזן או דוח תזרים מזומנים עם הרווחים שלהם.
סקילינג: תודה רבה, אנחנו מעריכים את זה... asshole
😱
הנוכחים באולם הוכו בתדהמה- שמנכ"ל של אחת החברות הגדולות בבורסה יקלל עובד וול סטריט בצורה כזו? ולמה? בגלל שהוא ביקש לראות מאזן? היה ברור שמשהו רע מאוד עובר על אנרון או לפחות על המנכ"ל שלה. מישהו ממחלקת יחסי הציבור של אנרון ניגש לסקילינג עם פתק ועליו מילה אחת- "תתנצל". סקילינג תחב את הפתק תחת ערימה של ניירות.
הוא לא אחד שמתנצל….
על סקילינג המשיכו לעבור חודשים לא קלים כמנכ"ל. בנוסף לכל הצרות של אנרון, היא גם עמדה במרכזה של פרשת משבר משק החשמל של קליפורניה. בקליפורניה ניסו לפתוח את שוק החשמל במדינה והחלו לאפשר מסחר בחשמל. אנרון לקחה חלק פעיל מאוד במסחר וגילתה כמה פרצות בחוקי המשחק החדש, שאפשרו לה להרוויח המון כסף על חשבון האזרחים- ועל הדרך לשבש את אספקת החשמל במדינה. אנשים בקליפורניה חוו הפסקות חשמל תכופות, אנשים נתקעו במעליות, תאונות דרכים התרחשו כאשר רמזורים הפסיקו לפעול. הסבל היה רב, סקילינג ואנרון לא היו האשמים היחידים במצב, גם לאופן שבו נבנה השוק החדש הייתה אשמה אבל אנרון נתפסה כאחראית לכך, מאחר והסוחרים שלה ניצלו בציניות את המצב במדינה והחריפו אותו על מנת להרוויח רווחים עודפים. והכי גרוע, עם כל הקושי והזעם שחוו תושבי קליפורניה למנכ"ל אנרון זה היה נראה משעשע; בכנס שהשתתף בו הוא אמר "אני יודע שאני אתחרט על זה אבל זה חזק ממני. אתם יודעים מה ההבדל בין קליפורניה לטיטאניק? כשהטיטניק שקעה לפחות האורות דלקו" (יאפ, הוא באמת יתחרט על זה).
חודש לאחר מכן, כשהוא נסע לקליפורניה לנאום, חיכו לו כבר בשדה התעופה מפגינים. הם חבשו מסכות עם הפנים שלו והניפו שלטים שעליהם נכתב "skilling stop the killing". במהלך הכנס, בעודו יושב על הבמה, התפרצה לפתע אישה צעירה לבמה והטביעה בפניו פאי שוקולד.
סקילינג חזר מקליפורניה מדוכא, המניה כבר הייתה באזור ה-50 דולר, רחוק מאוד מאותם 90 דולרים של לפני כמה חודשים. הוא יצא לטיול משפחתי במטרה לאגור כוחות, אבל דווקא הוא גרם לו לשקוע בדיכאון עמוק יותר כאשר הוא הבין כמה הוא לא שמח לחזור למשרד לאחר הטיול.
לבסוף באוגוסט 2001 סקילינג נכנס למשרד של ליי והודיע שהוא מתפטר. הוא הסביר לליי שהתפקיד קשה לו מדיי נפשית, שהוא לוקח אישית את הירידה במחיר של המניה וכבר לא נהנה להגיע לעבודה. חוץ מזה, הוא עשה בזמן האחרון חשבון נפש והבין שהוא עבד כמו משוגע במשך שנים ופספס את הילדות של הילדים שלו. עוד שנים בודדות יעזבו לקולג' והוא עלול לפספס את ההזדמנות להיות אבא אמיתי לנצח. ליי יודע מה המשמעות של ההתפטרות הזו, עוד טלטלה לחברה שכבר עמוק בתוך משבר אמון של המשקיעים. אבל הוא מקבל את ההתפטרות ולוקח על עצמו את תפקיד המנכ"ל בתקופה הקשה ביותר שהייתה לאנרון מעולם.
מחיר המניה של אנרון ירד מ- 90 ל- 50 דולרים וזו הייתה בעיה עצומה לאנרון. שנים של בזבוז כספים והשקעות גרועות שהוחבאו בחברות הבנות, עמדו לצוץ על פני השטח. ההלוואות שלקחו חברות הבנות היו מגובות במניות של אנרון; כל עוד המחיר רק עלה, הכל היה בסדר. אבל ברגע שהמחיר ירד התחילו באנרון לקבל בקשות לחיזוק הבטחונות- היה מדובר בסכומים עצומים שאנרון הייתה צריכה לפתע להחזיר לנושים שלה ודווקא בתקופה שבה יש סביבה חשדות רבים כל כך וקשה כל כך לגייס כסף. אם לא יגייסו באנרון את הכסף, המלווים ימכרו את המניות בשוק ויורידו עוד יותר את מחיר המניה ואז עוד מלווים ידרשו תשלום או ימכרו מניות ושוב ושוב- עד שהמניה תימכר בפרוטות.
בנוסף, כשסקילנג הודיע לליי על התפטרותו ליי בעצמו התמודד עם משבר: באופן מפתיע, למרות שליי משך במהלך השנים 200 מיליון דולר במזומן והחזיק עוד 350 מיליון דולר במניות של אנרון באותו הזמן- הוא היה במצוקת נזילות גדולה. ליי ביזבז והשקיע בהשקעות דוט קום גרועות מאות מיליוני דולרים. הוא לא הסתפק בכספים שהוא הוציא מאנרון במזומן, הוא גם לקח הלוואות גדולות על סמך המניות שלו באנרון. כשמחיר המניה צנח הבטחונות היו שווים פחות, והוא נדרש להחזיר חלק מההלוואה שלקח. במובן מסוים אנרון וליי היו בדיוק באותו המצב, שנים של בזבוז, השקעות גרועות והסתמכות על מחיר המניה העולה בכדי לקחת הלוואות- עד שהכל מתפוצץ ברגע שמחיר המניה יורד.
דמיון מפתיע או אולי, לא מפתיע בכלל.
23 באוקטובר 2001
ליי עולה לבמה ביוסטון האייט, האולם עמוס בעובדים שמחכים למוצא פיו. במשך שנים, המליצו באנרון לעובדים להשקיע את כספי הפנסיה שלהם ואת החסכונות שלהם במניה של אנרון, ואכן יותר ממחצית מכספי הפנסיה של כל עובדי אנרון היו מושקעים במניות של אנרון. הפנסיה שלהם חטפה חזק כשהמניות של אנרון ירדו לשלושים דולר למניה. האירוע מתחיל בהרצאה של סמנכ"ל התפעול של אנרון, בה הוא סוקר את ביצועי היחידות השונות בחברה.
הסיקור מאוד חיובי, ואז קנת' ליי חוזר לבמה ואומר: "כמו שאתם רואים הביצועים העסקיים שלנו חזקים מאוד, למעשה החזקים ביותר שהיו מעולם, אבל לצערנו זה לא מה שוול סטריט מתמקדת בו ואני בספק אם אתם מתמקדים בכך בעצמכם. אבל חשוב לי להזכיר לכם שלאנרון היו זמנים קשים גם בעבר- הם ניסו להפיל אותנו בשנות השמונים וניסו להפיל אותנו פעם אחר פעם, אבל תמיד חזרנו חזקים יותר. זה נכון. כולנו כאן בחדר נבחנים עכשיו. האם נצליח לעמוד באתגר? אופי אמיתי נבנה ברגעים כאלו של משבר. אנחנו צריכים לבנות את האופי שלנו כארגון בתקופה כזו. למרות התנודות במחיר המניה, החברה חזקה ומצליחה- גם מבחינה אופרטיבית וגם מבחינה פיננסית. ועכשיו הזמן לשאלות".
ליי מקבל ערימה של פתקים מהקהל, הוא בוחר באקראי פתק אחד, הוא קורא אותו בקול:
"אשמח לדעת האם אתה תחת השפעת קראק? אם כן, זה יסביר הרבה. אם לא- כדאי שתתחיל, כי יעבור זמן רב עד שנאמין לך שוב".
בזמן שקנת' ליי נושא דברים, כמה רחובות משם במשרדי רואי החשבון ארתור אנדרסון- מגרסות הנייר עובדות שעות נוספות. בפקודת המנהלים הבכירים, העובדים בארתור אנדרסון גורסים טונות של מסמכים הקשורים לאנרון.
ליי נדרש כעת למצוא פתרון לאנרון: סקילינג איננו, פאסטאו פוטר במטרה להחזיר את אמון המשקיעים אבל זה לא עזר. החברה בחובות וצריכה מזומנים, החובות שלה מגובים במניה שלה עצמה- כך שאם המניה שלה יורדת המלווים מבקשים מאנרון להחזיר חלק מהחוב, אבל מי ילווה עכשיו לאנרון במצב כזה? ליי פונה לכל בנק אפשרי אבל כולם מסרבים. לאחר מכן הוא פונה לנגיד הבנק הפדרלי- הפד, ומבקש ממנו חבילת חילוץ, הוא טוען שאנרון נקלעה למצוקת נזילות ואין סיבה שהיא תיפול בגלל אובדן האמון בה. החברה רווחית היא רק צריכה מזומנים. הוא מזהיר את הפד כי אם אנרון תיפול עלולה להיגרם תגובת שרשרת בכל שוק האנרגיה בארה"ב ואולי בעולם- אנרון גדולה מכדי ליפול ולא מגיע לה ליפול.
אבל זה לא עוזר. בפד לא קונים את התאוריות של ליי. מבחינתם אנרון יכולה ליפול ולאנרון מגיע ליפול. בסוף, ליי מרים טלפון לחבר אישי שלו- הטלפון בבית הלבן מצלצל וקן ליי מבקש התערבות אישית במצב מג'ורג בוש הבן, אבל בוש שהיה חבר של ליי לא יכול לעזור לו. הוא לא יכול להרשות לעצמו ששמו ייקשר בסקנדל שכזה ולא יכול להרשות לעצמו שיאמרו שהוא הפעיל את סמכותו הנשיאותית בשביל לעזור לתורם הכי גדול שלו. אנרון נותרה בלי אפשרויות, ובדצמבר 2001 אנרון פשטה את הרגל בפשיטת הרגל הגדולה ביותר שאמריקה ראתה מעולם.
בדצמבר 2001 התמוטטה החברה, דבר שהוביל לפיטוריהם של אלפי עובדים ולמחיקת כספי הפנסיה של רבים מהם, בשווי מיליארדי דולרים. אבל לא סיפרנו לכם עדיין את הסיבה העיקרית שהובילה להתמוטטות החברה. כי כסף אפשר להרוויח, תיאורטית, רק אם יש משהו בסיסי יותר. סלע הבסיס של כל עסק, ובאופן כללי של הכלכלה שלנו ושל החברה שלנו: לא, לא חסינות...) אמון. ב- 22 לאוקטובר הודיעה הוועדה האמריקאית לניירות ערך ולבורסות (ה- SEC) כי היא חוקרת מספר עסקאות חשודות שבוצעו ע"י אנרון, שכונו על ידי אנשיה: "כמה מהעסקאות המעורפלות ביותר שאי פעם ראינו". ליי הגיב ביחס להודעה על החקירה, ואמר: "נשתף פעולה באופן מלא עם הסק, ואנחנו מצפים להזדמנות להפיג כל חשש סביב העסקאות הללו". יומיים לאחר מכן, ב- 25 לאוקטובר, סמנכ"ל הכספים של החברה- אנדי פסטאו, פוטר (למרות שרק יום קודם לכן ליי הבטיח שלו ולמועצת המנהלים של החברה יש אמון מלא בפסטאו. התברר שהבנקים סירבו להעניק הלוואות לאנרון כל עוד פסטאו כיהן כסמנכ"ל הכספים.
בנובמבר פורסם כי הסק רוצה לפתוח בחקירה רשמית, במיוחד בקשר ל"ישויות המיוחדות" שמולן התנהלה אנרון. אנרון מצידה, הודיעה שהם ימנו ועדה מיוחדת לחקר העסקאות, שתנוהל ע"י וויליאם סי פאוורס- דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת טקסס. מקורות טענו שאנרון מתכננת להסביר את שיטות הפעולה העסקיות שלה בימים הקרובים, אבל בנקודה הזו- זה כבר היה too little, too late. המנייה של אנרון נסחרה סביב ה- 7$ למניה, וכבר נעשה ברור שאין שום סיכוי שאנרון תוכל להישאר עצמאית. אם היא תשרוד, זה יהיה בזכות חברה אחרת שתרכוש אותה.
אבל מי?
ב- 7 לנובמבר מועצת המנהלים של חברת דיינג'י, חברת אנרגיה מתחרה שגם היא ממוקמת ביוסטון, הצביעה ברוב קולות בעד קניית החברה במחיר של 8 מיליארד דולר. המחיר האמיתי ? גבוה בהרבה, כי למעשה רכישת החברה פירושה גם "ירושת" החובות שלה- שהסתכמו בכ- 13 מיליארד דולר, לפי הפרסומים. אבל אתם יודעים, בפועל מי יודע כמה חוב עוד מתחבא שם? ומי מאמין כבר בשלב הזה למילה שיוצאת למנהלי החברה מהפה?
למרות זאת, פרשנים כלכליים העריכו שמדובר בעסקה טובה, עבור שני הצדדים. מנכ"ל דיינג'י, צ'רלס ווטסון, זכה לתשבחות על ניסיונו ליצור את החברה הגדולה ביותר בשוק האנרגיה. אבל גם הוא לא הצליח לאחות את הקרע העמוק שנוצר באמון כלפיי חברת אנרון. חברות דירוג האשראי מודי'ס ו- S&P הורידו את דירוג האשראי של החברה לממש על גבול ה"זבל". המשמעות היא שהחברות הללו מעריכות שמשקיעים או מלווים ששמים את כספם על אנרון, בייסיקלי שמים את כספם על קרן הצבי, וכי הסיכוי שהם ייראו את כספם חזרה- נמוך ביותר. ווטסון שוב ניסה להרגיע שהוא מודע לקשיי החברה, ובכל זאת הוא מאמין בה ויקנה אותה.
אבל אז הגיע הקש ששבר את גב הגמל- הסק הודיעה כי הגישה תלונות נגד מנכ"ל חברת רואי החשבון של "אנרון"- אנדרסון, בגין הונאה אזרחית. ההצעה של דיינג'י לרכוש את אנרון נחתכה בחצי- מ- 8 מיליארד דולר, לארבעה מיליארד דולר בלבד.
גם עסקה זו נפלה בסופו של דבר, בגלל חוסר האמון העמוק שנוצר. מה גם, שהפער בתרבות הארגונית של שתי החברות היה, ככל הנראה, בלתי ניתן לגישור; תשובות מנהלי אנרון נודעו בחמקנות שלהן, בעמימות, ואילו מנכ"ל דיינג'י, צ'רלס ווטסון, נודע באישיותו הישירה והנגישה. היוצרות התהפכו פתאום: לפתע, הפשוט, הישיר והכנה הוערך מחדש. וכך זה הרבה פעמים עם פשיעה- היא מזכירה לנו, אילו ערכים אנחנו מקדשים. זו הייתה קריאת השכמה לבעלי עסקים.
בדצמבר 2001 החברה הגישה בקשה לפשיטת רגל, ואז המרצע החל לצאת סוף סוף, לחלוטין, מהשק.
אם לפני החשיפה היו ספקולציות (תמימות, יש לומר) שאולי מדובר ב"טעויות חשבונאיות", "חשבונאות יצירתית מדיי" שהובילו למצב הזה- האמת החלה להיחשף.
כדי להבין קצת יותר לעומק מה נעשה באנרון ועד כמה זה היה פסול, הן מבחינה אתית והן מבחינה חוקית, שוחחתי עם רגינה אונגר, רואת חשבון בכירה, מרצה באוניברסיטת ת"א ובקורס הכשרה לדירקטורים:
דנה: כשאומרים "חשבונאות יצירתית".. ה"יצירתי" נשמע כמו משהו חיובי כזה, יצירתי זה דבר טוב.
רו"ח אונגר: תראי, יש חשבונאות יצירתית שהיא לגיטימית במסגרת האופציות שמתירה החשבונאות. חשבונאות זה לא מדע מדוייק ולפעמים לאותה עסקה יש יותר מרישום חשבונאי אחד. וזה בהחלט לגיטימי. אבל מה שהם עשו זה לא חשבונאות יצירתית- זה פשוט לרמות. זה לרשום דברים שלא היו ולא נבראו. ודאי שלא משקפים רישומים כלכליים, לא של עסקאות ולא של… שום דבר אחר. הפרשה של אנרון, שנחשבת לאחת הפרשות המשמעותיות ביותר בשנים האחרונות, ככל שזה בא לידי ביטוי בכשל של שומרי הסף בזיהוי המניפולציה של הדוחות הכספיים, מתחילה בזה שאנרון מחפשת מקורות הכנסה בנוסף למקורות הנורמטיביים/שגרתיים שלה כסוג של חברת חשמל אמריקאית. היא פותחת מחלקת מסחר, למסחר במכשירים פיננסיים. היא ממנה שני סוחרים שיסחרו במכשירים האלה. הם מתגלים כמועלים, מועלים בכספי החברה. ולמרות זאת, החברה ממשיכה להעסיק אותם כי הם תרנגולת שמטילה ביצי זהב. זו ההתחלה בעצם של נקרא לזה...סימנים לתרבות הרקובה והממשל התאגידי הלא תקין בחברה. כולם אז מודעים לתרמית הזו, גם הדירקטוריון וגם רואי החשבון המבקרים מתריעים על כך. אבל אף אחד לא עושה עם זה שום דבר וממשיכים הלאה. מאוחר יותר, אותם שני סוחרים מפסידים את הכספים, איזה עשרות מיליוני דולרים שהוקצו לטובת הפעילות הזאת. ואז כמובן שהרווחים פוסקים... ואז החברה מחפשת לה דרכים אחרות להרוויח כסף, והשיטה הראשונה שנקטו בה היא mark to market: זה אומר שמכשירים פיננסיים מצוטטים לפי שווי השוק שלהם. מצוטטים- כמו שיש מחיר ברוטו, מצוטט. אבל פה, לא מצוטטים באמת כיוון שהם לא באמת סחירים, אלא נמכרים בין שני צדדים כמו בחוזה. ולכן הם ממציאים, הם ממציאים את הערכים של המכשירים האלה ורושמים רווחים בלי שום קשר למה הם באמת שווים.
כשזה לא מספיק להם, אז אותו אנדרו פסטאו, ה- CFO של החברה, יוצר Special purpose Entities , שזה אמור להיות חברות מוחזקות ע"י החברה אבל הוא בונה אותן בצורה כזו שבה האחזקה היא ע"י נאמן. ואז, הוא טוען שאלו לא חברות בת של החברה כי מי שמחזיק בהן הוא אותו נאמן. ברגע שהוא עושה עסקאות עם החברות האלה והן מפיקות רווח, הרווחים נרשמים בספרים של אנרון. עכשיו, זה לא באמת תאגידים אמיתיים שהם נפרדים מאנרון, אלא תאגידים בשליטה אפקטיבית נקרא לזה, של אנרון.
דנה: זה כמו חברות קש?...
רו"ח אונגר: סוג של. סוג של. במקום לרשום את זה בבעלות אנרון הוא (פסטאו) רשם את זה בעצם ע"ש נאמן, אבל הנאמן מקבל הוראות ממנו ומאנרון. אז זו בעצם שליטה אפקטיבית שלו ואין פה עסקאות עם צד לא קשור.
פה, בעסקאות מול חברות הקש, נרשמים הסכומים הדרמטיים שמהווים תרמית בדוחות הכספיים של אנרון. מכיוון שהתרמית אמנם רושמת רווחים אבל היא לא מביאה לתזרים מזומנים- לא באמת עסקאות שנעשו- אנליסטים מנסים להבין את הדוחות הכספיים של החברה ה"נורא מוצלחת" הזאת, מאיפה היא מביאה את הרווחים התזרימיים שלה? ולא מצליחים למצוא. עיתונאית אחת מקשה ושואלת שאלות ולא מצליחה לקבל תשובות. לבסוף היא כותבת מאמר ובו השאלה "ממה אנרון מפיקה את התזרים שלה?" פונה לקבל הסברים גם מפסטאו וגם מסקילינג. הם מתחמקים ממתן תשובות ומפה מתחילה הבועה להתפוצץ. גם חשבת בתוך החברה מתחילה לכתוב מכתבים וגם השוק מתחיל לאבד אמון בחברה, והכול מתחיל להתפוצץ. זהו בגדול.
ככל שהתגלה היקף העבירות שביצעה "אנרון", בין היתר- דיווח מאזנים שקריים לאורך זמן ובאופן שיטתי, הזעם הציבורי גבר וכך- גם זעם נבחרי הציבור. ב- 26 לפברואר 2002 ועדת המשנה לענייני צרכנות בקונגרס, התכנסה לשמוע עדויות מצד בכירי אנרון בהווה ובעבר- על נהלי חשבונאות מצד החברה, הסיבות לפשיטת רגל ואחריות תאגידית. הסנאטורית המייצגת מטעם מדינת קליפורניה, ברברה בוקסר (כמה הולם), התעמתה עם סקילינג והטיחה בו את השאלות הקשות:
מתוך הדיון בוועדה מול הסנאט.
תארו לכם שדבר כזה היה קורה בישראל, וחשודים בפלילים היו צריכים להגיע לכנסת ולספק הסברים למעשיהם. ולמען הסר ספק, עוד לא התנהל משפט פלילי נגד החשודים בשלב הזה! תארו לכם מה זה לעמוד מול נבחרי הציבור ולקבל אש צולבת. חבר בית הנבחרים שייצג מטעם מדינת מסצ'וסטס, אדוארד מארקי, חשף בפני הציבור פרטים שערוריתיים בנוגע לסקילינג.
מארקי שאל את סקילינג, באיזה תאריך הוא עזב את אנרון, וסקילינג השיב: ה- 14 לאוגוסט.
"שרון ווטקינס כתבה מזכר בתאריך הזה", ממשיך מארקי. שרון ווטקינס, אתם מבינים, הייתה הצדיקה בסדום. השורקת במשרוקית. היא הייתה עובדת בכירה באנרון, שהכירה מקרוב את ההתנהלות הבעייתית וניסתה מתוך החברה, להתריע. נחשו מה? לא ממש התייחסו אליה.
ב- 14 לאוגוסט היא כתבה לקן ליי:
"סקילינג מתפטר עכשיו מ"סיבות אישיות", אבל אני חושבת שהוא הפסיק להנות. הוא ראה שכל זה אינו בר-תיקון, והעדיף 'לנטוש את הספינה' כעת, מאשר בבושת פנים בעוד שנתיים".
מארקי שאל, "היא צודקת? אתה טוען שעזבת מסיבות אישיות, ושלא ידעת על כל הבעיות הללו, בזמן שהאישה הזו, עובדת בכירה בחברה הייתה מודעת לכל הבעיות. לא הזהרת את המשקיעים, לא את העובדים, בזמן שידעת, צפית, מה הולך לקרות".
"סקילינג מתפטר עכשיו מ"סיבות אישיות", אבל אני חושבת שהוא הפסיק להנות. הוא ראה שכל זה אינו בר-תיקון, והעדיף 'לנטוש את הספינה' כעת, מאשר בבושת פנים בעוד שנתיים".
מארקי שאל, "היא צודקת? אתה טוען שעזבת מסיבות אישיות, ושלא ידעת על כל הבעיות הללו, בזמן שהאישה הזו, עובדת בכירה בחברה הייתה מודעת לכל הבעיות. לא הזהרת את המשקיעים, לא את העובדים, בזמן שידעת, צפית, מה הולך לקרות".
סקילינג המשיך להכחיש.
אם נשמע לכם מוזר ש"נטפלו" דווקא לסקילינג, ושהוא זה שחטף את מירב האש, אולי תשנו את דעתכם לאחר שתבינו את תפיסת העולם של האיש.
"אנחנו מכונות שרידה ותו לא – כלים רובוטיים שתוכנתו בעיוורון כדי לשמר את המולקולות האנוכיות הקרויות גנים", כתב ריצ'רד דוקינס בספרו שפורסם בשנת 1976 "הגן האנוכי". הספר "הגן האנוכי" היה הספר האהוב על סקילינג, כך העיד בעצמו. סקילינג האמין כי אנשים הם אנוכיים מטבעם ומונעים אך ורק על ידי תאוות בצע ופחד. מתוך תפיסת העולם הזו באשר לטבע האנושי, הטמיע סקילינג מערכת ניהול באנרון שקידמה תחרות פנימית אינטנסיבית.
בכל שנה גייס סקילינג מאות MBAs חדשים ואז פיטר את מי שהביצועים שלהם דורגו בעשרה האחוזים הנמוכים ביותר בסולם. לעומת זאת, שחקני הצמרת הטובים ביותר זכו לתגמולים. באופן טבעי, סקילינג ואחרים בשכבות ההנהלה הבכירה של אנרון זכו בתגמולים הגדולים ביותר. בשנה שלפני קריסת אנרון, הרוויח סקילינג 132 מיליון דולר.
אנרון העלתה את התחרות הפנימית לגבהים בלתי נתפשים. סוחרים, שהיו צריכים ללכת לשירותים, כיבו או נעלו את המחשבים שלהם מכיוון שחששו שהמתחרה, שישב בשולחן הסמוך, יגנוב את רעיונותיהם. עובד לשעבר נזכר והכניס אותנו להלך הרוח הזה: "אם אני הולך למשרד של הבוס שלי לדבר על פיצויים, ואם אני אדרוך על גרונו של איזה בחור זה יכפיל את הסכום שאקבל- אז כן, חד משמעית אני אלך על הגרון של אותו בחור."
בתוך אווירה כה רעילה של תחרותיות, אולי זה לא צריך להגיע כהפתעה שגם התנהגות לא מוסרית ולא נאותה- או בשפת החוק: רמאות והונאה, צצו כמעין מנגנון הישרדות בלתי נמנע, להתמודד עם הלחצים האדירים להצליח, ולא סתם להצליח- להצליח הרבה יותר מכולם, כל הזמן.
לאחר השימועים שנערכו לבכירי אנרון בוועדת הסנאט ובוועדת בית הנבחרים לשירותים פיננסיים- הגיע תור המשפט הפלילי.
וראשון היה, ארתור אנדרסון- בעל חברת רו"ח אנדרסון, ש"אנרון" הייתה הלקוחה העיקרית שלה. הוא הורשע בשיבוש מהלכי משפט, בכך שטרח לגרוס אלפי מסמכים וערך "מבצע" מחיקת מיילים שהיוו ראיות לניהול הבקרות הלקוי של החברה מול אנרון, ולחותמת הגומי שהחברה סיפקה לאנרון. בכך למעשה גם תמה הקריירה החשבונאית שלו, שכן הסק לא מאפשרת לעבריינים מורשעים לעסוק בראיית חשבון. וכך, באוגוסט 2002, 85,000 עובדים איבדו את מקום עבודתם.
פסטאו היה הנאשם הראשון מתוך אנרון עצמה; נגד סמנכ"ל הכספים לשעבר, האיש שכונה "גאון" ושכתרים נשזרו לראשו, עמדו 78 סעיפי אישום, כולל הונאה, הלבנת כספים וקשירת קשר לביצוע פשע. פסטאו הודה לבסוף באשמה בשני סעיפים בלבד של קשירת קשר, בינואר 2004 (כשנה וחצי לאחר שחבר מושבעים פדרלי החליט להגיש נגדו כתב אישום). בתמורה לאישום המופחת, הסכים לשתף פעולה עם הרשויות הפדרליות כדי לתבוע את המנהלים הבכירים יותר, הבוסים שלו לשעבר- קנת' ליי וג'פרי סקילינג. פסטאו טען במהלך מתן גזר הדין שלו שהבנקים של אנרון- מריל לינץ', קרדי סוויס ועוד, היו שותפים להונאה! לדבריו, הפעולות הפיננסיות נעשו בראש ובראשונה כדי לעמוד ביעדי התוצאות הכספיות ודירוג האשראי של אנרון. זה עבד ככה: "אמרנו לבנקים מה יעדינו הפיננסיים, והם סיפקו פתרונות על בסיס מבנים פיננסיים סבוכים".
הוא עמד בצד שלו בעסקה, ואכן פסטאו ריצה עונש מאסר מופחת של שש שנות מאסר, וב- 2011 הוא שוחרר.
גם אשתו של אנדרו פסטאו, ליאה, שעבדה גם היא בחברה אך בתפקיד זוטר בהרבה, מצאה עצמה על ספסל הנאשמים. היא הואשמה בתחילה ב- 6 מקרי עבירות, אך בסופו של דבר האישום הופחת לסעיף אחד של עבירת מס- בגין חלקה בסיוע לפסטאו בהעלמת הכנסות מהמדינה.
ליי וסקילינג לא לקחו אחריות ולא הודו במיוחס להם. בדיעבד- הם עשו עסקה רעה, רעה מאוד. התובעים, בתגובה, כיוונו אליהם את כל התותחים הכבדים. משפטם המשותף של השניים נפתח בינואר 2006. השופט סים לייק דחה בעבר בקשות מצידם להפריד את משפטם לשני משפטים שונים, ולהעביר את התיק לדיון מחוץ ליוסטון- היות, ולטענתם, הפרסום השלילי והמסיבי סביב פרשת אנרון ישלול כל אפשרות למשפט הוגן.
פסטאו, שכבר החל את ריצוי מאסרו בשלב זה, העיד נגדם. כך עוד שורה של עובדים לשעבר, כולל רואת חשבון בחברה שפוטרה כי היא: "לא מסוגלת לקבל החלטות חשבונאיות אגרסיביות". מי שהוביל לפיטוריה, אגב- התאבד עוד לפני המשפט.
חבר המושבעים הכריע ב- 25 למאי 2006; הם מצאו את סקילינג אשם ב- 19 מתוך 28 סעיפי האישום נגדו, וזיכו אותו בעיקר מעבירות של מסחר פנים. נגזר עליו עונש של 24 שנים ו- 4 חודשים במאסר. בנוסף, הוא חוייב בתשלום למדינה בסך 630 מיליון דולר.
בתוך אווירה כה רעילה של תחרותיות, אולי זה לא צריך להגיע כהפתעה שגם התנהגות לא מוסרית ולא נאותה- או בשפת החוק: רמאות והונאה, צצו כמעין מנגנון הישרדות בלתי נמנע, להתמודד עם הלחצים האדירים להצליח, ולא סתם להצליח- להצליח הרבה יותר מכולם, כל הזמן.
לאחר השימועים שנערכו לבכירי אנרון בוועדת הסנאט ובוועדת בית הנבחרים לשירותים פיננסיים- הגיע תור המשפט הפלילי.
וראשון היה, ארתור אנדרסון- בעל חברת רו"ח אנדרסון, ש"אנרון" הייתה הלקוחה העיקרית שלה. הוא הורשע בשיבוש מהלכי משפט, בכך שטרח לגרוס אלפי מסמכים וערך "מבצע" מחיקת מיילים שהיוו ראיות לניהול הבקרות הלקוי של החברה מול אנרון, ולחותמת הגומי שהחברה סיפקה לאנרון. בכך למעשה גם תמה הקריירה החשבונאית שלו, שכן הסק לא מאפשרת לעבריינים מורשעים לעסוק בראיית חשבון. וכך, באוגוסט 2002, 85,000 עובדים איבדו את מקום עבודתם.
פסטאו היה הנאשם הראשון מתוך אנרון עצמה; נגד סמנכ"ל הכספים לשעבר, האיש שכונה "גאון" ושכתרים נשזרו לראשו, עמדו 78 סעיפי אישום, כולל הונאה, הלבנת כספים וקשירת קשר לביצוע פשע. פסטאו הודה לבסוף באשמה בשני סעיפים בלבד של קשירת קשר, בינואר 2004 (כשנה וחצי לאחר שחבר מושבעים פדרלי החליט להגיש נגדו כתב אישום). בתמורה לאישום המופחת, הסכים לשתף פעולה עם הרשויות הפדרליות כדי לתבוע את המנהלים הבכירים יותר, הבוסים שלו לשעבר- קנת' ליי וג'פרי סקילינג. פסטאו טען במהלך מתן גזר הדין שלו שהבנקים של אנרון- מריל לינץ', קרדי סוויס ועוד, היו שותפים להונאה! לדבריו, הפעולות הפיננסיות נעשו בראש ובראשונה כדי לעמוד ביעדי התוצאות הכספיות ודירוג האשראי של אנרון. זה עבד ככה: "אמרנו לבנקים מה יעדינו הפיננסיים, והם סיפקו פתרונות על בסיס מבנים פיננסיים סבוכים".
הוא עמד בצד שלו בעסקה, ואכן פסטאו ריצה עונש מאסר מופחת של שש שנות מאסר, וב- 2011 הוא שוחרר.
גם אשתו של אנדרו פסטאו, ליאה, שעבדה גם היא בחברה אך בתפקיד זוטר בהרבה, מצאה עצמה על ספסל הנאשמים. היא הואשמה בתחילה ב- 6 מקרי עבירות, אך בסופו של דבר האישום הופחת לסעיף אחד של עבירת מס- בגין חלקה בסיוע לפסטאו בהעלמת הכנסות מהמדינה.
ליי וסקילינג לא לקחו אחריות ולא הודו במיוחס להם. בדיעבד- הם עשו עסקה רעה, רעה מאוד. התובעים, בתגובה, כיוונו אליהם את כל התותחים הכבדים. משפטם המשותף של השניים נפתח בינואר 2006. השופט סים לייק דחה בעבר בקשות מצידם להפריד את משפטם לשני משפטים שונים, ולהעביר את התיק לדיון מחוץ ליוסטון- היות, ולטענתם, הפרסום השלילי והמסיבי סביב פרשת אנרון ישלול כל אפשרות למשפט הוגן.
פסטאו, שכבר החל את ריצוי מאסרו בשלב זה, העיד נגדם. כך עוד שורה של עובדים לשעבר, כולל רואת חשבון בחברה שפוטרה כי היא: "לא מסוגלת לקבל החלטות חשבונאיות אגרסיביות". מי שהוביל לפיטוריה, אגב- התאבד עוד לפני המשפט.
חבר המושבעים הכריע ב- 25 למאי 2006; הם מצאו את סקילינג אשם ב- 19 מתוך 28 סעיפי האישום נגדו, וזיכו אותו בעיקר מעבירות של מסחר פנים. נגזר עליו עונש של 24 שנים ו- 4 חודשים במאסר. בנוסף, הוא חוייב בתשלום למדינה בסך 630 מיליון דולר.
ליי טען לחפותו באחד עשר סעיפי האישום החמורים נגדו, וטען שהוא עצמו הולך שולל ע"י סביבתו. הוא ייחס את האחריות העיקרית לנפילת החברה לפסטאו. חבר המושבעים לא ראה את זה ככה. הוא נמצא אשם בשש עבירות הונאה- שהעונש המקסימלי (המצטבר) עליהן הוא 45 שנות מאסר. אולם, עוד לפני שגזר הדין ניתן (הכרעת הדין וגזר הדין לרוב, ניתנים בשני מועדים שונים זה מזה), ליי מת מהתקף לב ביולי 2006.
התברר שאשתו של ליי- לינדה, מכרה 500,00 מניות של אנרון ממש 10 דקות לפני שהידיעה על קריסתה של אנרון נעשתה פומבית בסוף נובמבר 2001. היא מעולם לא הועמדה לדין. והיות שליי לא "זכה" להגיע למעמד גזר הדין, וכמובן לא להגיש ערעורים ככל שהייתה לו כוונה לעשות זאת, הוא נוקה מכל אשמה.
עובדים נוספים של אנרון הואשמו והורשעו.
אבל צריך לומר גם את זה: הרוב המוחלט של עובדי אנרון נפלו קורבן בעצמם לפרשה הזו. רבים מהם הפסידו מעבר למקום עבודתם, את כספי הפנסיות שלהם שהיו מושקעים במניות החברה. במאי 2004, 20,000 עובדי אנרון לשעבר, זכו בתביעת פיצויים בסכום של 85 מיליון דולר (מתוך 2 מיליארד דולר שתבעו). סכום הפיצוי בכיס לכל אחד? 3,100 דולר…
דנה: בעקבות פרשת אנרון, אילו לקחים הופקו? איך בעצם אפשר למנוע את ה"אנרון" הבא?
רו"ח אונגר: הופקו הרבה לקחים. חוקקו את חוק סרבנס-אוקסלי בארה"ב, מה שאנחנו קוראים לו SOX- שמטיל אחריות על שומרי הסף: על מבקר הפנים, על הדירקטורים, על רואי החשבון, על ועדת הביקורת, לבדוק את האפקטיביות של הבקרה הפנימית ואם נמצאה חולשה בבקרה הפנימית יש לדווח עליה.הבקרה צריכה להתרחש לאורך כל השנה, לא רק בנק' זמן אחת. זה עשה שינוי משמעותי ביותר בחוק של שומרי הסף, לחשיפה וגם למניעה של מעשים כאלה (כמו שנעשו באנרון).
חוק סרבנס-אוקסלי
שני מחוקקים, הסנאטור פול סרבנס ונציג בית הנבחרים מייק אוקסלי (או בקיצור: SOX) איחדו כוחות כדי למצוא דרך למנוע הישנות מצב כזה. כי עצם זה שיש אנשים שהם תאבי בצע זה נכון, וכנראה שתמיד יהיו אנשים כאלה. אבל מה שמטריד ביותר בפרשת אנרון, זה ששומרי הסף, האנשים שהיו אמורים לזהות ולהתריע באשר לסיכונים, פשוט לא עשו זאת. משהו לא תקין כאן, ולא רק בגלל אדם אחד, אנוכי ככל שיהיה. וגם לא בגלל עשרים אנשים וגם לא מאה. זה לא תקין כי חסרה נורמה, או במקרה הזה- חוק, שמגדיר בדיוק כיצד יש לנהוג. ומה מותר ומה אסור.
החוק מחייב בעלי תפקידים בחברות ציבוריות הכפופות לתקנות הרשות לניירות ערך האמריקאית (SEC), להצהיר על קיום בקרות נאותות בארגון, שיבטיחו דיווח כספי מדוייק וימנעו מקרים של הצגת מצב עסקי, שהינו שגוי או כוזב, לעומת המצב האמיתי כפי שמשתקף בדו"חות הכספיים.
לפי החוק, על המבקר החיצוני שבודק ומאשר את קיום החוק להיות עצמאי, ולא עובד של החברה. כמו כן, החוק מטיל אחריות אישית על המנהלים הבכירים בארגון לדיווחים הכספיים. כלומר, מנהלים לא יוכלו יותר לטעון "לא ידענו", "לא הבנו", "הכלב אכל לי…" וכדומה. המנהלים מחוייבים לדעת ובכל מקרה, זו אחריות שלהם.
התברר שאשתו של ליי- לינדה, מכרה 500,00 מניות של אנרון ממש 10 דקות לפני שהידיעה על קריסתה של אנרון נעשתה פומבית בסוף נובמבר 2001. היא מעולם לא הועמדה לדין. והיות שליי לא "זכה" להגיע למעמד גזר הדין, וכמובן לא להגיש ערעורים ככל שהייתה לו כוונה לעשות זאת, הוא נוקה מכל אשמה.
עובדים נוספים של אנרון הואשמו והורשעו.
אבל צריך לומר גם את זה: הרוב המוחלט של עובדי אנרון נפלו קורבן בעצמם לפרשה הזו. רבים מהם הפסידו מעבר למקום עבודתם, את כספי הפנסיות שלהם שהיו מושקעים במניות החברה. במאי 2004, 20,000 עובדי אנרון לשעבר, זכו בתביעת פיצויים בסכום של 85 מיליון דולר (מתוך 2 מיליארד דולר שתבעו). סכום הפיצוי בכיס לכל אחד? 3,100 דולר…
דנה: בעקבות פרשת אנרון, אילו לקחים הופקו? איך בעצם אפשר למנוע את ה"אנרון" הבא?
רו"ח אונגר: הופקו הרבה לקחים. חוקקו את חוק סרבנס-אוקסלי בארה"ב, מה שאנחנו קוראים לו SOX- שמטיל אחריות על שומרי הסף: על מבקר הפנים, על הדירקטורים, על רואי החשבון, על ועדת הביקורת, לבדוק את האפקטיביות של הבקרה הפנימית ואם נמצאה חולשה בבקרה הפנימית יש לדווח עליה.הבקרה צריכה להתרחש לאורך כל השנה, לא רק בנק' זמן אחת. זה עשה שינוי משמעותי ביותר בחוק של שומרי הסף, לחשיפה וגם למניעה של מעשים כאלה (כמו שנעשו באנרון).
חוק סרבנס-אוקסלי
שני מחוקקים, הסנאטור פול סרבנס ונציג בית הנבחרים מייק אוקסלי (או בקיצור: SOX) איחדו כוחות כדי למצוא דרך למנוע הישנות מצב כזה. כי עצם זה שיש אנשים שהם תאבי בצע זה נכון, וכנראה שתמיד יהיו אנשים כאלה. אבל מה שמטריד ביותר בפרשת אנרון, זה ששומרי הסף, האנשים שהיו אמורים לזהות ולהתריע באשר לסיכונים, פשוט לא עשו זאת. משהו לא תקין כאן, ולא רק בגלל אדם אחד, אנוכי ככל שיהיה. וגם לא בגלל עשרים אנשים וגם לא מאה. זה לא תקין כי חסרה נורמה, או במקרה הזה- חוק, שמגדיר בדיוק כיצד יש לנהוג. ומה מותר ומה אסור.
החוק מחייב בעלי תפקידים בחברות ציבוריות הכפופות לתקנות הרשות לניירות ערך האמריקאית (SEC), להצהיר על קיום בקרות נאותות בארגון, שיבטיחו דיווח כספי מדוייק וימנעו מקרים של הצגת מצב עסקי, שהינו שגוי או כוזב, לעומת המצב האמיתי כפי שמשתקף בדו"חות הכספיים.
לפי החוק, על המבקר החיצוני שבודק ומאשר את קיום החוק להיות עצמאי, ולא עובד של החברה. כמו כן, החוק מטיל אחריות אישית על המנהלים הבכירים בארגון לדיווחים הכספיים. כלומר, מנהלים לא יוכלו יותר לטעון "לא ידענו", "לא הבנו", "הכלב אכל לי…" וכדומה. המנהלים מחוייבים לדעת ובכל מקרה, זו אחריות שלהם.
מעניין לציין שאחד מסעיפי החוק עוסק בשיקום האמון באנאליסטים של ניירות ערך. אולי אתם זוכרים את אותם האנאליסטים שהגיעו לסיור בפרוייקט החדשני של אנרון ב- 1998- ואת קומת המסחר שנבנתה רק לצורך אותו סיור… אנרון עשתה הכול על מנת להשפיע ולהונות את האנאליסטים, אבל החוק דורש גם מהם אחריות, וקובע סטנדרטים לגילוי נאות מצידם. אז, למשל, אם החוק היה תקף בזמן אנרון, אותם אנאליסטים היו מחוייבים לחשוף כי הם סיירו ב"קומת המסחר" של אנרון, מה למשל הם קיבלו מהם (האם שוכנו על חשבונם במלון פאר?).
כך, השאיפה היא, שבהדרגה תיווצר ביקורת עניינית יותר, שאינה מושפעת מהשופוני. או שגם אם היא כן, לפחות לגורמים אחרים תהיה אפשרות לראות אותה ככזו.
החוק אכן הגביר את הבקרות הפנימיות על דיווחים כספיים של ארגונים. ה- SOX הפך לסטנדרט החדש לא רק בארה"ב, אלא גם מחוצה לה… אפילו בישראל. לפני הרבה שנים כשעבדתי שיועצת כלכלית במשרד רו"ח, זכורה לי היטב הפאניקה של ה- sox. כולם דיברו על זה. לא בהכרח הבינו מה זה… אבל רצו sox. זה לא היה זול, זה דרש הרבה יותר עבודה ויותר מאמץ.
בשנת 2009 (אולי בעקבות משבר הסאב-פריים בארה"ב?) הרשות לניירות ערך בישראל כבר החליטה להחיל גרסה של ה- sox על כלל החברות הציבוריות הנסחרות בבורסה בת"א. היישום כולל את השלבים הבאים:
מיפוי התהליכים העסקיים שמשפיעים על הדו"חות הכספיים.
תיעוד התהליכים.
מיפוי בקרות קיימות ומומלצות לאיתור ולמניעת טעויות ואי-סדרים בדיווחים.
תיקון ליקויים בבקרות הקיימות והשלמת בקרות נדרשות.
בדיקה שנתית בפועל של הבקרות שמופו- מעין "טסט" שנתי לחברה.
הצהרת ההנהלה על קיום ואימות הבקרות בדו"ח הכספי.
בגדול: נכון כל הדברים האלה שבאנרון לא העריכו במיוחד? כמו, לשמוע ביקורת, לשמוע שמשהו נראה לאחד העובדים לא תקין? מאותו זמן, החוק מחייב את החברות לא רק להישמע לביקורת אלא ממש ליזום ביקורת בלתי תלוייה באופן אקטיבי, ביקורת יסודית, ולא לחכות שהיא תגיע.
רו"ח אונגר:
אחרי חוק סרבנס-אוקסלי, חלה אחריות ישירה של ההנהלה ושל דירקטוריון החברה לדווח לציבור שהם בדקו את הבקרה הפנימית ושהיא אפקטיבית, ואם היא לא אפקטיבית הם צריכים להסביר למה היא לא אפקטיבית. זה דבר שלא היה קיים לפני כן. כלומר, ברור שבתורהנהלה את צריכה לוודא שיש לך מנגנונים שעובדים, אבל חוקית לא היית צריכה (לפני החוק) להצהיר על זה. בעקבות החוק- כן. ובסוף, ההנהלה מתבקשת להצהיר על זה בפני כל העולם ואם היא מוצאת חולשה מהותית היא צריכה להגיד מהי, ואיך זה משפיע. כך שזו אחריות רחבה ביותר וזה שינוי משמעותי, שהרחיב את האחריות של שומרי הסף.
ולמרות זאת, למרות הפקת הלקחים והמשפט המאוד ציבורי שעברו ליי, סקילינג ופסטאו, שימו לב לדברים שאמר פסטאו ב- 2016.
"החברות הגדולות עושות כיום את הדברים שאנחנו עשינו אז".
כפי שפורסם באפריל 2016 ע"י סוכנויות הידיעות, פסטאו הודה בהרצאה בפורום מצומצם שהוא היה הגורם העיקרי לקריסת אנרון. הוא סיפר שהוא ביצע ביודעין אין ספור עסקאות שנועדו להטעות את המשקיעים ע"י הסתרת חובות בגופים חוץ-מאזניים.
עם זאת, הוא מנה שלל דוגמאות לחברות גדולות רבות שעושות דברים דומים בימינו, רק שאצל רובן לא מדובר באותה מידה. כך למשל, טען שהמטה הגלובלי של חברת "אפל" לא "סתם" נמצא באירלנד (מקום שלכאורה אינו מרכז באמת את רוב הפעילות העסקי של החברה).
"הנקודה שלו הייתה שהחברה הגדולה ביותר בעולם נוקטת בתרגילים כדי לחמוק ממיסים, אשר אולי כשרים מבחינה חוקית, אך נועדו בבירור לנפח את רווחיה ואת מחיר מנייתה ע"י הטעיית הרגולטורים (ואולי גם המשקיעים) ע"י רשת סבוכה של גופים".
שאלתי את רואת החשבון אונגר, האם מקרים כמו אנרון יכולים לקרות גם בתנאים של היום? במקומות אחרים בעולם?
רו"ח אונגר: מעת לעת מתפרסמים מקרים, גם בארץ וגם בחו"ל, של חברות שיש להן חשדות לכאורה. אם זה דיזלגייט- לא יודעת אם את מכירה את הסיפור הזה, של פולקסווגן עם ה… (לכאורה) פליטות המזהמות ותוכנה שמרמה בקשר אליהן כדי לא להוציא על מחקר ופיתוח.
פסטאו בזמנו הצדיק בפני עצמו את מעשיו בכך שאמר לעצמו: "זה יעזור לחברה ולבעלי המניות, זו רק בעיה זמנית ונצליח לצאת מזה", "זו תופעה מערכתית", "התקבל לכל אישור ואני נוהג לפי הכללים"...
אז האם sox אכן עובד? אין יותר "יד רוחצת יד", בנקים שיהיו מוכנים לעשות קיצורי דרך, ולהעלים עין במקרה של מנכ"ל אסרטיבי במיוחד… שאולי במקרה אגב, הוא גם בעל שליטה בבנק? (ודי ולחכימא ברמיזה)
האם עדיין יכולות להתקיים עבירות צווארון לבן? בהחלט כן. ומתקיימות כאלה, כל הזמן. אולם השאיפה היא שגם אם מתקיימות עבירות כאלה, ע"י הסטנדרטים החדשים אפשר להנהיג נורמה שמראה שהתנהגות זו אינה מקובלת. לשים סוף ל"תרבות ארגונית" מהסוג שהיה באנרון. אם מתקיימת עבירה, זה יהיה נקודתי יותר וקטן יותר, לא ממוסד ולא בהיקפים של מיליארדים. לא כספי פנסיות של אלפי עובדים שנמחקו…
איפה הם היום?
אז ליי, כאמור, נפטר מהתקף לב ב- 5 ליולי 2006.
סקילינג, ממש לא ריצה עונש של 24 שנות מאסר. תוצאות המשפט הקודם בוטלו בשנת 2009, 3 שנים לאחר לאחר שניתנו. במשפט מחודש שנערך, נגזרו על סקילינג (מעבר לזמן שכבר ריצה) עשר שנות מאסר. סקילינג היום אדם חופשי, לאחר ששוחרר בשנה שעברה, ב- 21 לפברואר 2019.
ופסטאו? לאחר שחרורו ב- 2011 החל לעבוד במשרד עורכי דין, וכעיסוק צדדי הוא מעביר הרצאות… על אתיקה. בהן צדקי שזה לא חוש ההומור המשובח שלי שעולה עם הדברים האלה, זה באמת קרה. ב- 2012 הרצה בפני סטודנטים באוניברסיטת קולורדו, ב- 2013 הרצה בפני אלפיים אנשי מקצוע שעוסקים באיתור הונאות, וב- 2014 הרצה באוניברסיטת מיאמי בנושא של אתיקה בעסקים.
ארצות הברית. חייבים לאהוב אותה.
כך, השאיפה היא, שבהדרגה תיווצר ביקורת עניינית יותר, שאינה מושפעת מהשופוני. או שגם אם היא כן, לפחות לגורמים אחרים תהיה אפשרות לראות אותה ככזו.
החוק אכן הגביר את הבקרות הפנימיות על דיווחים כספיים של ארגונים. ה- SOX הפך לסטנדרט החדש לא רק בארה"ב, אלא גם מחוצה לה… אפילו בישראל. לפני הרבה שנים כשעבדתי שיועצת כלכלית במשרד רו"ח, זכורה לי היטב הפאניקה של ה- sox. כולם דיברו על זה. לא בהכרח הבינו מה זה… אבל רצו sox. זה לא היה זול, זה דרש הרבה יותר עבודה ויותר מאמץ.
בשנת 2009 (אולי בעקבות משבר הסאב-פריים בארה"ב?) הרשות לניירות ערך בישראל כבר החליטה להחיל גרסה של ה- sox על כלל החברות הציבוריות הנסחרות בבורסה בת"א. היישום כולל את השלבים הבאים:
מיפוי התהליכים העסקיים שמשפיעים על הדו"חות הכספיים.
תיעוד התהליכים.
מיפוי בקרות קיימות ומומלצות לאיתור ולמניעת טעויות ואי-סדרים בדיווחים.
תיקון ליקויים בבקרות הקיימות והשלמת בקרות נדרשות.
בדיקה שנתית בפועל של הבקרות שמופו- מעין "טסט" שנתי לחברה.
הצהרת ההנהלה על קיום ואימות הבקרות בדו"ח הכספי.
בגדול: נכון כל הדברים האלה שבאנרון לא העריכו במיוחד? כמו, לשמוע ביקורת, לשמוע שמשהו נראה לאחד העובדים לא תקין? מאותו זמן, החוק מחייב את החברות לא רק להישמע לביקורת אלא ממש ליזום ביקורת בלתי תלוייה באופן אקטיבי, ביקורת יסודית, ולא לחכות שהיא תגיע.
רו"ח אונגר:
אחרי חוק סרבנס-אוקסלי, חלה אחריות ישירה של ההנהלה ושל דירקטוריון החברה לדווח לציבור שהם בדקו את הבקרה הפנימית ושהיא אפקטיבית, ואם היא לא אפקטיבית הם צריכים להסביר למה היא לא אפקטיבית. זה דבר שלא היה קיים לפני כן. כלומר, ברור שבתורהנהלה את צריכה לוודא שיש לך מנגנונים שעובדים, אבל חוקית לא היית צריכה (לפני החוק) להצהיר על זה. בעקבות החוק- כן. ובסוף, ההנהלה מתבקשת להצהיר על זה בפני כל העולם ואם היא מוצאת חולשה מהותית היא צריכה להגיד מהי, ואיך זה משפיע. כך שזו אחריות רחבה ביותר וזה שינוי משמעותי, שהרחיב את האחריות של שומרי הסף.
ולמרות זאת, למרות הפקת הלקחים והמשפט המאוד ציבורי שעברו ליי, סקילינג ופסטאו, שימו לב לדברים שאמר פסטאו ב- 2016.
"החברות הגדולות עושות כיום את הדברים שאנחנו עשינו אז".
כפי שפורסם באפריל 2016 ע"י סוכנויות הידיעות, פסטאו הודה בהרצאה בפורום מצומצם שהוא היה הגורם העיקרי לקריסת אנרון. הוא סיפר שהוא ביצע ביודעין אין ספור עסקאות שנועדו להטעות את המשקיעים ע"י הסתרת חובות בגופים חוץ-מאזניים.
עם זאת, הוא מנה שלל דוגמאות לחברות גדולות רבות שעושות דברים דומים בימינו, רק שאצל רובן לא מדובר באותה מידה. כך למשל, טען שהמטה הגלובלי של חברת "אפל" לא "סתם" נמצא באירלנד (מקום שלכאורה אינו מרכז באמת את רוב הפעילות העסקי של החברה).
"הנקודה שלו הייתה שהחברה הגדולה ביותר בעולם נוקטת בתרגילים כדי לחמוק ממיסים, אשר אולי כשרים מבחינה חוקית, אך נועדו בבירור לנפח את רווחיה ואת מחיר מנייתה ע"י הטעיית הרגולטורים (ואולי גם המשקיעים) ע"י רשת סבוכה של גופים".
שאלתי את רואת החשבון אונגר, האם מקרים כמו אנרון יכולים לקרות גם בתנאים של היום? במקומות אחרים בעולם?
רו"ח אונגר: מעת לעת מתפרסמים מקרים, גם בארץ וגם בחו"ל, של חברות שיש להן חשדות לכאורה. אם זה דיזלגייט- לא יודעת אם את מכירה את הסיפור הזה, של פולקסווגן עם ה… (לכאורה) פליטות המזהמות ותוכנה שמרמה בקשר אליהן כדי לא להוציא על מחקר ופיתוח.
פסטאו בזמנו הצדיק בפני עצמו את מעשיו בכך שאמר לעצמו: "זה יעזור לחברה ולבעלי המניות, זו רק בעיה זמנית ונצליח לצאת מזה", "זו תופעה מערכתית", "התקבל לכל אישור ואני נוהג לפי הכללים"...
אז האם sox אכן עובד? אין יותר "יד רוחצת יד", בנקים שיהיו מוכנים לעשות קיצורי דרך, ולהעלים עין במקרה של מנכ"ל אסרטיבי במיוחד… שאולי במקרה אגב, הוא גם בעל שליטה בבנק? (ודי ולחכימא ברמיזה)
האם עדיין יכולות להתקיים עבירות צווארון לבן? בהחלט כן. ומתקיימות כאלה, כל הזמן. אולם השאיפה היא שגם אם מתקיימות עבירות כאלה, ע"י הסטנדרטים החדשים אפשר להנהיג נורמה שמראה שהתנהגות זו אינה מקובלת. לשים סוף ל"תרבות ארגונית" מהסוג שהיה באנרון. אם מתקיימת עבירה, זה יהיה נקודתי יותר וקטן יותר, לא ממוסד ולא בהיקפים של מיליארדים. לא כספי פנסיות של אלפי עובדים שנמחקו…
איפה הם היום?
אז ליי, כאמור, נפטר מהתקף לב ב- 5 ליולי 2006.
סקילינג, ממש לא ריצה עונש של 24 שנות מאסר. תוצאות המשפט הקודם בוטלו בשנת 2009, 3 שנים לאחר לאחר שניתנו. במשפט מחודש שנערך, נגזרו על סקילינג (מעבר לזמן שכבר ריצה) עשר שנות מאסר. סקילינג היום אדם חופשי, לאחר ששוחרר בשנה שעברה, ב- 21 לפברואר 2019.
ופסטאו? לאחר שחרורו ב- 2011 החל לעבוד במשרד עורכי דין, וכעיסוק צדדי הוא מעביר הרצאות… על אתיקה. בהן צדקי שזה לא חוש ההומור המשובח שלי שעולה עם הדברים האלה, זה באמת קרה. ב- 2012 הרצה בפני סטודנטים באוניברסיטת קולורדו, ב- 2013 הרצה בפני אלפיים אנשי מקצוע שעוסקים באיתור הונאות, וב- 2014 הרצה באוניברסיטת מיאמי בנושא של אתיקה בעסקים.
ארצות הברית. חייבים לאהוב אותה.
---------------------------------------------------
הגענו לסיומו של הפרק השני מתוך שני פרקי ספיישל שהופקו בשיתוף עם הפודקאסט "כשבגרוש היה חור".
וודאו שאתם רשומים לפודקאסט עבר פלילי, ע"י כפתור הsubscribe. כדי שיותר ויותר אנשים יידעו על "עבר פלילי"- אנא תנו לו דירוג של חמישה כוכבים ואימרו לחבריכם להירשם. ניתן למצוא את "עבר פלילי" באפל פודקאסטס, ספוטיפיי, קאסטבוקס, פודקאסט אדיקט- או כל אפליקציה נפוצה להאזנה לפודקאסטים.
ניתן (ורצוי) לתמוך בפודקאסט ע"י הפיכה לפטרונים. לימדו על האפשרות להיהפך לכאלה ועל התגמולים השונים לפטרונים, בעמוד הפטראון- https://www.patreon.com/CriminalRecord.