שתקי ותלדי (אלימות מיילדותית): טל – מתחת למים

תמלול הפרק: מאיה קרמר       

[פתיח]



דנה: כשסיימתי לדבר עם טל (שם בדוי) בשעת לילה מאוחרת, עלתה בראשי דמותה של רוזמרי, ההריונית השברירית למראה מסרט האימה ‘תינוקה של רוזמרי’. הקול הרועד, המהוסס, ההריונית שכלפי חוץ כולם כביכול דואגים לה, אך בפועל, מתמרנים אותה ורומסים אותה, והיא, שבוטחת, ולאט לאט מבינה את הסיטואציה, ומתמודדת מולה לבדה. הפקעת השליטה על גופה שלה, הבגידה בידי האנשים שכל תפקידם היה לדאוג לה, וכן, במידה מסוימת גם המראה החיצוני, כל אלו הזכירו לי מאוד את הדמות רוזמרי, בגילומה של מיה פארו. אלא שלא מדובר בסרט אימה. זו מציאות, שבה יולדות רבות נפגעות מאלימות מיילדותית, תופעה כמעט ולא מדוברת. יולדות שמגיעות לבתי החולים על מנת ללדת, סובלות פעמים רבות מהשפלות, מאיומים, מיחס מזלזל, ובמקרים החמורים ביותר מבוצעים הליכים ביולדות ללא הסכמתן, ולעתים אף ללא יידוע מראש. במקרים רבים, הנפגעות נותרות עם פגיעה נפשית קשה, שלא מאובחנת כראוי. לעתים, לא מאובחנת כלל. גיליתי עד כמה התופעה נפוצה. לרוב, הנפגעות גם אינן יכולות לשתף את הסביבה בפגיעה שעברו מבלי להיחשב פרנואידיות, היסטריות, מגזימות, או כפויות טובה. גם בתקשורת המיינסטרים, אני מניחה שלא ממש שמעתם על זה. ובכן, בסדרת הפרקים שלפניכם תשמעו סוף סוף את הקולות שעד כה לא נשמעו. עדויות ממקור ראשון מיולדות שנפגעו, והסכימו להתראיין בקולן לפודקאסט. בנוסף, שוחחתי גם עם חוקרות בתחום ועם מתנדבות. בקהילה הרפואית בישראל, במידה רבה עדיין לא מכירים בתופעה. מכחישים אותה, מלבינים אותה, טוענים שהיה הכרח רפואי, עניין של חיים או מוות, טוענים שהכל נעשה מתוך דאגה ליולדת.

טל: “היא אמרה לי, ‘את לא יכולה להרגיש. את עם אפידורל, את מדמיינת’. אמרתי לעצמי, ‘טוב, אולי אני באמת מדמיינת, כי אני לא יודעת איך זה אפידורל, אין לי מושג איך הוא משפיע באמת, אז כנראה שאני מדמיינת. היא אשת המקצוע, היא יודעת יותר טוב. אבל אם אני מדמיינת אז איך אני יכולה בכלל לסמוך מעכשיו על הגוף שלי? כי אם אני לא יכולה לסמוך על התחושות שלי, אז איך אני יכולה בכלל לסמוך על הגוף שלי?’ זה משהו שבאמת פגע לי בביטחון העצמי, שגם ככה כבר היה… לא בדיוק בשיא שלו.”

[מוסיקה]



דנה: טל, עורכת דין במקצועה, הייתה בהיריונה הראשון. הריונה הוגדר על ידי רופאים כהיריון בסיכון, דבר שהצריך פיקוח מתמיד על מצב העובר. בביקורת, לקראת סיום ההיריון, עלה חשד לפיגור גדילה תוך רחמי, ולה נאמר ‘את לא בית גידול טוב’. משם, לידתה הפכה לאירוע רפואי, בו היא לא יותר מניצבת.



טל: “בהיריון הראשון שלי, הוא היה היריון בסיכון גבוה, הייתי במעקב בגלל חשד לעיכוב בגדילה, ובגלל מיעוט מים, ובשלב מסוים, בשבוע 37, בביקורת האחרונה, בעצם נמצא שהילדה לא גדלה מספיק מהבדיקה האחרונה, וגם היה מיעוט מים. נאמר לי שאני כבר לא בית גידול טוב, ולכן צריך ליילד אותי. ובמצב הזה בעצם הגענו, הגעתי קודם כל בעצמי למיון יולדות, וקבעו לי תור למחרת, למיטב זכרוני, להשראת לידה, כי אין, אין שום, לא היה פעילות, בעצם, לא הייתה התחלת לידה, ולכן היה צריך לעשות השראת לידה, בעצם להתחיל את הלידה, לא רק לזרז. אז באמת הגענו, זה היה יום שישי בבוקר, הגענו, ואמרו לי, ‘טוב, את תצטרכי’, ממש רשימה של דברים, ‘נשים לך בלון, נשים לך פיטוצין, ונראה איך מתקדמים, ואז נעביר אותך לחדר לידה.’ לא הסבירו לי את המשמעויות של כל דבר, בוודאי לא דיברו, לא דיברו בכלל על סיבוכים אפשריים. הם אמרו לי, ‘זה מה שאנחנו הולכים לעשות לך, זה מה שצריך’. אני בעצם, אני לא ממש פונקציה מבחינת ידע, אני לא יודעת מה צריך, הם הרופאים, הם יודעים יותר טוב. וככה באמת הדברים התנהלו. אושפזתי בסוג של חדר בסמוך לחדרי לידה. זה חדרים בעצם של לפני לידה, שלא משחררים הביתה, לא מיון, אלא יחידת השהייה זה נקרא, למיטב זכרוני. ושם ביליתי מיום שישי בבוקר עד יום ראשון בצהרים, בשורה של זירוזים וניסיונות לגרום ללידה להתפתח. זה התחיל מבלון מאוד מאוד כואב, ועבר לעירוי של פיטוצין.”

דנה: החדרת בלון. מתן פיטוצין. כל אלו הם הליכים רפואיים שנועדו להתחיל באופן מלאכותי את תהליך הלידה. כל אלו הם גם הליכים רפואיים עם סיכון בצידם. לפי חוק זכויות החוֹלֶה, והחוֹלָה, חלה חובה על מטפלים שלא לבצע שום אופרציה רפואית לפני שהם קיבלו את הסכמת המטופל או המטופלת, ואחרי שמסרו למטופלים מידע רלוונטי לגבי הטיפול, ואפשרו להם להבין מהם היתרונות והחסרונות בכל הליך המוצע להם. בסופו של דבר, זכות הבחירה באשר לקבלת הטיפול היא בידי המטופלים, ולא בידי המטפלים. אך נראה שבמקרים רבים מדי, אנשי הצוות הרפואי, וביתר שאת כשמדובר בתחום המיילדותי, פשוט שוכחים את זה.



טל: “לי בשלב מסוים הייתה תחושה שכל מי שעבר ליד החדר הרגיש צורך להיכנס ולבדוק לי פתיחה. אבל סבלתי כל כך מכאבים שכבר לא היה לי אכפת, רק רציתי שזה יתקדם. ובשלב מסוים אחת הרופאות, אני חושבת שהיא הייתה מתמחה, היא לא הייתה רופאה בכירה, נכנסה לבדוק לי פתיחה, והבדיקה הייתה כואבת במיוחד. וגם אחרי הבדיקה ראיתי שכל הכפפה שלה הייתה בדם. ואני זוכרת, יש לי סף כאב גבוה, זה לא שצעקתי או משהו כזה, אבל שאלתי אותה, ‘תגידי, זה אמור להיות ככה? זה אמור לכאוב כל כך? וזה אמור להיות כל כך הרבה דם?’ אז היא אמרה לי כדרך אגב, ‘אה, זה לא, לא רק בדקתי לך פתיחה, גם על הדרך עשיתי לך סטריפינג’.”

דנה: מה שהרופאה ביצעה ללא יידוע מראש וללא קבלת הסכמה, וגרם לדימום הפתאומי הוא סטריפינג, הפרדת קרומי שק ההיריון מחלל הרחם. זה מתחיל בדיוק כמו בדיקת פתיחה של צוואר הרחם. אלא שאז, כשאצבעות הרופאה כבר היו בפנים, היא ביצעה פעולה באמצעות ידה כדי לנתק את הקרומים מדפנות צוואר הרחם. מדובר בפעולה שכרוכה פעמים רבות בכאב חריג, דימום, ויש גם סיכונים להליך הזה. כשכל זה נעשה ללא קבלת הסכמה מדעת, זו אלימות לכל דבר. אבל לא בסטינג המוכר והידוע של אלימות, לא ברחוב, לא בכביש, לא במגרש כדורגל. כאן האלימות אמנם מורגשת מאוד, אבל לא נראית. והרופאים, אלה שאמורים לטפל בנו, הם אלו שבמקרים האלה פועלים באלימות.

טל: “אמרתי לה, ‘מה זה?’, ‘לא, זה כדי לנסות לזרז אותך’. ובזה הדיון נגמר. לא… גם אני בעצמי לא התעכבתי על זה, כי שוב, זו איזושהי הנחה שרופאים יודעים מה לעשות. הרבה בדיעבד הבנתי שזה משהו שהוא לא, שזאת לא התנהלות שצריכה להיות, ולאחר מכן, גם כשבסופו של דבר העבירו אותי לחדר לידה, די אילצו אותי לקחת אפידורל, אז עשו לי אפידורל, שוב, שאלו אותי ‘את רוצה? כי את…’, זה לא היה בדיוק שאלה, זה היה ‘את רוצה אפידורל, כי אחרת את לא תלדי. את לא תוכלי ללדת בלי אפידורל כי לא יהיה לך בעצם כוח לדחוף, ולא יהיה לך כוח לשתף פעולה, כי את מותשת’. אני מההתחלה לא רציתי אפידורל, אבל מצד שני, גם לא… זה היה מצב שהייתי צריכה את האפידורל הזה כדי להתקדם, אבל כל הגישה הייתה של לא באמת שואלים אותי אם אני רוצה או לא. זה לא באמת שמעמידים בפניי אופציות. זה היה ‘את צריכה את זה. נכון שאת מסכימה? כי ככה צריך’. עכשיו, אין, באמת שגם אם היו מסבירים לי את כל הסיבוכים ואת כל התופעות לוואי האפשריות הייתי מסכימה, אבל אף אחד לא טרח לנהל אתי שום דיון על זה. רק בדיעבד, ככה, הידיעה ככה נחתה עליי וההבנה של מה היה שם. אחר כך עברתי פקיעת מי שפיר, כי המים לא ירדו, ניסו לזרז, האפידורל עצר לחלוטין את הצירים, לפחות לפי המוניטור, אני כבר לא הרגשתי אותם, כי הייתי עם האפידורל. ועשו לי גם, פקיעת קרומים, על מנת שירדו המים ולנסות לזרז. גם כאן, שאלו אותי, אמרו לי, ‘את צריכה זה, ובואי נעשה לך, בסדר?’, ‘בסדר, בואו נעשה’. אף אחד לא הסביר לי שזה יכול להוות איזשהו סיכון, שזה יכול לגרום מה שבדיעבד גיליתי לצניחת חבל טבור במידה והראש עדיין לא התברג מספיק טוב. זאת אומרת, זה לא היה… לא היה באמת איזשהו הסבר, ולא… אלא, ‘נכון שאת מסכימה? כן? יופי, אז בואי נמשיך’. והם יוצאים מתוך נקודת הנחה שאני צריכה להסכים רק מעצם העובדה שהם אומרים שצריך, בלי הצורך של להסביר למה צריך את זה, באמת להסביר לעומק, חוץ מאיזושהי כותרת של ככה צריך כדי לקדם.”

דנה: טל שכבה מותשת, כאובה, חסרת אונים, וחסרת הגנה לחלוטין בפני הצוות הרפואי, שכביכול אמור להעמיד את האינטרסים של בריאותה ובריאות עוברה לפני הכל. לפני הלידה, טל לא תכננה להשתמש באפידורל.

טל: “כן, למשל, ידעתי שאני לא רוצה אפידורל כשהגעתי, כי פחדתי מהסיבוכים. בגלל שאני מודעת לכל ה… גם התביעות רשלנות שיש בתחום המיילדותי, אני נחשפתי אליהם מתוקף העבודה, מתוקף ההשתלמויות המקצועיות שהייתי, במשפטים, בתחום של נזקי הגוף. אמנם הייתי עורכי דין מאוד מאוד צעירה, אבל כן נחשפתי לזה. זה התחום הכי… שיש בו הכי הרבה לדעתי תביעות על רשלנות. התחום של המיילדות והגינוקולוגיה. אז ידעתי שהאפידורל זה לא… זה לא איזו זריקה לא מזיקה, אלא שיכולות להיות לזה באמת תופעות לוואי, ויכולים להיות סיבוכים.”

דנה: למרות החשש שנוצר אצל טל בעקבות חשיפה למקרים קשים במסגרת תפקידה כעורכת דין, ולמרות חוסר רצונה באפידורל…

טל: “זה פשוט, ‘את צריכה אפידורל, בסדר? אז אני מביאה את המרדים, אני מזמינה אותו, בסדר?’, ‘כן, בסדר, כאילו…אין לי ברירה. את אומרת שאני לא אוכל ללדת אחרת, שלא יהיה לי כוח ללדת, שאני לא אוכל לשתף פעולה בלידה, אז איזו ברירה כבר נשארת לי? אז כן, בואי תזמיני את המרדים, כי אני חלילה לא רוצה להזיק לתינוקת שלי. אני לא רוצה לעכב את הלידה. אני לא רוצה… אז אין לי ממש ברירה, נכון? אז כן, תזמיני את המרדים’. זה המצב, זאת הסיטואציה. ואת חייבת לשכב, כי את מחוברת למוניטור, בגלל, בדיעבד, שוב, בגלל שזה יכול לגרום למצוקה עוברית. אף אחד לא הסביר לי שפיטוצין עלול לגרום למצוקה עוברית. באמת שהייתי כל כך כאובה וכל כך מותשת שזה היה כבר, ‘תעשו מה שאתם רוצים’, בערך, בראש, את יודעת. רק… אני רוצה ללדת.”

דנה: בשלב הזה, טל כבר הספיקה לעבור סטריפינג כואב ללא התראה, ובוודאי ללא הסכמה מדעת, מתן פיטוצין ללא הסברים על ההשלכות, איומים ולחץ פסיכולוגי מצד הצוות. האפידורל שקיבלה אמנם שיכך את הכאב הפיזי, אך לא את הטראומה הנפשית שנוצרה בדיוק ברגעים האלה.

[צליל של מים ומוסיקה]



טל: “בהמשך, מה שיותר נחרט ככה בזכרוני שאחרי כל זה, אחרי פקיעת המים, ואחרי האפידורל, ושהכניסו אותי באמת לאיזשהו [שואפת שאיפה עמוקה] ערפול חושים כזה, הרגשתי כמו מתחת למים. כל החושים היו נורא קהים, ובשלב מסוים התחלתי להרגיש אה… דחף ללכת לשירותים, כאילו שיש לי יציאה, ואמרתי את זה למיילדת שהייתה בחדר באותו זמן. היא חזרה. היא יצאה, חזרה, היא לא הייתה כל הזמן כמובן בחדר לידה. זה שעות… ואמרתי לה, ‘תקשיבי, אני מרגישה שאני צריכה ללכת לשירותים’. היא אמרה לי, ‘את לא יכולה להרגיש, את עם אפידורל, את מדמיינת’. אמרתי לעצמי, ‘טוב, אולי אני באמת מדמיינת, כי אני לא יודעת איך זה אפידורל, אין לי מושג איך הוא משפיע באמת, אז כנראה שאני מדמיינת. היא אשת המקצוע, היא יודעת יותר טוב. אבל אם אני מדמיינת, אז איך אני יכולה בכלל לסמוך מעכשיו על הגוף שלי? כי אם אני לא יכולה לסמוך על התחושות שלי, אז איך אני בכלל יכולה לסמוך על הגוף שלי?’ זה משהו שבאמת איכשהו פגע לי בביטחון העצמי, שגם ככה כבר היה… לא בדיוק בשיא שלו.

דנה: כמה נוראי זה לומר ליולדת ‘את מדמיינת’, להתעלם מדבריה, להשתיק אותה, לגרום ליולדת לפקפק בתחושות שלה, בגוף שלה. הרי זה מנוגד לחלוטין לתפקיד הבסיסי של צוותים רפואיים, שהוא לתמוך בלידה, לתמוך ביולדת. הלידה מתרחשת בגוף היולדת, ולא בגופם של אנשי הצוות המיילדותי, מוכשרים ומלומדים ככל שיהיו. וחוץ מזה, אתם יכולים לדמיין מצב כזה שבו למטופל גבר אומרים ‘אתה מדמיין’? אני, משום מה, לא מצליחה לדמיין מצב כזה. התעצבנתי והתרגזתי ומילאתי לי אמבט קצף. נכנסתי ושקעתי לאט בחום העוטף, עד שרק הראש שלי היה מחוץ למים, ואז הכנסתי גם את הראש, ועליתי מהר בחזרה. ואז הכנסתי שוב את הראש, והפעם השתהיתי [צליל של מים]. זה הרגיש נעים בהתחלה, שקט ושלו, רק אני עם עצמי. ההמולה שבחוץ לא יכולה להיכנס. אולי מישהו צורח שם בחוץ, אבל אני לא שומעת. אבל אז התגנבה המחשבה הזו שגם אותי לא ישמעו אם אצרח עכשיו מתחת למים. ידעתי שאני בשליטה על המצב, ויכולה בכל שנייה לעלות למעלה ולקחת אוויר. אבל לכמה שניות, שנראו לי כמו נצח, החלטתי להישאר שם בעמימות הזו. וחשבתי על כמה זה מפחיד להיות מתחת למים ללא יכולת לעלות, וכשאף אחד לא שומע.

טל: “בגלל שהלידה לא התקדמה ולא היו צירים במוניטור, אז הזמינו רופא בכיר כדי להכניס מוניטור פנימי. אגב, גם פה, לא הסבירו לי מה זה מוניטור פנימי. אני רק אחר כך גיליתי שזה… אני חשבתי שפשוט מכניסים חיישנים לתוך צוואר הרחם. הסתבר שזה משהו שמחברים לראש של התינוק.”

דנה: וואו.

טל: “וזה לא משהו שהוסבר לי בכלל. ואז אומרים לי, ‘זהו, טוב, עכשיו את בלידה’. זה משהו שהוא מאוד מלאכותי. וזה גם השלב שהאפידורל נגמר ואף אחד לא חידש אותו, אז מצאתי את עצמי יולדת בעצם עם כל ההגבלות של האפידורל, שזה אומר בלי יכולת לזוז באמת, כשאת חייבת לשכב במיטה, אבל עם כל הכאבים של הללדת בלי אפידורל. זה היה ארוך, לפי מה שאני זוכרת. זה היה שלב ארוך של לחיצות. בסופו של דבר, היא נולדה. היא הייתה סגולה. האפגר שלה היה תקין אבל היא הייתה סגולה, ואני זוכרת שהראש שלה היה מאוד מוארך בגלל שכנראה היא בילתה המון זמן בתעלת הלידה. וגם אז חשבתי שזה לא משהו שאני, לידה ראשונה, לא משהו שהייתי מודעת אליו, לא משהו שראיתי. ובדיעבד, גם הבנתי שיכול להיות שהייתי צריכה להתחיל ללדת מוקדם יותר ולדחוף מוקדם יותר, אבל לא ידעתי, כי המיילדת לא בדקה אותי. לא הדריכו אותי, גם לא ידעו, כי אף אחד לא טרח לבדוק אותי כשאמרתי שאני מרגישה משהו. וכנראה מה שהרגשתי הייתה התחלה של הצירי לחץ. ואת זה כבר גיליתי מהלידות הבאות שככה מרגישים צירי לחץ. אבל אף אחד לא הדריך אותי בזמן אמת, אף אחד לא אמר לי שום דבר. גם פסלו את מה שאני כן אמרתי, ולא אמרו לי, ‘אה, או, יכול להיות שבעצם את מתקדמת, בואי נבדוק אותך’ וזה הוציא אותי בתחושה, כל הלידה הזאת, הוציאה אותי בתחושה מאוד מאוד קשה שהגוף שלי הוא בעצם לא באמת היה ברשותי, שאף אחד גם לא הקשיב לי. והייתי מאוד, זה גרם לי לאיזשהו חוסר ביטחון בגוף שלי ובמה שאני יכולה או לא יכולה לעשות.”

דנה: הממסד הרפואי, למרות ההתקדמות המטאורית בידע ובטכנולוגיה, עדיין תקוע בעבר במידה רבה כשזה מגיע ליחס לנשים. הוא עדיין מעביר את המסר, רק שהפעם בצורה מרומזת יותר, שאישה כמטופלת, איך אני אגיד את זה, היא לא חווה דברים אמיתיים, ואין להתייחס לתלונותיה או לרצונותיה ברצינות. אי אפשר לסמוך על שום דבר שהיא אומרת לגבי תחושותיה. בכל זאת, אישה. ולא רק מטפלים גברים נוקטים בגישה הזו כלפי נשים מטופלות בכלל, ויולדות בפרט. למרבה האירוניה, גם אחיות וגם רופאות רבות מפנימות את הגישה הפטרנליסטית הזו, אפילו מבלי לדבר על זה או להיות לחלוטין מודעות לזה. יש פער גדול בין מה שקורה על פני השטח, לבין מה שקורה מתחת לפני השטח, וכשהכל רק מתחת לפני השטח, אפשר לעשות הרבה דברים מבלי להתחשב בדעתה וברצונה של היולדת. מאוד קל לגרום להכל להישמע כאילו היא זו שלא הגיונית, כאילו היא סתם פרנואידית.

טל: “וזה הצטרף למה שהיה אחרי הלידה, שכבר כשהעבירו אותי למחלקה, וזה היה בלילה, וחיכיתי שיביאו לי את הבת שלי, הייתי, ביקשתי להיות בביות מלא. שמעתי שמביאים את התינוקות, ואני אמרתי לעצמי, אני אעצום עיניים לפחות לכמה דקות עד שמביאים אותה, ואז פקחתי עיניים וכבר היה אור לחלוטין, והתינוקת לא הייתה בחדר. וקמתי והלכתי מהר לתינוקייה, ליחידה שהם נמצאים בה בשעות הראשונות אחרי הלידה, ואז גיליתי שהיא בכלל עם עירוי. היה לה סוכר נמוך, וממש בכיתי של איך יכול להיות שאף אחד לא אמר לי? זאת התינוקת שלי, שנשארה לבד, וזה תהליך, היא גם ככה נורא קטנה, נורא פגיעה, היא גם ככה נורא סבלה כנראה גם במהלך הלידה, כי זה היה ארוך וכואב לא רק לי. וזה ממש זעז… זה… זה ממש הקשה עליי. את הדבר הכי בסיסי, שעושים גם הליך נורא פשוט, לילד שלך, ואת לא שם.”

דנה: קשה עד בלתי אפשרי להבין בכלל מה קורה ומי נגד מי בזמן אמת, ובוודאי להתעמת עם העוול שנעשה. אבל מה קורה אחרי השחרור? דנה ל

טל: “כשיצאת מבית החולים כבר היה לך בראש שעברת משהו שהוא לא תקין?”

טל: “לא. כשיצאתי מבית החולים זה היה אחרי גם כמה ימי אשפוז שהבת שלי אושפזה. זאת אומרת, אני נכנסתי לאיזשהו מוד מאוד מאוד הישרדותי. היו לי דברים אחרים לחשוב עליהם, והיו לי דברים אחרים לדאוג להם. אני גם חושבת שאני הבנתי שכנראה גם היה לי איזשהו דיכאון אחרי לידה.”

דנה: “ולא עשית בעצם איזשהו קשר בין הדיכאון אחרי לידה לבין הטראומה שעברת?”

טל: “הלידה… כן. הלידה עצמה הייתה מאוד טראומטית, אבל קשה לי לשים את האצבע על הנקודה הספציפית שהייתה בעייתית. כל החווית לידה הייתה חוויה מאוד מאוד קשה, מאוד טראומטית, ש… ברמה שאני זוכרת שהגעתי לבית חולים, לאותו בית חולים בעצם, ורק עברתי ליד ה… במסדרון איפה שהייתי אז, אני פשוט התחלתי לבכות. כי, את יודעת, זה חוויות שחוזרות אלייך בדיעבד, אחרי שאת כבר מתחילה קצת לעכל. כשלא אומרים לאישה שעושים לה איזשהו הליך רפואי, אחרי שנה שנתיים, היא, כמו שקרה לי, שכשהתחלתי, את יודעת, כשיצאתי מהטייס האוטומאטי של אחרי הלידה, והתחלתי לעכל את כל מה שהיה שם, אמרתי לעצמי, ‘רגע, מה זאת אומרת שחיטטו לי בתוך הגוף, עשו איזשהו הליך רפואי של הפרדת קרומים, זה גם יכול לגרום לסיבוך’. אבל אף אחד לא שאל… לא שאל אותי, אף אחד לא אמר לי כלום, זה… על הדרך, עשינו לך. זאת תחושה… תחושה של, שוב, ששללו את הזכות שלך להחליט על הגוף שלך. כל ההליכים הרפואיים שנעשו, היה צריך להסביר לי אותם. היה צריך להסביר לי את ההשלכות, ושאולי חלקם לא היו מחויבי מציאות. אולי כן, אבל אף אחד לא נתן לי באמת את הזכות להחליט ולהגיד ‘כן’ במודע. מה שנקרא ‘הסכמה מדעת’ לא הייתה שם. הייתה שם הסכמה, לפעמים, לפעמים גם לא, לפעמים היה יידוע בדיעבד של ‘עשינו לך’, וגם כשכן שאלו וביקשו את ההסכמה שלי, זה היה… לסמן וי, רק כדי לצאת לידי חובה, שבאמת שאלנו והיא אמרה כן. אבל התשובה הייתה ברורה, שזה אכן מה שצריך לקרות.”

דנה: טל, עורכת דין במקצועה שחזרה לאחר הלידה לעבודה ולהתמחות בנזיקין ופגיעות גוף, החלה להבין שמה שעברה לא רק היה פוגעני וטראומטי, אלא חד וחלק מנוגד לחוק. אנשי הצוות הרפואי הפרו את זכויותיה באופן בוטה. לאחר ההבנה הזו, היא גם שיתפה את בן זוגה.

טל: “כשאת חושבת על החוויות שעברת, אז את מגלה פתאום מה לא היה בסדר. הלכתי לעוד השתלמות, ועוד זה, ואמרתי, ‘רגע, איך יכול להיות שלא החתימו אותי על טופס הסכמה? איך יכול להיות שלא הסבירו לי בכלל על הסיבוכים האפשריים?’ ואם זה היה מסתבך, אז כן, הם היו חוטפים חתיכת תביעה. זה… לא הייתה שם שום הסכמה. לא הייתה, לא יכלה להיות שם הסכמה מדעת, כי אף אחד לא הסביר לי שום דבר. זה משהו שכן אמרתי אחר כך לבעלי. זה היה משהו כמו שנה אחרי, אמרתי לו, ‘תקשיב, אתה יודע שאף אחד לא הסביר לי שום דבר?’ הוא… ‘אוקיי, בסדר, מה שתגידי’, אבל, את יודעת, החוויה הזאת הייתה טראומטית לשנינו, אבל הוא לא היה שם בכל הרגעים של כל הבדיקות ושל כל התהליכים. הוא גם לא זוכר את הדברים כמו שאני זוכרת אותם. הוא זוכר שעשו, וזה לא משהו ש, את יודעת, ‘בסדר, אז עוד פעם ביקשו ממני לצאת מהחדר ובדקו אותך, אוקיי’. זה לא משהו ש… ‘יכול להיות שאמרת שכאב לך יותר מהרגיל’, אבל לא משהו שנחרט בזכרונו. הוא… הוא ידע שעברתי תקופה מאוד מאוד קשה גם אחרי הלידה.”

דנה: תקופה קשה, דיכאון לאחר לידה. יש קושי טבעי ומובן לאחר לידה. כל לידה. וחשוב לדבר על זה. אבל, בואו לא נתבלבל, כן? זה לא מטשטש את זה שהתרחשה כאן פגיעה קשה בזכויות. ובהרבה מקרים, הפגיעה הזו יוצרת טראומה קשה. גם על אלימות מיילדותית חשוב לדבר. טל גיששה אצל חברות וניסתה להבין, האם מה שהיא עברה זה מקרה נדיר?

טל: “יש לי במקרה חברה מיילדת. אני בזמנו סיפרתי לה את החוויות שלי מהלידה הראשונה, והיא באמת הייתה בשוק. כי היא גם בעברה עבדה בתל השומר, ויותר מזה, היא הייתה בשוק מההתנהלות של המיילדת הספציפית שהייתה לי, בגלל שהיא מכירה אותה. והיא אמרה לי, ‘תקשיבי, אני לא מאמינה שזה מה שהיא אמרה לך! אני לא מאמינה שככה זה היה!’ בעבר, כשהעליתי את זה עם חברות שכן ילדו, אז… ושאלתי אותן, ‘תגידו, גם לכן היה ככה?’, ‘אה… לא ככה, אבל עשו לי את זה, למשל, בלי לשאול אותי, או עשו לי את זה בלי להסביר לי’. וזה משהו שמאוד הופך להיות, את יודעת, על הדרך, שהרבה נשים גם לא מייחסות לזה איזשהו משקל רב וחשיבות. כשאומרים ‘אלימות מיילדותית’ ושואלים אישה, ‘עברת אלימות מיילדותית’? הרוב המוחלט יגידו לך, ‘לא, מה פתאום. אני לא עברתי שום דבר כזה.’ אבל אם את שואלת, ‘תגידי, במהלך הלידה, תמיד שאלו אותך לפני שעשו לך תהליכים? כאילו, תמיד שאלו אותך לפני שעשו בך איזושהי פרוצדורה רפואית? האם תמיד הסבירו לך מה הולכים לעשות ולמה? או שפשוט אמרו לך, ‘אנחנו הולכים לעשות’’. ואז פתאום את מתחילה לגלות שכמעט כל אישה שנייה עוברת משהו שהוא יותר מובהק, פחות מובהק, בתחום האפור, של כל החוויה הזאת. וזה מאוד מכעיס אותי, כי אנשים מנסים להקטין את זה.”

דנה: חלפו כמה שנים, ולפתע, כותרת של ידיעה באתר חדשות תפסה את תשומת לבה של טל.

טל: “זו הייתה כתבה על אלימות מיילדותית, שזה שם נורא כבד, ומאוד מרתיע, שכולל בתוכו את כל החוויות האלה שנשים עוברות במהלך הלידה, של הליכים שנעשים ללא הסכמה וללא הסבר מספק, לפעמים גם בלי בכלל להגיד שעושים אותם, וזה היווה גם איזושהו טריגר עבורי לפתוח את זה, כי זה משהו שכן סחבתי בתוכי הרבה זמן. החלטתי להעלות פוסט על החוויות שלי.”

דנה: טל כתבה פוסט על החוויה שעברה, שבתוך יום צבר אלפי לייקים ותגובות. שיתופים לא, היות ומדובר בקבוצה סגורה לנשים בלבד, מרחב בטוח לנשים לשתף מבלי להתקל בשיפוטיות ובהאשמת קורבן. טל קיבלה סוף סוף תמיכה וקבלה, וראתה שהיא ממש לא היחידה שעברה את זה. והיום, שנים אחרי שעברה את זה, יש לזה שם – ‘אלימות מיילדותית’. תגובת משרד הבריאות: השירות הרפואי במדינת ישראל לחולים בכלל, וליולדות בפרט, הינו בסטנדרט גבוה ואנו פועלים באופן קבוע לשיפורו, גם בהיבט היחס במהלך של בדיקה וטיפול בנשים. לעתים לא קרובות, יש חריגות מהיחס הנאות במהלך הטיפול. ככל שיש עדויות לכך, המעורבים בדבר מזומנים לבירור וטיפול משמעתי על פי הצורך. בנוסף, המשרד יזם הקמת צוות משותף להסתדרות הרפואית ולמועצות הלאומיות לבריאות האישה ולרפואת נשים, גנטיקה, וזאת על מנת לבחון דרכים נוספות לשיפור חוויית הטיפול של הנשים. ככל שיש בידיכן תלונות הנוגעות לאירועים ספציפיים, יש להעבירם לנציבות התלונות למקצועות הרפואיים, כדי שאלו ייבחנו כנדרש. אני דנה הילמן, יוצרת וכותבת ‘עבר פלילי’. תודה רבה לטל (שם בדוי), ראשונה שהסכימה להיחשף בקולה ולספר על מה שעברה. אם גם אתן נפגעתן מאלימות מיילדותית, ניתן לפנות אליי ואנסה להפנות אתכן לגורמים שיוכלו לסייע נפשית, משפטית, או בכל דרך אחרת שתרצו. כמובן, תוך שמירה על פרטיותכן. [סיום]

Photo by Oliver Sjöström from Pexels

הוסיפו הערות: