רוצחי הביצות: התיק נפתח מחדש

בפרק הקודם התוודענו לביצת סאדלוורת' ליד מנצ'סטר - שם קברו "רוצחי הביצות", הזוג איאן בריידי ומיירה הינדלי, את הילדים שרצחו באכזריות. בפרק הקודם ציינתי שהזוג בריידי והינדלי נשפטו ונגזר עונשם בגין שלושה מקרי רצח-

הראשון, של אדוארד אוואנס, לו דייויד סמית', מי שבסופו של דבר הסגיר את בריידי והינדלי למשטרה, היה עד בעצמו.









השני הוא של לסלי אן דאוני- הילדה בת העשר שנעלמה לאחר שיצאה לפארק שעשועים.









והשלישי הוא זה של ג'ון קילברייד בן ה-12 שנעלם בשוק של אשטון אנדרליין.



אלו היו שלושת הקורבנות שגופותיהם נמצאו.
אבל בין יולי 1963 ועד לדצמבר 1964 נעלמו ילדים נוספים באזור מנצ'סטר, ומשטרת מנצ'סטר לא הצליחה לקבל תשובות לגבי גורלם. איאן בריידי ומיירה הינדלי הכחישו בתוקף שפגעו בילדים נוספים, ולא נמצאו עדויות- כל שכן- גופות, שיעידו אחרת. בני הזוג שהו במאסר: בריידי בתחילה בבית הסוהר "דורהאם" ולאחר מכן הועבר לבית הסוהר "גארטרי" בלסטרשייר, והינדלי בתחילה בבית הסוהר "האלוואי", ולאחר מכן הועברה ל"קוקהאם ווד", בעיר קנט.
הזמן חלף, שבועות הפכו לחודשים, חודשים הפכו לשנים. כך חלפו להם כמעט עשרים שנים, וחקירת היעלמותם של הילדים הנוספים גוועה לה לאיטה.

עד שב- 1985 אדם אחד, החליט לשים לזה סוף.

להאזנה לפרק:


האורח שלי לפרק זה הוא פרד האריסון- מי שבזמנו עבד כעיתונאי ה"סאנדיי פיפל". כאשר נודע דבר הרציחות במנצ'סטר בשנת 1965, האריסון היה בחור צעיר בתחילת שנות ה- 20' שלו, שעשה את צעדיו הראשונים בתחום העיתונאות.

מאז 1965, עיתונים מקומיים וכלל-ארציים בבריטניה פרסמו מעת לעת כתבות באשר לרציחות המור, אולם ללא הרבה חדש. עיקר הפרסומים היו מהזן הרכילותי שהתמקד בחייהם של בריידי או הינדלי בבית הסוהר. הרצון לאשש את החשדות כאילו ילדים נוספים שנעדרו נפלו למעשה קורבן של בריידי והינדלי, נתקל במבוי סתום ששיקף במידה רבה גם את מצב החקירה של משטרת מנצ'סטר בתיק.

ב- 1985 האריסון, כבר כתב מנוסה ומתוחכם, פרסם מאמר על תנאי הכליאה של איאן בריידי. שם טען שבריידי- האיש שכונה ע"י השופט במשפטו "רוצח מתועב וסדיסטי", וכן "מרושע ברמה שלא תיאמן, שככל הנראה לא יוכל אי פעם להשתקם"-  זקוק לטיפול נפשי.










לאחר שהמאמר פורסם בעיתון, הוא שלח אותו ללורד לונגפורד-
לורד לונגפורד היה בן למשפחת אצולה בריטית, ופוליטיקאי מפלגת הלייבור שפעל לאורך השנים לשחרורה של מיירה הינדלי ולשיפור בתנאי מאסרו של איאן בריידי.
לונגפורד לא יכול היה לשמוח יותר למראה המאמר, וראה בהאריסון שותף לדעותיו באשר לזכויות אסירים, שנחשבו ברחבי בריטניה רדיקליות למדיי. לא היה פשוט למצוא באותו הזמן אדם שחושב שצריך ממש להקדיש  זמן ומאמץ מסויים כדי לדאוג לבריידי. בריידי והינדלי היו האנשים השנואים ביותר בבריטניה, ככל שהם יכולים לסבול ולהירקב בכלא- so be it, מבחינת רוב הציבור הבריטי. הוא סיפר לבריידי על העיתונאי הנחמד ויצר קשר עם האריסון.
האריסון מצידו, ראה הזדמנות שעיתונאים אחרים יכלו רק לחלום עליה.

בזכות התחזות לקרוב משפחה רחוק של בריידי ובעידוד לורד לונגפורד, האריסון קיבל גישה לבריידי בבית הסוהר, ממש לתא שלו, והחל לאט לאט לבסס עמו קשר. לונגפורד, חש שהאריסון "בצד שלהם". האריסון לא נתן לו סיבה לחשוד אחרת.


האריסון פגש צל של אדם; הרוצח שהטיל אימה על מנצ'סטר כולה, ושמו נודע לשמצה בבריטניה כולה כמעין "מפלצת"- התגלה עשרים שנה מאוחר יותר, בעיני האריסון כאדם דיי מפוחד בעצמו. בריידי, היה לרוב מעורפל לחלוטין בהשפעת תרופות חזקות, הוא התקשה לנהל שיחה קוהרנטית, והאריסון- התקשה לעקוב אחריו.
ועדיין, הצליח לשמוע ממנו כמה דברים מעניינים.

לאחר שבריידי ביסס את האמון ביניהם, ע"י כך שנתן לבריידי לדבר על כל דבר שרצה לדבר עליו- כולל: הביקורת שלו על המדיניות של מרגרט תאצ'ר, וההיסטוריה הרצחנית של האימפריה הבריטית, החל האריסון לתכנן בקפידה את השלב הבא: לברר מה עלה בגורל אותם ילדים נוספים שהוגדרו כנעדרים כל הזמן הזה.
הוא הבין עד מהירה כיצד יוכל להוציא את התשובות מבריידי: המפתח היה מיירה הינדלי: בריידי טען בפני האריסון שהיא אשמה בדיוק כמוהו, וראה בניסיונותיה להשיג שחרור ממאסר- בגידה בו והפרה של ברית הדמים שכרתו ביניהם. האריסון שיער שבמוקדם או במאוחר, הרצון של בריידי להשאיר את הינדלי כלואה מאחורי סורג ובריח- בדיוק כמוהו, ייאלץ אותו לדבר- ולא על פוליטיקה הפעם…

כל אותו הזמן, לאורך חודשים, האריסון נאלץ להסתיר את העובדה שהוא נפגש עם מי שהיה בזמנו האסיר מספר אחת בבריטניה. הוא הסתיר זאת מעורך העיתון שלו, מעמיתים לעבודה, מחברים. אם הדבר יתגלה ברבים, היכולת להמשיך להיפגש עם בריידי בתקווה להגיע לפריצת דרך - ככל הנראה תיבלם. והאריסון לא יכול היה לתת לזה לקרות.

ואז זה הגיע: הוידוי. בריידי הודה בפני האריסון שהוא והינדלי רצחו גם את פולין ריד ואת קית' בנט, וקברו גם אותם בביצות. התברר התפקיד של מיירה הינדלי, בתור זו שפיתתה את הילדים לבוא איתה. היא איתרה ילדים ללא מבוגר לידם ופנתה אליהם, בתואנות שונות. בדרך כלל זה היה עם בקשת עזרה כלשהי. כך פולין ריד בדרכה למסיבת הריקודים נתקלה בהינדלי שביקשה ממנה עזרה בחיפוש כפפות שאבדו לה. פולין ריד ראתה בהינדלי אישה מקומית, מוכרת והלכה ברצון לעזור לה. מאז לא נראתה. פולין ריד הייתה הקורבן הראשון של בריידי והינדלי. וזה התחיל מזה בריידי סיפר להינדלי שהוא רוצה לבצע את "הרצח המושלם".

הכתבה של פרד האריסון פורסמה, וחוללה סערה שאילצה את משטרת מנצ'סטר לחדש את החקירה. החקירה עכשיו נוהלה ע"י פיטר טופינג, שמונה לראש המחלקה לחקירות פליליות בשנה הקודמת. בעקבות התחדשות החקירה, טופינג ביקר את בריידי בבית הסוהר גארטרי בלסטרשייר, ושם בריידי התנער מכל קשר לכתבה. וגם הינדלי בתורה התנערה.
האם ייתכן שכל מה שהאריסון עבד עליו במשך חודשים, פשוט יירד לטימיון בגלל קשר השתיקה של הינדלי ובריידי, וחוסר היכולת של משטרת מנצ'סטר לעמת אותם עם הפרטים?
יש עוד גופות של קורבנות שם, בביצות! איך אפשר לא לעשות כלום לגבי זה? האריסון לא מבין את זה.


אבל אולי בכל זאת יש עוד תקווה. מה עיתונאי צריך? קצת מזל, לפעמים. אחות מצוות בית הסוהר בו שהתה הינדלי,
סיפרה להאריסון כי הינדלי הודתה בפניה: יש קורבנות נוספים.

לאחר שנודע כי הינדלי הודתה בארבע עיניים בפני אשת צוות מבית הסוהר, שאכן יש גופות נוספות בסאדלוורת'- קורבנות נוספות שלה ושל בריידי- טופינג חזר לבקר את הינדלי בבית הסוהר. הפעם, בנסיון אסרטיבי יותר להוציא ממנה הודאה כתובה וסיוע במציאת הגופות הנוספות. הינדלי לבסוף הודתה באופן רשמי בפברואר 1987, בכך שהייתה מעורבת בחמישה מקרי רצח.
טופינג ציין

"מצאתי את זה מעניין שלפי התיאור שהינדלי מסרה, נראה שבכל ביצוע רצח היא באורח פלא "ידעה" איפה לא להיות- וזה במקום הרצח עצמו. במקרה אחד הייתה במכונית, פעם באמבטיה, פעם במטבח.."

הינדלי אומנם הודתה במעורבות, אבל טופינג האמין שההודאה שלה הייתה מאוד מבויימת, מאוד בשליטה.

השוטרים חזרו לבקר את בריידי, חמושים בהודאה של מיירה הינדלי. בריידי בתחילה סירב לשתף פעולה, אולם לאחר שהוצגו בפניו פרטים ספציפיים על האופן בו נחטפה פולין ריד, פרטים שהיו ידועים רק להינדלי, הוא שינה את דעתו. הוא אמר לשוטרים כי הוא מוכן להתוודות, ובתנאי אחד: שלאחר מכן יאפשרו לו להתאבד.
כמובן, לא ניתן לאשר בקשה כזו. אסיר צריך לרצות את עונשו. גם אם רוב האנשים בבריטניה היו שמחים לשמוע שבריידי נמחק מהעולם...

הינדלי הסכימה לשתף פעולה בחיפושים, והלכה פעמיים עם השוטרים לסריקות בשטח הביצות. הסריקות לא הביאו למציאת הקברים. לורד לונגפורד המשיך לפעול למען שחרורה ממאסר, ועורך הדין שלה מייקל פישר שכנע אותה למסור הודעה לעיתונות. בהודעה הינדלי בין היתר הצהירה שדייויד סמית', גיסה ומי שהיה זה שהסגיר את בריידי למשטרה (מה שהביא גם למאסרה שלה בסופו של דבר) חף מפשע, ומעורבותו היחידה הייתה כאשר בריידי ביקש ממנו להעביר את הגופה של אוונס לחדר פנוי בבית סבתה של הינדלי.

ב- 1 ליולי 1987, לאחר יותר מ- 100 ימי חיפושים נמצאה גופתה של פולין ריד, רק 90 מטר מהמקום בו נמצאה גופתה של לסלי אן דאוני בת ה- 10 אז ב- 1965, כ-22 שנים לפני כן.
כשבריידי שמע שגופתה של פולין ריד נמצאה, הוא כבר מסר הודאה רשמית באשמה.








בריידי אף הלך עם השוטרים לביצות, בניסיון לאתר גם את גופת קית' בנט, אולם הניסיון לא צלח.
באוגוסט, משטרת מנצ'סטר החליטה להפסיק את הסריקות בביצת סאדלוורת', למרות שגופתו של קית' בנט טרם נמצאה.










בריידי קיבל את מה שרצה ב"עסקה" עם האריסון- הינדלי אכן לא שוחררה ממאסר, והוא עבר למתקן הכליאה אשוורת' שם קיבל טיפול נפשי. והאריסון…? האם הוא קיבל את חלקו "בעסקה"?
באופן חלקי, כן. גופתה של פולין ריד נמצאה והיא הובאה לקבורה ראוייה סופסוף, אחרי שנים. אבל גופתו של קית' בנט, למרבה הצער- לא.

המפגשים של האריסון עם בריידי לימדו אותו לא רק על מקרי הרצח, אלא גם על הרקע של איאן בריידי ושל מיירה הינדלי. ומידע יקר ערך שקרימינולוגים רק יכולים לחלום עליו: מה גרם להם לבחור בקורבנות בהם בחרו? מה הוביל אישה נורמטיבית לחלוטין כמו מיירה הינדלי לחבור לרוצח ולסייע לו?

האם איאן בריידי יזם את מעשי הרצח של ילדים כדי לממש יצרים פדופיליים? האריסון מעריך שלא, אלא שילדים היו הטרף הקל: ילדים ללא מבוגרים לידם, לבד, וכאשר אישה תמימה למראה כמו הינדלי- מפתה אותם לבוא עימה.

אבל לצד זה, לצד הסקרנות לשמוע כל מה ששמע היישר מפיו של איאן בריידי- הרוצח השפל ביותר בתולדות בריטניה ככל הנראה, גם כיום, לא יכולתי שלא לתהות- איזו השפעה הותיר כל הסיפור הזה עליו, על פרד האריסון.
כשמשוחחים עם אדם שעשה מעשים כאלה, ומתקרבים אליו, ורוכשים את האמון שלו- האם מי שעושה דבר כזה יכול להישאר מוגן ובטוח בעולם שלו? הרי כולנו חיים במעין בועה, שבה המעשים האלה, האנשים האלה, רחוקים מאיתנו, הם לא חלק מהחיים שלנו. זה בעצם חלק אינטגרלי בעונש שלהם- הרחקה מהחברה. וזה מגן עלינו במקום מסויים. לי הייתה תחושה חזקה מאוד, שפרד האריסון שילם מחיר כבד על ההתקרבות הזו. והתחושה הזו התחזקה ככל שדיברתי איתו. לפעמים במהלך השיחה, הרגשתי שהוא קרוב לדמעות. אבל... לא יכולתי להיות בטוחה.
האמת היא, שאני עדיין לא בטוחה.


השיחה נמשכת ואז פתאום אני קולטת, רגע- מה עם המכתבים? מוקדם יותר בשיחה פרד הזכיר כבדרך אגב, שבין פגישה לפגישה הוא ובריידי החליפו ביניהם גם מכתבים. איפה המכתבים האלה??

פרד האריסון פרסם ספר בשם "בריידי והינדלי- בריאתם של רציחות המור", שיצא לאור לראשונה ב- 1986. לרכישת הספר.
כיום הוא כלכלן, נחשב למי שחזה מראש את משבר הסאבפריים שהחל ב- 2008 בצורה ספציפית בספר שפרסם,  כבר ב- 1997.
למה כלכלה? העולם צריך הצלה, הוא אומר. קשה להתווכח עם זה.

הוא תומך במעין גרסא מודרנית של שנת יובל, שזו השנה שבה חובות נמחקים ואנשים חוזרים לאדמות שלהם?.. אני לא בטוחה בדיוק מה זה אומר. אבל ייאמר לזכותו של פרד שהוא ניסה. הוא באמת ניסה להסביר לי. ולזכותי ייאמר, שקצת קשה לעבור מלשוחח על רציחות הביצות לזה...



אנחנו נשתמע בפרק הבא, בתיק הפשע הבא.
עד אז, המשך יום צודק לכם.