אנרון- חלק ראשון: תרבות ה"אנרון"
צווארון לבןבשנות התשעים אנרון הייתה שם נרדף לחדשנות, לרווחיות וליוזמה. המגזין Fortune בחר בה במשך שש שנים ברציפות בתואר החברה החדשנית ביותר בארה"ב. היום, לעומת זאת, אנרון היא שם נרדף לשחיתות, לתאוות בצע ולפשעי צווארון לבן.
איך הפכה חברת אנרגיה משעממת, ששורשיה נטועים בתחילת המאה העשרים לדבר הלוהט ביותר בתקופת בועת הדוט קום, חברה שהמנייה שלה הייתה חובה בכל תיק השקעות, ולבסוף- לכישלון הגדול ביותר של אמריקה התאגידית?
להאזנה לפרק, שנכתב והופק בשיתוף עם הפודקאסט כשבגרוש היה חור:
אריאלי הניח לפני כן שפרשת אנרון קרתה בגלל שלושה אנשים בלבד: ג'פרי סקילינג, קנת' ליי ואנדרו פסטאו. אבל הנה פתאום הוא גילה שאדם שהוא מחבב ומעריך לקח חלק בזה! והוא לא נראה לו כמו אדם חסר מוסר.. או תאב בצע. אז מה קרה כאן?
האם פרשת אנרון היא תוצאה של כמה "תפוחים רקובים" פורעי חוק?...
או שזה הרבה יותר שכיח, ואפילו ממוסד, ממה שנרצה להאמין?
ארוחת הצהריים של קנת' ליי הוגשה לו על ידי העוזרים שלו ממגש של כסף והוא נהג לאכול אותה בכלי חרסינה איכותיים, היו אלו שנות התשעים בטקסס וקנת' ליי היה אחד המנכ"לים המוערכים והמוכרים ביותר בארה"ב וגם משיאני השכר שבהם. למרות השכר הגבוה, המשקיעים של קנת' ליי שמחו לתת לו כל דולר שקיבל, הוא לקח את החברה לגבהים חדשים וכולם הרוויחו מזה. ובכלל קנת' ליי היה סוג של סלבריטאי בטקסס, הוא היה נדבן גדול, הוא היה משקיע, הוא נקרא להרצות בכנסים, הוא העניק אותות הוקרה והיה חבר ותורם הגדול ביותר של משפחת בוש. כולם קראו לו בקיצור קן, והנשיא בוש קרא לו בחיבה קני בוי. אבל אם הייתם פוגשים את קן ליי בילדותו, לא הייתם מדמיינים שיהיה לו סיכוי להגיע לעושר כזה; קנת' ליי גדל בשנות החמישים במיזורי באזור חקלאי עני, עד גיל 10 הוא חי בבית ללא צנרת, לא היו כבישים בסביבת הבית- רק דרכי עפר.
כנער, קנת' ליי חרש בטרקטור את השדות והרהר על כלכלה, תמיד ריתק אותו הרעיון של שווקים, עניין אותו לדעת איך שווקים עובדים, איך סחורות כמו הגידולים שהוא מייצר מגיעים לבתים בערים, איך הדלק שמניע את הטרקטור שלו מגיע אליו בכדי לגדל את הגידולים האלו. המשיכה לרעיונות האלו הובילו אותו ללמוד כלכלה. קן לי למד באוניברסיטת מיזורי והיה ללא ספק היה מהסטודנטים הבולטים בה, גם ברמה האקדמית אבל גם בעיקר בפן החברתי; הוא היה נשיא האחווה שלו (בטא,טטא,פיי), תפקיד שלרוב ניבא עתיד מזהיר, והיה מוכר אפילו בחוגים מחוץ לאוניברסיטה שלו. ובכל זאת, לנער עני כמוהו אפילו לימודים באוניברסיטת מיזורי היו הרבה מעל ליכולות שלו, על מנת לממן את לימודיו הוא צבע בתים, והגיש בקשות לאין ספור מלגות. כמו סטודנטים אחרים בארה"ב, הוא גם לקח על עצמו המון הלוואות... לאחר שסיים תואר ראשון ושני הוא התגייס לצי לתפקיד של כלכלן, במקביל ללימודי דוקטורט.
לאחר כמה שנות שירות בצבא ככלכלן וסיום הדוקטורט המשיך קנת' ליי לעוד תפקיד במגזר הציבורי, וב-1971 הוא החל לעבוד בוועדה הפדרלית לאנרגיה.
הועדה הפדראלית לאנרגיה הייתה ועדה שפיקחה על תעשיית הגז הטבעי ועל תעשיית ייצור החשמל בארה"ב, הוועדה הוקמה עוד בימי השפל הגדול, כשאנשים איבדו אמון בשוק החופשי והאמינו שצריך לפקח על המחירים של כמה שיותר מוצרים. תפקיד הוועדה היה לקבוע את מחירי ההובלה ומחירי המכירה של גז טבעי, אבל במשך עשרות השנים בהם הוועדה פעלה היא רק הוסיפה על השוק רגולציה שריסנה אותו, שדיכאה אותו ושלמעשה הרסה אותו. במקום יציבות לשוק הגז הטבעי, הוועדה הביאה לאי ודאות לאחר שהיא לא עמדה בכמות המידע שהיא נדרשה לעבד וגרמה למחירים להיתקע למשך שנים במחירים נמוכים מידי ואז לקפוץ בחדות ואז שוב להיתקע...
עשרות שנים של דיונים על מהו המחיר ההוגן והסביר לגז הטבעי הביאו את החברות להפסיק לחפש גז והצרכנים התחילו לחוש במחסור: בתי ספר ואוניברסיטאות נסגרו בחודשי החורף כי לא היה מספיק גז טבעי להסקה, מפעלים שעברו לייצר בעזרת גז טבעי נתקעו ללא גז ונסגרו, הועדה שהתחילה את דרכה עם ארבעים וחמישה עובדים התנפחה לשבע מאות ושבעים עובדים שעדיין לא הצליחו להשתלט על כל החומר ולנהל את השוק.
היה ברור לכולם שהרגולציה על שוק הגז נכשלה והשוק צפוי לעבור מהפך.
כשנה בלבד מכניסתו לתפקידו, שלח קנת' ליי מכתב למנכ"ל חברת צינורות גז בשם פלורידה גז, אותו הוא פגש במסגרת עבודתו בוועדה. הוא כתב כך:
אבל לקנת' ליי זו הייתה רק ההתחלה. הוא בא לשנות את החברה, הוא בא לשנות את השוק, הוא לא רצה להיות מנכ"ל של חברת גז טבעי ותיקה ומיושנת... הוא רצה לנהל חברה חדשנית, שמנצלת את ההזדמנויות של השוק החדש והלא מפוקח. בתור התחלה הוא שינה את שמה של החברה המאוחדת- ל: אנרון.
ההתחלה של אנרון לא הייתה קלה: שחרור הרגולציה על שוק הגז אחרי עשרות שנים של קביעת מחירים מלמעלה הייתה כמו גל של הלם, בהתחלה היה מחסור בגז והמחירים היו גבוהים מאוד כי במשך שנים רבות אף אחד לא חיפש גז טבעי כי אף אחד לא רצה לסכן את כספו בחיפושים בשוק שנשלט על ידי פקידים. המחירים הגבוהים גרמו לצרכנים לחפש חלופות ולהמיר מערכות גז למערכות נפט, פחם ואפילו עצי הסקה. לאחר שיחרור הרגולציה חזרו חברות הגז לחפש גז ומצאו הרבה גז, המחיר צנח אבל הלקוחות כבר עברו ולא מיהרו לחזור.
אנרון הייתה על הקרשים, קן ליי נאלץ לפטר עובדים, לסגור מחלקות ולמכור קווים לא רווחיים אנרון שרק עתה נולדה מחדש הייתה כבר על סף פשיטת רגל. בניגוד למה שקיווה קן ליי, שחרור הרגולציה גרם ליותר צרות מהזדמנויות.
אנרון נעזרה לאורך השנים בחברת מקינזי לצורך ייעוץ לחברה: החל מתהליך המיזוג, ובהמשך להתמודדות עם הקשיים שנקלעה אליהם. מקינזי היא חברת ייעוץ אסטרטגי מהמובילות בעולם. היא דוגלת בשכירת צעירים מבריקים אך חסרי ניסיון לשורותיה. בין היועצים של אנרון מטעם מקינזי היה ג'ף סקילינג.
ג'ף סקילינג היה בוגר הרווארד חריף וחכם מאוד: הוא סיים את לימודי ה- MBA בחמשת האחוזים העליונים של המחזור שלו. גם במקינזי, הוא לא היה סתם יועץ. הוא היה שותף בחברה- מעמד שלוקח לא מעט שנים להגיע אליו, אבל סקילינג היה מטאור והגיע אליו כבר בסביבות גיל 30. למעשה, הוא היה אחד השותפים הצעירים ביותר בתולדות החברה, השכר השנתי שלו כשותף בסוף שנות ה-80' היה כמיליון דולר בשנה (בהערכה גסה, מדובר בשווי של כשני מיליון דולר של שנת 2019).
למרות הזוהר של מקינזי, סקילינג היה אדם שאפתן עם חלומות גדולים. גם אם לרובנו שכר שנתי של שני מיליון דולר בגיל 30 ייראה כמו הצלחה מדהימה, עבור סקילינג- היה מדובר בעוד פסגה שנכבשה, ממנה הוא פשוט ממשיך לפסגה הבאה. הפסגה הזו הגיעה בעקבות רעיון שהוא החל לפתח, במסגרת עבודת הייעוץ שלו לאנרון.
סקילינג, בדומה לקנת' ליי, הבחין בהזדמנות גדולה, בשוק בו הוסר הפיקוח על המחירים. לפתע נוצר שוק. עכשיו, יש את הדרך הקשה להשיג שליטה בשוק- שהיא לחפש גז טבעי או לקנות בארות, לקנות צינורות גז ולהילחם על נתח שוק גדול. אבל, זה משעמם… זו הדרך הרגילה שכולם מכירים.
לסקילינג היה רעיון אחר. לא עניין אותו לגלות או להוביל גז טבעי, הוא רצה לייצר את השוק עצמו, סקילינג החליט להקים בנק של גז טבעי. הבנק קנה גז טבעי מספקי גז ומכר אותו לצרכנים, טוב, זה נשמע כמו תיווך פשוט, מה מיוחד פה? העניין הוא שבדומה לבנק שמשתמש בכספים המופקדים פיקדונות לטווח קצר ומלווה אותם בהלוואות לטווח הארוך גם בנק הגז של סקילינג יקנה גז כל יום במחיר אותו יקבע השוק אבל יסגור חוזי מכירה של הגז לטווח ארוך במחיר קבוע ובכך יאפשר יציבות מחירים לקונים. זה אולי טוב לקונים אבל גם גורם לאנרון להיות חשופה לתנודתיות במחיר הגז בעתיד. אבל כך גם עובדים בנקים, הם לווים כסף לטווח קצר ומלווים לטווח ארוך ולוקחים עליהם את הסיכון שלא יוכלו להשיג כסף בעתיד.
איך הפכה חברת אנרגיה משעממת, ששורשיה נטועים בתחילת המאה העשרים לדבר הלוהט ביותר בתקופת בועת הדוט קום, חברה שהמנייה שלה הייתה חובה בכל תיק השקעות, ולבסוף- לכישלון הגדול ביותר של אמריקה התאגידית?
להאזנה לפרק, שנכתב והופק בשיתוף עם הפודקאסט כשבגרוש היה חור:
"התחלתי להתעניין בנושא הרמאות בשנת 2002, כמה חודשים אחרי שחברת האנרגיה האמריקנית 'אנרון' קרסה. (...) אם במקרה, לא הייתם מרוכזים במשך רוב שנת 2001, סיפור קריסתה של אנרון, יקירת וול סטריט, הלך בערך כך: סדרה יצירתית במיוחד של תעלולים פיננסיים, בסיוע עצימת עיניים של יועצים, סוכנויות דירוג אשראי, דירקטוריון החברה ופירמת רואי החשבון היוקרתית ארתור אנדרסן, שבינתיים התפרקה, הביאו את אנרון לגדולה כלכלית. אבל ברגע שהתעלולים המפוקפקים האלה נחשפו, החברה התרסקה. מחזיקי מניות הפסידו את ההשקעות שלהם, כספי תכניות הפנסיה התאדו, אלפי עובדים איבדו את מקום העבודה שלהם והחברה פשטה רגל".כך מתחיל ספרו של דן אריאלי, "האמת על באמת". בתחילת הספר הוא מתאר כיצד מפגש מקרי עם יועץ לשעבר לחברת אנרון, בשם ג'ון פרי בארלו, גרם לו לתהות… בארלו תיאר בפני אריאלי כיצד הוא לקה במעין עיוורון רצוני. כיצד סירב לראות את תמרורי האזהרה, כיצד הוא נשבה לחלוטין בתפישת העולם הזו: לפיה אנרון היא המנהיגה החדשנית של הכלכלה המודרנית.
אריאלי הניח לפני כן שפרשת אנרון קרתה בגלל שלושה אנשים בלבד: ג'פרי סקילינג, קנת' ליי ואנדרו פסטאו. אבל הנה פתאום הוא גילה שאדם שהוא מחבב ומעריך לקח חלק בזה! והוא לא נראה לו כמו אדם חסר מוסר.. או תאב בצע. אז מה קרה כאן?
האם פרשת אנרון היא תוצאה של כמה "תפוחים רקובים" פורעי חוק?...
או שזה הרבה יותר שכיח, ואפילו ממוסד, ממה שנרצה להאמין?
ארוחת הצהריים של קנת' ליי הוגשה לו על ידי העוזרים שלו ממגש של כסף והוא נהג לאכול אותה בכלי חרסינה איכותיים, היו אלו שנות התשעים בטקסס וקנת' ליי היה אחד המנכ"לים המוערכים והמוכרים ביותר בארה"ב וגם משיאני השכר שבהם. למרות השכר הגבוה, המשקיעים של קנת' ליי שמחו לתת לו כל דולר שקיבל, הוא לקח את החברה לגבהים חדשים וכולם הרוויחו מזה. ובכלל קנת' ליי היה סוג של סלבריטאי בטקסס, הוא היה נדבן גדול, הוא היה משקיע, הוא נקרא להרצות בכנסים, הוא העניק אותות הוקרה והיה חבר ותורם הגדול ביותר של משפחת בוש. כולם קראו לו בקיצור קן, והנשיא בוש קרא לו בחיבה קני בוי. אבל אם הייתם פוגשים את קן ליי בילדותו, לא הייתם מדמיינים שיהיה לו סיכוי להגיע לעושר כזה; קנת' ליי גדל בשנות החמישים במיזורי באזור חקלאי עני, עד גיל 10 הוא חי בבית ללא צנרת, לא היו כבישים בסביבת הבית- רק דרכי עפר.
כנער, קנת' ליי חרש בטרקטור את השדות והרהר על כלכלה, תמיד ריתק אותו הרעיון של שווקים, עניין אותו לדעת איך שווקים עובדים, איך סחורות כמו הגידולים שהוא מייצר מגיעים לבתים בערים, איך הדלק שמניע את הטרקטור שלו מגיע אליו בכדי לגדל את הגידולים האלו. המשיכה לרעיונות האלו הובילו אותו ללמוד כלכלה. קן לי למד באוניברסיטת מיזורי והיה ללא ספק היה מהסטודנטים הבולטים בה, גם ברמה האקדמית אבל גם בעיקר בפן החברתי; הוא היה נשיא האחווה שלו (בטא,טטא,פיי), תפקיד שלרוב ניבא עתיד מזהיר, והיה מוכר אפילו בחוגים מחוץ לאוניברסיטה שלו. ובכל זאת, לנער עני כמוהו אפילו לימודים באוניברסיטת מיזורי היו הרבה מעל ליכולות שלו, על מנת לממן את לימודיו הוא צבע בתים, והגיש בקשות לאין ספור מלגות. כמו סטודנטים אחרים בארה"ב, הוא גם לקח על עצמו המון הלוואות... לאחר שסיים תואר ראשון ושני הוא התגייס לצי לתפקיד של כלכלן, במקביל ללימודי דוקטורט.
לאחר כמה שנות שירות בצבא ככלכלן וסיום הדוקטורט המשיך קנת' ליי לעוד תפקיד במגזר הציבורי, וב-1971 הוא החל לעבוד בוועדה הפדרלית לאנרגיה.
הועדה הפדראלית לאנרגיה הייתה ועדה שפיקחה על תעשיית הגז הטבעי ועל תעשיית ייצור החשמל בארה"ב, הוועדה הוקמה עוד בימי השפל הגדול, כשאנשים איבדו אמון בשוק החופשי והאמינו שצריך לפקח על המחירים של כמה שיותר מוצרים. תפקיד הוועדה היה לקבוע את מחירי ההובלה ומחירי המכירה של גז טבעי, אבל במשך עשרות השנים בהם הוועדה פעלה היא רק הוסיפה על השוק רגולציה שריסנה אותו, שדיכאה אותו ושלמעשה הרסה אותו. במקום יציבות לשוק הגז הטבעי, הוועדה הביאה לאי ודאות לאחר שהיא לא עמדה בכמות המידע שהיא נדרשה לעבד וגרמה למחירים להיתקע למשך שנים במחירים נמוכים מידי ואז לקפוץ בחדות ואז שוב להיתקע...
עשרות שנים של דיונים על מהו המחיר ההוגן והסביר לגז הטבעי הביאו את החברות להפסיק לחפש גז והצרכנים התחילו לחוש במחסור: בתי ספר ואוניברסיטאות נסגרו בחודשי החורף כי לא היה מספיק גז טבעי להסקה, מפעלים שעברו לייצר בעזרת גז טבעי נתקעו ללא גז ונסגרו, הועדה שהתחילה את דרכה עם ארבעים וחמישה עובדים התנפחה לשבע מאות ושבעים עובדים שעדיין לא הצליחו להשתלט על כל החומר ולנהל את השוק.
היה ברור לכולם שהרגולציה על שוק הגז נכשלה והשוק צפוי לעבור מהפך.
כשנה בלבד מכניסתו לתפקידו, שלח קנת' ליי מכתב למנכ"ל חברת צינורות גז בשם פלורידה גז, אותו הוא פגש במסגרת עבודתו בוועדה. הוא כתב כך:
"כמו שאתה יודע אני עוסק בפיקוח על שוק הגז בשנה האחרונה, ואני כעת מעוניין לצאת אל השוק החופשי, אני מאמין ששוק הגז הטבעי צפוי לעבור אתגרים לא קלים בחודשים ובשנים הקרובות והייתי רוצה להיות בתפקיד שיאפשר לי לקחת חלק באתגרים הצפויים".זה עבד לו. קנת' ליי מונה לתפקיד בכיר של סמנכ"ל תכנון תאגידי בפלורידה גז. קנת' ליי האמין שאין מנוס משחרור השוק מרגולציה, ושברגע שהרגולציה תשוחרר- יווצרו הזדמנויות עסקיות גדולות בעסקי הגז המנומנמים. קנת' ליי רצה להיות שם כשהכל קורה, ואכן- בזכות הקסם האישי שלו והקשרים הבינאישיים המעולים התקדם קנת' ליי לתפקידים בכירים יותר ויותר בחברות שונות. כך, טיפס קנת' ליי עד שהתמנה למנכ"ל חברת צינורות גז באוסטין טקסס. לאחר מכן, החברה התאחדה עם חברת גז טבעי נוספת, ולמרות שהחברה של קנת' ליי הייתה החברה הקטנה יותר מבין השתיים- קנת' ליי הפך תוך זמן קצר למנכ"ל של החברה המאוחדת הזו שהייתה לחברת צינורות הגז הגדולה בארה"ב.
אבל לקנת' ליי זו הייתה רק ההתחלה. הוא בא לשנות את החברה, הוא בא לשנות את השוק, הוא לא רצה להיות מנכ"ל של חברת גז טבעי ותיקה ומיושנת... הוא רצה לנהל חברה חדשנית, שמנצלת את ההזדמנויות של השוק החדש והלא מפוקח. בתור התחלה הוא שינה את שמה של החברה המאוחדת- ל: אנרון.
 |
| הלוגו של אנרון. [Paul Rand [Public domain Logo of Enron, the defunct U.S. company |
ההתחלה של אנרון לא הייתה קלה: שחרור הרגולציה על שוק הגז אחרי עשרות שנים של קביעת מחירים מלמעלה הייתה כמו גל של הלם, בהתחלה היה מחסור בגז והמחירים היו גבוהים מאוד כי במשך שנים רבות אף אחד לא חיפש גז טבעי כי אף אחד לא רצה לסכן את כספו בחיפושים בשוק שנשלט על ידי פקידים. המחירים הגבוהים גרמו לצרכנים לחפש חלופות ולהמיר מערכות גז למערכות נפט, פחם ואפילו עצי הסקה. לאחר שיחרור הרגולציה חזרו חברות הגז לחפש גז ומצאו הרבה גז, המחיר צנח אבל הלקוחות כבר עברו ולא מיהרו לחזור.
אנרון הייתה על הקרשים, קן ליי נאלץ לפטר עובדים, לסגור מחלקות ולמכור קווים לא רווחיים אנרון שרק עתה נולדה מחדש הייתה כבר על סף פשיטת רגל. בניגוד למה שקיווה קן ליי, שחרור הרגולציה גרם ליותר צרות מהזדמנויות.
אנרון נעזרה לאורך השנים בחברת מקינזי לצורך ייעוץ לחברה: החל מתהליך המיזוג, ובהמשך להתמודדות עם הקשיים שנקלעה אליהם. מקינזי היא חברת ייעוץ אסטרטגי מהמובילות בעולם. היא דוגלת בשכירת צעירים מבריקים אך חסרי ניסיון לשורותיה. בין היועצים של אנרון מטעם מקינזי היה ג'ף סקילינג.
ג'ף סקילינג היה בוגר הרווארד חריף וחכם מאוד: הוא סיים את לימודי ה- MBA בחמשת האחוזים העליונים של המחזור שלו. גם במקינזי, הוא לא היה סתם יועץ. הוא היה שותף בחברה- מעמד שלוקח לא מעט שנים להגיע אליו, אבל סקילינג היה מטאור והגיע אליו כבר בסביבות גיל 30. למעשה, הוא היה אחד השותפים הצעירים ביותר בתולדות החברה, השכר השנתי שלו כשותף בסוף שנות ה-80' היה כמיליון דולר בשנה (בהערכה גסה, מדובר בשווי של כשני מיליון דולר של שנת 2019).
למרות הזוהר של מקינזי, סקילינג היה אדם שאפתן עם חלומות גדולים. גם אם לרובנו שכר שנתי של שני מיליון דולר בגיל 30 ייראה כמו הצלחה מדהימה, עבור סקילינג- היה מדובר בעוד פסגה שנכבשה, ממנה הוא פשוט ממשיך לפסגה הבאה. הפסגה הזו הגיעה בעקבות רעיון שהוא החל לפתח, במסגרת עבודת הייעוץ שלו לאנרון.
סקילינג, בדומה לקנת' ליי, הבחין בהזדמנות גדולה, בשוק בו הוסר הפיקוח על המחירים. לפתע נוצר שוק. עכשיו, יש את הדרך הקשה להשיג שליטה בשוק- שהיא לחפש גז טבעי או לקנות בארות, לקנות צינורות גז ולהילחם על נתח שוק גדול. אבל, זה משעמם… זו הדרך הרגילה שכולם מכירים.
לסקילינג היה רעיון אחר. לא עניין אותו לגלות או להוביל גז טבעי, הוא רצה לייצר את השוק עצמו, סקילינג החליט להקים בנק של גז טבעי. הבנק קנה גז טבעי מספקי גז ומכר אותו לצרכנים, טוב, זה נשמע כמו תיווך פשוט, מה מיוחד פה? העניין הוא שבדומה לבנק שמשתמש בכספים המופקדים פיקדונות לטווח קצר ומלווה אותם בהלוואות לטווח הארוך גם בנק הגז של סקילינג יקנה גז כל יום במחיר אותו יקבע השוק אבל יסגור חוזי מכירה של הגז לטווח ארוך במחיר קבוע ובכך יאפשר יציבות מחירים לקונים. זה אולי טוב לקונים אבל גם גורם לאנרון להיות חשופה לתנודתיות במחיר הגז בעתיד. אבל כך גם עובדים בנקים, הם לווים כסף לטווח קצר ומלווים לטווח ארוך ולוקחים עליהם את הסיכון שלא יוכלו להשיג כסף בעתיד.
כשסקילינג הציג את הרעיון הזה באנרון אחד המנהלים הבכירים, אדם שהיה ותיק בתעשיית הגז הטבעי, אמר "זה פשוט רעיון טיפשי!". אחרי הישיבה קנת' ליי וסקילינג נפגשו במעלית, סקילינג ניסה לפתח שיחה על הרעיון ואפילו התנצל במעט, אבל קנת' ליי הפתיע אותו:
"ברגע שאותו המנהל אמר שהרעיון טיפשי, הבנתי שהרעיון הזה הוא פשוט חדשני ומדהים". הוא הציע לסקילינג לעזוב את מקינזי ולהצטרף לאנרון, לקבל תחתיו חטיבה ולהקים את בנק הגז שלו. השכר ההתחלתי של סקילינג היה חמישית מהשכר שלו במקינזי, אבל בנוסף לשכר קנת' ליי נתן לו חבילת מניות ותכנית בונוסים שמנמנה כך שאם הרעיון שלו יצליח, אם החטיבה שלו תייצר רווחים לאנרון- הוא יהיה אדם עשיר.
סקילינג שמח על ההצעה, אבל הייתה לו דרישה מוזרה מעט... הוא ביקש, או יותר נכון התנה את המעבר שלו, בכך שבחטיבה שלו ישתמשו בשיטת חשבונאות שונה מזו שהייתה נהוגה באותה התקופה באנרון. השיטה נקראת mark to market או בעברית שווי הוגן.
mark to market זו שיטה חשבונאית שבה נכסים משוערכים על פי שווי השוק הנוכחי שלהם. לדוגמא, אם יש לי קרקע שנרכשה במיליון דולר אבל שווי השוק שלה עולה כל שנה, איך עלי להתייחס אליה? אפשרות אחת היא לרשום אותה לאורך כל השנים בשווי של מיליון דולר ואם אחרי עשור אמכור אותה בשני מיליון אז אכתוב לעצמי רווח של מיליון דולר באותה השנה שבה הקרקע נמכרה. לעומת זאת, שיטת mark to market אומרת שעלי להעריך בכל שנה כמה שווה הקרקע ובכל שנה לרשום לעצמי רווח קטן בעקבות עליית הערך שלה, נאמר מאה אלף דולר כל שנה במשך עשר שנים ואז כשאמכור את הקרקע הקרקע כבר רשומה בספרים שלי בשווי של שני מיליון ולכן לא יהיה לי רווח בעקבות המכירה. במידה מסוימת יש בזה היגיון במקרה של קרקע. חברה שיש לה נכסים שבספרים הם רשומים בערכים לא ריאליים מקשה על המשקיעים לנתח אותה ולהבין כמה היא שווה באמת.
לעומת זאת יש נכסים שבהם ההגיון קצת פחות ברור, לדוגמא- אם חתמתי חוזה שיאפשר לי להרוויח בעשר השנים הקרובות מיליון דולר בשנה, מה יותר הגיוני? לכתוב רווח של מיליון דולר בכל שנה? או להניח שברגע חתימת החוזה נוצר לי נכס ששווה עשרה מיליון דולר, ובאותה השנה להכיר בכל הרווח? נשמע קצת מוזר שברגע חתימת החוזה, בלי שדולר אחד פיזית החליף ידיים, כבר נוצר נכס של מיליוני דולרים. אבל זו בדיוק הדרך שבה עובד mark to market. הרעיון מאחורי זה הוא, שברגע שנחתם החוזה יש לחוזה שווי שוק. תיאורטית אני יכול למכור אותו לספק אחר שיספק את הסחורה וירוויח את המיליון דולר בשנה, אותו ספק לא יסכים לקנות את החוזה בעשר מיליון דולר אבל אולי כן ב 8 מיליון ולכן שווי השוק של החוזה הוא 8 מיליון וזה הרווח שנוצר ברגע חתימת העיסקה.
המסר בחברה היה, סיפרו בדיעבד עובדים, שעסק המסחר- העסק המקורי שהיה בחזון החברה, יממן השקעות ענק בפרויקטים חדשניים כגון: המחלקה הבינלאומית ומחלקת שירותי אנרגיה. הכוונה הייתה כמובן להפוך גם אותם לרווחיים, אבל הם מעולם לא היו כאלה… המחלקות המסורתיות, ההון והמסחר עשו את הכסף, והמחלקות החדשניות- שסקילינג אהב לטפח ולא היה מוכן בשום פנים ואופן לוותר עליהן- בזבזו אותו.
סקילינג היה איש של רעיונות, הוא האמין שהרעיון הוא הכל, הביצוע- זה החלק הקל, והוא מיועד לאנשים פחות חכמים. האנשים החכמים, כמוהו, הם אלו שמייצרים את הערך האמיתי ברעיונות שלהם. אם הוא הצליח למצוא לקוח שזקוק לגז טבעי ולסגור איתו את העסקה, הרווח וכמובן גם הבונוס שנגזר ממנו אמורים להגיע ברובם ליוזם העסקה- אליו. סקילינג ידע שהבנק שלו חותם על עסקאות אספקת גז לטווח ארוך של עשר ועשרים שנים. ומה אז? בעוד כמה שנים כשהוא כבר לא יהיה בתמונה, מישהו אחר יהנה מהפירות של העסקאות שהוא חותם היום? לא אם זה תלוי בו.
הבעיה בשיטת החשבונאות הזו היא שהיא כל כך פרוצה וכל כך לוטה בערפל, עד שהיא ניתנת לניצול לרעה. אולי קרקע או בניין ניתן להעריך בקלות, אבל חוזה למכירת גז במחיר X למשך 20 שנה קשה מאוד להעריך. מי יודע מה יהיה מחיר הגז בעוד 10 שנים, או אפילו בעוד שלושה חודשים? יתכן והחוזה כולו בכלל לא רווחי או שיהיה רווחי מאוד. רואי החשבון של אנרון השתמשו בכל מיני נוסחאות מפוקפקות על מנת להעריך את השווי של כל חוזה וחוזה.
רוב החוזים היו חוזים למכירת גז במחיר קבוע לשנים רבות לצורך כך הם העריכו שמחיר הגז הטבעי בשוק יעלה בקצב מסוים עם השנים, נאמר בחמישה אחוזים בשנה, אבל... אם פתאום היה רבעון קשה ולא רווחי לחברה יתכן ואפשר לחזור לנוסחאות ולעדכן אותן- אולי עליית מחירים של חמישה אחוזים בשנה הייתה הנחה קצת מחמירה, אולי עליה של ארבעה אחוזים זה סביר יותר. אם המחירים יעלו רק בארבעה אחוזים אז אנרון תוכל לקנות גז במחיר טוב יותר כל שנה ולמכור במחיר הקבוע הנקוב בחוזה. המשמעות של עלייה מתונה יותר במחירי הגז היא רווח גדול יותר כל שנה ו….הופ, פתאום כל החוזים שיש לאנרון שווים יותר כסף וכל הכסף הזה נכנס לשורת הרווח של החברה והרבעון הגרוע הופך לעוד רבעון מעולה.
שיטה חשבונאית היא הדרך של העסק להציג את עצמו לציבור המשקיעים או למדינה. אבל באנרון השיטה החשבונאית השתלטה על העסק עצמו, היא עיצבה את האופן שבו תפעל אנרון. בשיטת השווי ההוגן היה פחות רווחי לעסוק בניהול השוטף של הנכסים, והרבה יותר משתלם לרקוח עסקאות חדשות. באנרון תגמלו ביד רחבה את מי שתרם לשורת הרווח, ובשיטת השווי ההוגן פירושו של דבר מי שסגר את העסקה ולא מי שדאג שהעסקה תצליח. העובדים המוערכים והמתוגמלים באנרון היו הסוחרים, וזה לא שינה אם העסקה שלהם הצליחה או עלתה לחברה מיליונים, המטרה הייתה לסגור את העסקה, לשערך כמה רווח יתקבל ממנה לפי שיטת השווי ההוגן ולגזור את הקופון בדמות בונוס שמן. מה זה משנה אם בעוד חמש שנים מחיר הגז עלה בעשרה אחוזים במקום בחמישה אחוזים וכל העיסקה הפכה ללא משתלמת?! זה יקרה בעתיד הרחוק, מה שחשוב הוא שביום חתימת העיסקה הצפי הוא שאנרון תרוויח ממנה ואם הצפי הוא שהיא תרוויח פשוט מכניסים את העסקה כנכס של החברה ומכירים ברווח בדוחות הקרובים.
ב-1991 אנרון מחליטה להיפתח לעולם ולנצל את הגלובליזציה לעסקיה. בשנים אלו, אסיה צמחה בקצב מסחרר וגם דרום אמריקה הפכה למקום נוח לעסקים. קנת' ליי רצה לקחת את הידע של אנרון על אנרגיה, גז וחשמל אל אותם שווקים חדשים. עובדי אנרון החלו חוצים את העולם, נפגשים עם ראשי מדינות בכל העולם ומביאים אל המדינות העניות הללו את הטכנולוגיה שתזניק אותם אל המאה ה-21. כמובן שגם העסקאות האלו תומחרו בשיטת השווי ההוגן, והעובדים שסגרו את העסקאות האלה קיבלו את הבונוס שלהם ברגע חתימת העיסקה ולא חיכו עד שתחנות הכוח יוקמו בפועל, או צינור הנפט שיונח- אכן יכניסו מזומנים לחברה.
דוגמא ידועה לשמצה היא תחנת הכוח שאנרון הקימה בהודו; הודו באותה התקופה צמחה בקצב מהיר, ואנרון הציעה לממשלה ההודית להקים עבורה תחנת כוח מתקדמת. עד אז, הודו הסתמכה על חשמל הידרואלקטרי שהגיע מסכרים והיה מאוד זול מאחר ולא נדרש עבורו דלק. אנרון הקימה תחנת חשמל מבוססת גז, עם חשמל במחיר גבוה מאוד יחסית למחיר הממוצע בהודו. אבל באותה התקופה הממשלה בהודו היתה להוטה לקדם את המדינה באמצעות קידום משק החשמל שלה. המנהלים הבכירים באנרון סוגרי העסקאות שלה, השיגו מימון והלוואות, סגרו חוזים לטורבינות, בחרו מיקום לתחנה ואז עלו על המטוס וחזרו לאסוף את הבונוס שלהם ביוסטון. אחרי שאנרון הכירה בכל הרווח העתידי שתפיק מהתחנה בדוחות הכספיים שלה, בונוס של עשרים מיליון דולר חולק למספר קטן של מנהלים בכירים שעבדו על סגירת העיסקה. רק אחרי שחולקו כל הבונוסים השמנים, רק אז- התחילו לבנות באמת את התחנה.
כמה שנים לאחר חתימת החוזה, התחלפה הממשלה בהודו. הממשלה החדשה לא הסכימה לקנות את החשמל במחיר יקר כל כך, מה גם שלאף אחד אחר בהודו לא היה משתלם לקנות את החשמל היקר שתחנת החשמל של אנרון ייצרה.
 |
| Ashutosh Singh A case study presentation on Dabhol Power Plant |
וכך- הפכה תחנת הכוח לפיל לבן עצום בגודלו בשווי מיליארדי דולרים. תחנת כוח עם יכולת ייצור של אלפיים מגה וואט- שאיש לא מוכן לקנות.
האם מישהו מהעובדים שקיבלו בונוסים שמנים החזיר את הבונוס שלו?
ואפרופו פילים… אתם חושבים שלא היו כאלה, אמיתיים? לא, לא המטאפורה פיל לבן. פיל אמיתי בחדר. במפגש עובדים של מחלקה בשם- אנרון אינטרנשיונל, פיל חי נתן הופעת אורח-- פעמיים. סתם כי זה נראה להם מגניב. ויקר.
מחלקה אחרת שבפועל הפסידה כספים, הוציאה מאות אלפי דולרים על בניית קומת מסחר נוצצת, במטרה להרשים אנאליסטים מעריכי שווי שוק (equity analysts). וזאת למרות שמסחר כלל לא היה פונקציה של אותה מחלקה.. (ועוד על כך בהמשך).
"מראה חיצוני היה חשוב מאוד", אמר כלכלן לשעבר באנרון. "זה היה חשוב לא פחות שהעובדים יאמינו להייפ סביב החברה, מאשר שמשקיעים ואנאליסטים יאמינו לו". העובדים הסיקו שאם החברה מפנקת אותם כל כך, מרעיפה מתנות ומוציאה כספים רבים על רווחתם, הם ראויים לזה. מי רוצה להאמין אחרת?
אחד מההסברים לעבריינות צווארון לבן, הוא שדווקא לא מדובר בתאוות בצע של איש כזה או אחר, אלא יותר בעניין של תרבות ארגונית שמוטמעת בקרב העובדים, מצמרת הארגון- העובדים הבכירים ועד לזוטרים שבהם. באנרון אהבו הכול טוב יותר ונוצץ יותר.
 |
| עץ חג המולד מול בניין העירייה ביוסטון, תמונה: https://365thingsinhouston.com/ [שימוש הוגן] |
מסיבות חג המולד של החברה, במטה החברה ביוסטון, נודעו בראוותנות שלהן, ובעלות הגבוהה שעמדה מאחוריהן. כמה גבוהה? נסו מיליון וחצי דולר. למסיבה. אחת. שנמשכת כמה שעות בלבד, כן?
שום מחווה לא נראתה מפוארת מדיי. ההוצאות הגדולות של החברה שיקפו תרבות ארגונית בה אמצעי בקרה עסקיים מסורתיים, פשוט נזרקו הצידה כדבר חסר חשיבות לחלוטין. החברה התבססה על מידע ורעיונות חדשים ולא על נכסים פיזיים. ולמרות זאת, כסף אמיתי ופיזי מאוד בוזבז בצורה חופשית על בניית תדמית ויוקרה.
"המחסור בניהול סיכונים היה לא ייאמן", אמר לאחר התפוצצות הפרשה גארי קארדון, נשיא החברה שהתחרתה בזמנו באנרון- דיינג'י אירופה."תרבות האנרון הרחיקה לכת", הוסיף. מנגד, וונס מאייר, דובר אנרון, אמר: "כאשר עולות האשמות על היעדר פיקוח ותרבות ארגונית קלוקלת של אנרון, אני מקווה שאנשים לא חושבים שכל העובדים צריכים להיות מתוארים כך, רק בגלל מה שקומץ קטן עשה או לא עשה". וזה מחזיר אותנו לשאלה של דן אריאלי: קומץ קטן, או הרבה יותר מזה?
אריאלי הראה בספרו, דרך סדרת ניסויים שערך, שהתופעה של רמאות הרבה יותר נפוצה ממה שנרצה לחשוב. למעשה, כל אחד מאיתנו, בתנאים מסויימים, ירמה קצת, ועדיין נחשוב על עצמינו כעל אנשים ערכיים ומוסריים. בסך הכול נעגל פינות קצת. אבל הדגש כאן הוא- על קצת.
באנרון, "קצת" הייתה מילה גסה.
הרשות לניירות ערך האמריקאית אישרה את השימוש של אנרון בשיטת החשבונאות של שווי הוגן, אבל המשקיעים והמלווים של אנרון חששו שהשיטה מנוצלת לרעה. סקילינג הבין את הבעיה ולכן הקים מחלקת ניהול סיכונים בתוך אנרון שתפקח על העסקאות שנעשו. המחלקה מנתה כמה סטטיסטיקאים ומתמטיקאים מבריקים שעברו על כל עסקה ועסקה וניתחו את הסיכונים שבה, לבסוף הם הגישו מסמך המנתח את הסיכונים והמלצה עם לאשר את העסקה או לא. אבל סקילינג לא באמת רצה שעסקאות לא יצאו לפועל בגלל שמתישהו בעתיד הן עלולות להיכשל, ולכן הוא בחר בקפידה את העומד בראשה של המחלקה להערכת סיכונים. הוא בחר אדם שהיה מבריק ללא ספק, אבל בניגוד ליכולות האנליטיות החזקות שלו, היכולות החברתיות שלו היו חלשות מאוד. הוא היה אדם מאוד לא אסרטיבי, אדם שפחד מעימותים ואדם שהתקשה לעמוד בין המנהלים והסוחרים הדורסניים של אנרון לבין הבונוס שלהם. כשמדי פעם האנשים במחלקה לניהול סיכונים עמדו לתת חוות דעת שלילית על עסקה רמזו להם הסוחרים שבסוף השנה יש תהליך הערכה שנתי וההתנהגות שלהם מאוד בעייתית והציון שלהם בעבודת צוות עלול להיפגע. הציונים באנרון קבעו את הבונוס השנתי וציונים נמוכים הובילו גם לפיטורים, כך שעובדי המחלקה לניתוח סיכונים נדרשו להיות מאוד ערכיים ולוותר על הרבה כסף ואף לסכן את הפרנסה שלהם אם הם התעקשו לפסול עסקה כלשהי. רובם פשוט לא עשו זאת. מנהל המחלקה התלונן רבות בפני חברים שהמחלקה היא עלה תאנה לפעילות של אנרון ואם היה יכול היה עוזב מייד אבל החוזה שלו כלל מניות רבות של אנרון בסכומים גבוהים ועליו להישאר כמה שנים בחברה על מנת לקבל אותם.
החברה תגמלה על מסירות, ונאמנות. והצבעה על כשלים שעשויים להתגלות בחברה..? ובכן- לא. מי רוצה לשמוע שמה שהוא עושה אינו תקין? תראו לי מנהל אחד שאוהב לשמוע שהוא טועה. תראו לי עובד אחד שייקח סיכון שיפוטר, ויעשה את המעשה הנכון של לומר לבוס שלו שמה שנעשה בחברה אינו תקין… לכולם למעשה היה תמריץ להמשיך את ההצגה, ואפס תמריץ להפסיק אותה.
בתחילת 1998, החברה קיוותה לשכנע אנאליסטים מוול סטריט שהפרוייקט החדש שלהם, "אנרון שירותי אנרגיה", יניב רווחים גבוהים. תוך שלושה שבועות נבנתה קומת מסחר בתור "מטה הפרוייקט".
העובדים שיננו וערכו חזרות כיצד לפעול מול האנליסטים, כשיגיעו לבקר ב"קומת המסחר". וביום הגדול (היום בו האנאליסטים הגיעו לסיור), טכנאי מחשבים ומזכירות הובאו במטרה להעמיד פנים שהם "סוחרים" בפרוייקט שירותי האנרגיה הזה. אנאליסטים, שתפקידם לנתח את החברה ולדווח חזרה לציבור, הושפעו- אולי אפילו בצורה לא מודעת- מהפאר וההדר או במילה פשוטה- מהשופוני. ופספסו את הנתונים עצמם, ואת העובדה ה"קטנה הזאת"... שלא היה למעשה שום מסחר בפרויקט הזה.
גם לקוחות סונוורו מהשואו הזה, כך למשל פורסם במאמר בניו יורק טיימס כי אנרון נהגה לשכן את לקוחותיה במלון המפואר "הייאט ריג'ינסי" בביבר קריק, קולורדו, לטיולי סקי. חישבו רגע, האם לקוח ייטה לחשוד שיש בעיות כלכליות אם החברה לוקחת אותו לטיולי סקי, או שהוא ייטה יותר לחשוב שהכול מצויין?
אנרון גם הזהירה אנליסטים שעבדו במוסדות פיננסים כמו בנקים ובנקי השקעות שאם הם יכתבו המלצות שליליות על אנרון הם לא יעבדו איתם יותר. הביריונות הזו גרמה לאנליסטים להימנע מלבקר את החברה.
בתחילת שנות התשעים מצטרף לאנרון רואה חשבון בשם אנדי פאסטאו.
 |
| אנדרו פסטאו, מתוך פוסט ציבורי בפייסבוק FAU School of Accounting |
פאסטאו מנסה לפתור בעיה שאנרון נקלעה אליה לאחר כמה שנים של שימוש ב- mark to market, במאזן של אנרון היו המון נכסים לא רווחיים שרשומים כנכסים יקרי ערך. אנרון צריכה איכשהו להיפטר מהם בלי להודות בהפסד שנוצר, ובכלל לחברה היו המון חובות ובנקים ומלווים פרטיים חששו להלוות לה. לפאסטאו היה רעיון יצירתי. זה הלך ככה: הוא פתח חברה שהייתה חברת בת של אנרון, החברה הזו קיבלה מאנרון מניות של אנרון עצמה כהון עצמי. את המניות האלו החברה שיעבדה תמורת הלוואה (לרוב, המלווים לא הסכימו סתם ככה להלוות כסף תמורת המניות וביקשו גם ערבות של אנרון לחוב של חברת הבת). בסופו של דבר לחברת הבת היה חוב שאנרון ערבה לו- ומזומן ביד. חברת הבת קנתה מאנרון נכסים לא מוצלחים שלה, כל מיני נכסים לא רווחיים או פרויקטים תקועים. אבל, היא קנתה אותם במחירים גבוהים. מחירים שגרמו לאנרון להרוויח על אותם נכסים.
עכשיו בואו נראה מה קרה פה: היה נכס רע שמפסיד כסף, אבל אנרון הצליחה להיפטר ממנו במחיר מעולה ולרשום רווח. מזומן נכנס לחברה כרווח ולא כחוב. אבל זו לא הייתה האמת, בפועל הנכס לא נמכר הוא רק מוחבא עכשיו בחברת בת, הכסף שאנרון קיבלה על הנכס הוא לא רווח הוא בעצם חוב שיום אחד אנרון תצטרך להחזיר, היא הרי ערבה לחובות האלו. אבל כאשר משקיע מנתח חברה הוא מסתכל על כמה רווחים יש לה וכמה חובות יש לה. רווחים זה טוב, חובות זה רע. אנדי הפך חובות לרווחים, והמניה של אנרון זינקה.
זה היה רק אחד התרגילים שהיו לפאסטאו. הבחור היה יצירתי מאוד, היתה לו גם שיטה להפוך הלוואות למה שנראה כמו הכנסות ממסחר. זה עבד ככה: אנרון הייתה עושה חוזה למכירת כמות גדולה של גז טבעי באופן מיידי במחיר מסוים, במקביל היא חתמה חוזה לרכישת הגז הטבעי בחזרה כל שנה במחיר קבוע. נשמע מוזר, לא? למה שאנרון תרצה לקנות בחזרה את הגז שהיא מכרה? או. הסיבה היא שבכלל לא מדובר בחוזה למכירת ורכישת גז, למעשה מדובר בהלוואה, אנרון קיבלה מזומן באופן מיידי והתחייבה לשלם בחזרה כל שנה סכום קבוע. קוראים לזה הלוואה אבל אנדי פאסטאו גרם לזה להיראות כמו שני חוזים לא קשורים למכירת ורכישת גז טבעי. אח"כ את המזומן שהתקבל הוא הכניס בדוחות כהכנסה מפעילות המסחר של אנרון. שום מילה על חוב או הלוואה להפך זה כסף שנכנס מפעילות של החברה. אנדי פאסטאו היה כוכב באנרון, הוא הפך חובות לרווחים הלוואות להכנסות ממסחר- או לפחות כך זה נראה בדוחות... הכישרון הזה עזר לו להתקדם כמו מטאור באנרון ולהפוך מהר מאוד לסמנכ"ל הכספים של החברה.
אם אתם מדמיינים את אנדי פאסטאו פועל בסתר, יושב בלילות כשכולם כבר עזבו את המשרד ועורך את הדוחות הכספיים של אנרון. סוגר עסקאות שאיש לא מבין, ומצחקק ברשעות כשהתמימים האלו שהלוו לו את הכסף חותמים על החוזה- אז תפסיקו, זה ממש לא היה ככה.
פאסטאו קיבל אישור על כל העסקאות האלו מרואי החשבון של אנרון- משרד רואי החשבון ארתור אנדרסון. לא מדובר באיזה משרד רואי חשבון קיקיוני עם ארבעה שותפים שיושבים במשרד קטן ומעופש בדאון-טאון יוסטון. ארתור אנדרסון הייתה אחת מחמשת משרדי רואי החשבון הגדולים בארה"ב. לעיתים אחד מרואי החשבון השכירים התעקש להקשות על אנרון ולא הסכים לאשר עסקה, מהר מאוד אותו אדם מצא את עצמו מועבר לתיק אחר או מפוטר. ארתור אנדרסון הרוויחה מיליון דולר בשבוע מאנרון- והם לא רצו לראות את זה נפסק. גם לדירקטוריון של אנרון הוצגו חלק מהעיסקאות במהלך השנים ועל חלקן חתמו אישית סקילינג וליי.
ובכלל, הבנקים שחתמו עם אנרון את חוזי המסחר ששימשו למעשה כהלוואות ידעו שהם נותנים הלוואות, למעשה הם ידעו גם כמה אנרון מכורה להלוואות. ולכן הם מייד שיווקו את ההלוואות האלו ללקוחות שלהם והסירו מעצמם את הסיכון תוך גזירת קופון שמן. בחלק מהפעמים הבנקים קנו ביטוח כנגד חדלות פירעון של אנרון כי הם הבינו מול מה הם עומדים.
ולא רק הבנקים, למעשה רבים בקהילה העסקית הבינו. ב1999 פאסטאו נבחר לסמנכ"ל הכספים של השנה על ידי המגזין CFO (כן, יש מגזין כזה) בכתבה שנכתבה עליו בכיר מלימן בראדרס אומר עליו "בזכות אנדי פאסטאו אנרון יכלה לפתח את העסקים שלה שדורשים הון עצום מבלי לפגוע בדירוג האשראי של החברה … הוא המציא אסטרטגיה פורצת דרך". פסטאו בעצמו סיפר על איך הקים חברות בנות שיממנו נכסים של אנרון על ידי הלוואות שאנרון ערבה להן, הוא למעשה אמר את כל האמת בפרצוף וכולם פשוט עמדו שם והריעו לו.
המאמר קרא לעסקאות המימון חדשניות וקשר כתרים לפאסטאו כאדם יצירתי וחושב מחוץ לקופסא.
תחת ניהולו של סקילינג, בנק הגז של אנרון הפך למפלצת פיננסית: אנרון החלה לאפשר ללקוחותיה לא רק לחתום על חוזים ארוכי טווח, אלא גם להמר על מחירי הגז ללא צורך באמת לקנות או למכור גז. קוראים לזה נגזרים ומדובר בכלים המאפשרים להמר על כך שמחיר הגז יחצה או יירד ממחיר מסוים ולהרוויח כסף מההימור. אנרון של סקילנג לא הייתה חברת הובלה או הפקת גז טבעי היא הייתה חברת מסחר שאין לה שום צורך בנכסים ממשיים או אפילו בצורך להעביר גז מקונה למוכר. ההצלחה של בנק הגז דחפה את אנרון לעוד שווקים, אנרון התחילה לפתח שוק של מסחר בחוזים ונגזרים עבור חשמל, ביודיזל, עצים ונייר, פלסטיק, ברזל ואפילו מסחר במזג האוויר. כן, כן, בא לכם להמר על האם השנה יהיה חורף חם או קר? באנרון אפשר לסחור בזה. כמובן שהרעיון הכללי היה לאפשר לספקי גז להגן על עצמם מפני מצב של חורף חמים שבו הדרישה לגז לחימום תהיה נמוכה ויגרמו להם הפסדים אבל אף אחד לא אמר שאתה חייב להיות ספק גז בכדי לקנות את החוזים האלו, תכלס אני יכול להבין את זה, כמו שאנשים נהנים יותר מצפייה במשחק כדורסל שהם הימרו עליו כך גם הרבה יותר כיף לעבור את החורף כשיש לך הימור עליו.
האמת היא שחלק גדול מהכלים האלו לא היו שימושיים והיה בהם מסחר דליל מאוד, אבל זה לא מנע מאנרון להמשיך ולפתח כלים כאלו, בתחילת שנת 2000 החליטו באנרון לרכוב על הגל של בועת הדוט קום, הם הכריזו על שירות חדש של מסחר ברוחב פס, הכוונה ברוחב פס היא מהירות חיבור האינטרנט, כמו שהיום מציעים לכם אינטרנט במהירות 40M או 100M לשנייה, הרעיון היה שבמהלך היום משרדים דורשים את עיקר רוחב הפס ובערבים וסופי השבוע רוחב הפס עובר לשכונות המגורים, אם העסקים יוכלו למכור את רוחב הפס הלא מנוצל שלהם בסופי השבוע ובערבים הם יוכלו לחסוך ותשתיות לא מנוצלות ינוצלו טוב יותר. זה מעולה, הבעיה הייתה שאנרון כמו באנרון הרעיון הוא הכל, הביצוע הוא כבר בעיה של מישהו אחר, על מנת להעביר רוחב פס ממקום למקום נדרשה טכנולוגיה שפשוט לא הייתה קיימת. אבל אנרון כבר הפכה את הרעיון לרווח בדוחות והמנייה טסה בתוך כמה חודשים מ-40 דולרים ל-70 דולרים למניה.
כמה חודשים לאחר מכן אנרון חתמה עסקה עם בלוקבאסטר להקמת שירות סטרימינג לסרטים. היום קוראים לזה VOD או נטפליקס אבל אז זה היה באמת חדשני בטירוף, אבל כמו שזה היה חדשני זה גם היה מאוד בעייתי. מבחינה טכנית, כי האינטרנט ברוב הבתים היה איטי מידי ויותר מזה- לבלוקבאסטר לא באמת היתה את הזכות להציע שירות כזה מאחר והתכנים לא היו באמת שלה אלא של אולפני הסרטים. אבל כמובן שביום חתימת החוזה אנרון הכירה ברווח של 110 מיליון דולר. לאחר כמה חודשים של התדיינות עם אולפני הסרטים עצמם וגם פיילוט כושל של השירות העסקה התפוצצה. באנרון לא ידעו מה לעשות? הם הרי כבר הכירו ברווח של 110 מיליון דולר. הם לא יכולים לרשום הפסד כזה עכשיו. ואז הם חשבו על זה שוב... בעצם, עכשיו כשהחוזה עם בלוקבאסטר מבוטל. עסקי הסטרימינג של אנרון שווים יותר (?!) כי הם חופשיים לעבוד עם מי שהם רוצים ומשוחררים ממגבלות החוזה. ביטול החוזה מייד הכניס לשורת הרווח 50 מיליון דולר נוספים.
סקילינג החל לייעץ לאנרון ב-1987. ב-1990 הוא קיבל את ההצעה של ליי והצטרף לחברה על מנת להקים את בנק הגז, תוך כמה שנים בנק הגז שלו הפך למחלקת מסחר עצומה שסחרה בסחורות רבות, כאשר ב1997 סמנכ"ל התפעול של אנרון התפטר במפתיע סקילינג הלך לקן ליי והודיע לו שאם הוא לא יקבל את התפקיד הבכיר יעזוב גם הוא. ליי, שחשש ממהומה בשוק ההון בעקבות עזיבה של שני מנהלים בכירים, נתן לסקילינג את התפקיד של סמנכ"ל תפעול שהיה מעין משנה למנכ"ל. כעת, בשנת 2001 קן ליי החליט לפרוש מתפקיד המנכ"ל של אנרון; הוא החזיק בתפקיד במשך 16 שנים ולקח את אנרון מסף פשיטת רגל לשיאים שאיש לא יכול היה לדמיין. המנייה של אנרון הייתה הדבר הכי חם בשוק. כשאנרון הוקמה היא הייתה שווה רק 8$ וב-2001 היא הגיעה לשיא של מעל 80$. כולם החזיקו מניות של אנרון ומי שלא החזיק הצטער על כך בזמן שהמניה נסקה.
זה היה זמן מעולה לפנות את הבמה ולתת אותה לסקילינג שהיה שם ממש מההתחלה, שעשה תפקידים משמעותיים ושהיה אחד האנשים החכמים שליי הכיר. ליי לקח לעצמו את תפקיד ראש הדירקטוריון, הוא גם המשיך להגיע כל יום למשרד שלו באנרון, להיות הפנים של אנרון בעולם, לקדם את הביטול הרגולציה, לתרום ממרצו וכספו לפוליטיקאים ואירגוני צדקה ולהיות אחד האנשים המפורסמים בעולם העסקים. את היום יום הקשה של ניהול החברה הוא ישאיר לסקילינג, הוא היה בטוח שאין שום סיבה שאחרי 16 שנים מוצלחות כל כך לא יגיעו עוד עשרות שנים של שגשוג תחת סקילינג ואחרים.
|
| קנת' ליי, תמונת מעצר- 2004 United States Marshals Service |
מה שליי לא ידע הוא שאנרון המפוארת שלו לא תשרוד עוד זמן רב, בטח שלא עשרות שנים. למעשה, נותרה פחות משנה עד היום שבו 15,000 עובדי אנרון יקבלו הוראה לעזוב הכל, לאסוף את כל החפצים האישיים שלהם לתוך קופסת קרטון ותוך 30 דקות- לפנות את המשרדים, ולא לשוב לעולם.
©דנה הילמן ורועי גרון
Dana Hilman & Roy Geron©
Dana Hilman & Roy Geron©