שתקי ותלדי (אלימות מיילדותית): הקיסרי של רומי

תמלול הפרק: מאיה קרמר

[פתיח]

בפרק הקודם, התחלנו להכיר את התופעה של אלימות מיילדותית; יולדות שמגיעות לבתי החולים על מנת ללדת נתקלות ביחס מזלזל, השפלות, איומים, ופעמים רבות הליכים המבוצעים בגופן או בגוף הילוד ללא הסכמתן ולפעמים אף ללא יידוע מראש. התופעה הזו מושתקת. בתי החולים בישראל פשוט לא מכירים בה באופן רשמי, וכשעולות תלונות, משרד הבריאות לרוב מגבה את בתי החולים ולא מברר לעומק את התלונות. אפילו רופאים שנחשפים במו עיניהם להשלכות הקשות של היחס הזה, ונדרשים לטפל בנזקים ליולדות שנגרמו על ידי רופאים אחרים, בסופו של דבר מיישרים קו עם המערכת. הם עומדים מהצד ולא מעזים לצאת נגד התופעה, או אפילו להודות בגלוי בקיומה.

רומי: הוא פשוט הסתכל ואמר לי, ‘זה הניתוח הקיסרי הכי זוועתי והכי עקום שראיתי בחיים שלי’. וזה שבר אותי לגמרי. ולא בגללו. הוא רופא מוערך. הוא רופא, מאז שהייתי ילדה אני הולכת אליו, כן? הוא הכי אמיתי. אז כאילו, פשוט מה שעבר לי בראש זה, ‘מה, אני עד כדי כך לא ראויה אפילו לחתך ישר, שלא ייפתח אחר כך? מה עשיתי? כאילו, עד כדי כך הייתי גרועה?’

[מוסיקה]

בפרק הזה אנחנו עם רומי (שם בדוי). עוד לפני שאנחנו מתחילות ממש לדבר, והיא מספרת לי על מה שעברה, רומי חצי מתנצלת בפניי.

רומי: “לפעמים בטראומה, דברים קצת בורחים לי מהראש. זה מה שאני מרגישה, כן? יכול להיות שאני גם בטח אחסיר חלק מהדברים, זה לא הכל”.

דנה: “זה בסדר. הכל בסדר.”

רומי: “כן?”

דנה: “כן.”

רומי: “אה… אני אשתדל מאוד להיות חזקה עם זה, כי אני הרבה זמן לא… פתחתי את זה.”

דנה: וזה כבר אומר לכם הרבה על הקושי לדבר ולפתוח את הנושא. נוצרה התחושה כאילו מותר לדבר על פגיעה רק אם זה כמו בבית משפט, מובהק, מסודר, מנומק, עם ראיות. אבל תגידו, מה קורה כשזו רק את מול, אפילו לא מול בן אדם אחר, אלא ממש ארגון גדול, מול בית החולים, שהוא אגב, גם זה שמוסמך לתעד את ההתרחשויות שקרו בגופך, ובבוא העת, הוא יכול להכחיש הכל. אבל רגע, נחזור אחורה. רומי בחרה ללדת בבית חולים בעיר בה היא מתגוררת, ושם גם עשתה את קורס ההכנה ללידה. בית החולים עשה רושם טוב.

רומי: הקורס היה מאוד מעשיר. הם היו מאוד מאוד נחמדים, הציגו לנו את בית החולים, הבטיחו שבבית חולים הזה יהיו שתי נשים בחדר מקסימום. הן הדגישו שכל אחת שתרצה תוכל לעשות אפס הפרדה.

דנה: וזה המשיך גם כשרומי הגיעה לשם לקראת סוף ההיריון עם בעיה.

רומי: התינוקת הייתה עם הראש למעלה, אז לא יכולתי לעשות לידה רגילה. וניסיתי לעשות היפוך בהרדמה ספינאלית. לאחר שכמה היפוכים קודמים לא הצליחו בבית חולים אחר. הלכתי למישהו שהוא מומחה והוא לא הצליח. ובגלל שזה לא הצליח כבר אמרו, חבל לעשות עוד שבוע או שבועיים שוב הרדמה ולעשות ניתוח. תוכלי לעשות אותו עכשיו. לקחתי את זה בחשבון. הגעתי, הגעתי מאורגנת. קצת הכחשתי את זה שאני אעשה ניתוח באותו יום, כי חשבתי שיצליחו לעשות את ההיפוך. עד הלידה, אם זה באשפוזים, ואם זה שם בבית חולים הזה, היחס היה עד ללידה מדהים. מישהי ממש ליוותה אותי עד חדר הניתוח, גם אחרי שהמשמרת שלה הסתיימה. וממש הערכתי את זה. הרגשתי שהם אתי עד חדר הניתוח. אבל בחדר ניתוח הכל השתנה. נכנסתי לחדר ופתאום כשנכנסתי לחדר הרגשתי ממש את הלחץ. ראיתי את כולם שם, ואת האורות החזקים. העלו אותי לשולחן, למיטת ניתוח. עכשיו, לפני כן נתנו לי לחתום על טפסים, כשאני יודעת שבן הזוג שלי נמצא לידי. אבל כשהגעתי לחדר הניתוח, וכבר כולי הייתי בלחץ, והתחילו לארגן אותי, נתנו לי פתאום שוב טפסים לחתום עליהם, ולא הייתי במצב של להבין על מה אני אפילו חותמת. אני עד היום לא יודעת על מה חתמתי, וביקשתי לדעת, ‘רגע, על מה אני חותמת?’ אמרו לי, ‘טפסים רגילים’. כאילו, פשוט תחתמי, הכל בסדר. וחתמתי, כי אני לא רציתי לבזבז זמן, יש אולי עוד מנותחים אחריי. ואז קשרו לי.. ואז אמרו לי להרים את החלוק, כדי שיוכלו לשים לי את הקטטר. וקשרו לי את הידיים לצדדים כחלק מהניתוח. ורק אחר כך עשו לי הרדמה. הבנתי שזה היה יכול להיות אפשרי לעשות את הקטטר אחרי ההרדמה ולחסוך ממני את הסבל הזה, אבל כנראה הוחלט שם לעשות את זה לפני. הייתי מאוד בלחץ וחיכיתי שהבעל שלי ייכנס. התחלתי לבכות, אבל בכי בלי קול, כי פחדתי שזה אולי ישפיע על הניתוח, אולי הם יצטרכו לעצור פתאום, אז ממש ממש עצרתי את עצמי. הסתכלתי על הדלת, חיכיתי שהוא ייכנס, ומאז פשוט, בשבילי זה כמו זמן שחור, שפשוט, זה התמונה האחרונה שאני זוכרת, שאני מסתכלת על הדלת. ואז אחר כך התחלתי להרגיש דברים. הרגשתי שפתאום אני זזה מצד לצד באזור האגן, ושפשוט תולשים ממני את העור למטה. כל פעם אחד מצד אחר. ואני מרגישה ידיים מחטטות לי בתוך הבטן, פשוט מרגישה את זה. אני בתוך החושך.”

דנה: ובתוך החושך הזה שבו מרגישים דברים שמעוררים חרדה איומה, אפשר לשמוע משהו?

רומי: “אני… לא, לא שמעתי כלום. הרגשתי גם בחוסר שליטה, פשוט מרגישים את הדברים, אבל אני בתוך החושך כאילו. לא יכולה להגיד כלום. אני לא בשליטה, וזה משהו שלא ציפיתי לו. חשבתי שבקיסרי, כאילו, אני אולי ארגיש את הדברים, אבל לפחות אני אוכל להתגבר על הפחדים האלה שיש לי ולהבין, ‘אוקיי, אני עכשיו בשלב הזה, עוד 5 דקות זה, עוד 10 דקות זה’, ולצאת. לא היה את זה. ואיך שהתעוררתי, המנתחת פשוט צעקה עליי, ‘אם תמשיכי לדבר, אנחנו נרדים אותך לגמרי’. אני… לא יודעת שדיברתי כאילו אפילו, כן? אמרתי לה, ‘אז אוקיי, תרדימו אותי לגמרי. אני לא רוצה להרגיש את מה שאני מרגישה!’ ואז הסתכלתי אחורה, וראיתי שפשוט הוא כנראה מוריד את ההרדמה ובאמת נרדמתי לחלוטין, או הרבה יותר חזק, אני לא יודעת על מה הייתי, על טשטוש, מה עוד הביאו לי לפני כן. כי אני לא זוכרת שבעלי נכנס. כנראה טשטשו אותי. אני יכולה להגיד היום שאחרי הניתוח, בעלי אחר כך נכנס. והוא היה לידי. הוא אמר שפשוט ביקשתי מהם כמה פעמים ‘תרדימו אותי, אני מרגישה. תרדימו אותי, אני מרגישה’. אבל זה לא משהו שאני זוכרת להגיד, כאילו, שקרה שאמרתי. אני גם הרגשתי כאילו בראש קצת חצי הזיות שיש לו הרדמה והוא לא רוצה לתת לי אותה, וכאילו, למה לא לתת לי את זה אם אני מרגישה שאני צריכה?”

דנה: הרגע הקסום שאת מתעוררת במהלך ניתוח לקול צעקות המנתחת שגוערת בך, כי את איכשהו מתחת לטשטוש מצליחה לבטא בקול את העובדה שאת מרגישה את מה שאת כנראה לא אמורה להרגיש. תענוג. לגבי למה לא מראש מוודאים את האפשרות למנוע כאבים ליולדות לפי רצונן, אז זו שאלה טובה, ולא הזייתית בכלל. שאלה שלא רק אנחנו שואלות, כי מסתבר שלא רק בלידה, אלא גם באופן נרחב יותר בטיפולים ובדיקות גניקולוגיות לנשים, יש מעין התעלמות כזו מתלונות של מטופלות על כאב. ב-17 בנובמבר 2020, התקיים בכנסת דיון על תלונות הקשורות להתעלמות מכאב ויחס מזלזל במטופלות במהלך בדיקות וטיפולים גניקולוגיים. הנה דברים שאמר חבר הכנסת פורר, יו”ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי בזמנו, בפתח הדיון. ח”כ עודד פורר: אני אוגר סיפורים כאלה ועדויות כאלה לאורך זמן מאז תחילת כהונתי בוועדה. הגיעו אליי פעם אחר פעם, והצבר הזה שהגיע והפך להיות כבר משהו שאי אפשר להתייחס אליו כאיזושהי תופעה ספורדית, מחייב בהחלט תשובות מבתי החולים ומהרופאים הרלוונטיים. בפתח הדיון אני רק אומר ואומר את זה למי שנמצא איתנו בזום – לצערי לא כל בתי החולים ענו על השאלות שהפננו אליהם, ונתנו מספיק זמן לענות על השאלות האלו ואמרתי גם שאני אקבע דיון על הנושא, וההתעלמות, והבריחה של חלק מבתי החולים מלדבר על הנושא הזה מצביעה שאולי יש מה להסתיר.

דנה: הוא גם הוסיף ספוילר קטן. ח”כ עודד פורר: אני מקווה מאוד שלא נגלה גם במהלך הדיון שרופאים שביקשנו שיבואו לכאן לדבר, אסרו עליהם לדבר מההנהלה שלהם כדי שלא יגידו, חס וחלילה, את מה שאולי מישהו לא רוצה שישמעו.

דנה: אפשר רק לקוות אחרת. ובחזרה לרומי, ולמנתחת הצורחת.

רומי: “אני זוכרת שפתחתי את העיניים, מיד ראיתי אותה, כאילו, באה אליי מאחורי הפרגוד ששמים כדי לא לראות את הניתוח, ואומרת לי, ‘אם את תמשיכי ככה, אני ארדים אותך לגמרי’. ובעלי אמר שהיא צעקה עליי כמה פעמים באמצע הניתוח, אבל אני זוכרת את הרגע הזה במיוחד.”

דנה: “ואיך בעלך הגיב?”

רומי: “הוא אמר שהוא רצה כאילו להעיר לה. שאלתי אותו על זה. אבל הוא פחד שהיא תיקח את זה בצורה לא טובה, והיא תפגע בי. כי, את יודעת, את מנסה גם לשמור על נימוסים מסוימים כי את במצב היותר פגיע.”

דנה: “בדיוק.”

רומי: “את לא רוצה להעיר מישהו ולעצבן אותו עוד יותר, גם שלא יפגע בניתוח, וזו גם הסיבה למשל שבכיתי כל כך בשקט, ורק ידעו לי דמעות לפני הניתוח, כדי לא לגרום לניתוח להיות פחות מוצלח. כי אני יודעת שיש מקרים שאם מטופל מראה פחדים או בא מאוד כאילו, זה יכול להשפיע לו על הניתוח. לפחות זה מה שאני שמעתי, ולקחתי את זה ממש לתשומת לבי, לנסות להתנהג הכי יפה והכי בשקט, ולעשות מה שצריך לעשות, מה שנקרא. ואז התעוררתי בחדר התאוששות, וכל ההבנה נופלת עלייך באותו רגע, וממש ממש בכיתי. האחות הלכה קראה לבן הזוג שלי שיבוא וישב לידי…”

דנה: “כשאת אומרת ‘ההבנה נפלה’ אז ההבנה שמה?”

רומי: “שאני פותחת עיניים ואני יכולה לדבר ואני יודעת מה עברתי כרגע, ואני… כאילו, בחזרה במציאות, ולא קטעים שחורים ודיבור וחוסר שליטה.”

דנה: ובחזרה בקרקע המציאות, הנחיתה כואבת. הפער בין מה שהובטח לרומי לבין מה שקרה בפועל הינו מקרי בהחלט. זוכרים את ההבטחות שבבית החולים פיזרו לרומי בסיור הלידה, לפני שבחרה היכן ללדת? על שתי יולדות בחדר, יחס אישי וחם, אפשרות לאפס הפרדה עם התינוקת.

רומי: “אף אחד מהדברים האלה לא התקיים, לא היחס שבכלל לא היה נחמד אחר כך. היינו שש נשים בחדר.”

דנה: “שש נשים בחדר?!”

רומי: “לפעמים זה השתנה אפילו לשבע, רק כשמישהי ממש ביקשה לצאת משם כי הבטיחו לה שתיים בחדר אז הוציאו אותה.” אני לא הייתי במצב של להתחנן לזה, כן? אפס הפרדה הובטח לי. אחרי הניתוח לא נתנו לי לעשות אפס הפרדה עם הילדה שלי, וכל פעם שרציתי לראות אותה הייתי צריכה ללכת את כל המסדרון הארוך עד התינוקייה כדי לראות אותה ולשבת איתה. זה היה לי מאוד מאוד חשוב שהילדה תהיה אתי, כי לפחות בלידה לא יכולתי לשים אותה עליי אז, אחרי הניתוח. זה היה חשוב לי מאוד לחיבור עם הילדה שלה ושלי אליה. והתחננתי לאפס הפרדה והם פשוט לא נתנו לי לעשות את זה. הם אמרו שנשים אחרי קיסרי לא עושות אפס הפרדה. אני ראיתי דברים אחרים. ראיתי שנשים כן אחרי ניתוח עושות אפס הפרדה. ואז את מגיעה, ולאט לאט ההרדמה מתחילה לפוג, ומתחילים ממש להרגיש את העור החתוך מהניתוח. אמרו שלוקחים כדורים. אני זוכרת שהייתי בשוק, ‘כאילו, מה? כדורים אחרי זה? איך אקמול יכול לעזור לי לכזה חתך עמוק?’ כן?

דנה: “כן.”

רומי: “ואני זוכרת שהייתי מאוד בשוק. אמרתי, זה כאב מאוד מאוד חזק, אז תגיד למישהי, תיקח אקמול?! חשבתי שנותנים משהו קצת יותר חזק. את זה בקורס לא לימדו. לימדו רק את החלק של הלידות הוגינאליות, הרגילות, הבואו לא נסתבך יותר מדי, זה מה שאנחנו מצפים שאולי יהיה, כן? ואת זה לא היה, את ההכנה הזו.

דנה: אקמול זה מה שאתם כנראה תקחו כשכואב לכם הראש בעבודה. כשאתם אחרי ניתוח, פחות. אבל כך בתי החולים מתייחסים ליולדות הרבה פעמים, מתעלמים מהכאבים שלהן, מצפים שפשוט יסבלו כל דבר בשקט, בלי תמיכה, בלי שבודקים מה שלומן ואיך הן מרגישות, כך שאפילו את האקמול הפשוט רומי לא קיבלה.

רומי: “הלילה הזה היה לילה מאוד מאוד קשה בשבילי. הלילה הכי קשה שעברתי בחיים שלי. לא ישנתי כל הלילה, ורציתי לבכות. רציתי. ירדו הדמעות. אבל לא השתלם לי להוציא את הבכי מהפה, כי ידעתי שזה יכאיב לי בטירוף. אפילו כשרציתי לקרוא לאחות, לא יכולתי להזיז את היד לכפתור כי זה דרש ממני לסובב את הבטן. ואמרתי, ‘איך אני אקח עכשיו כדור?’ כאילו, אני לא יכולה לזוז. אני פשוט ישבתי על הגב עם שתי הידיים ישרות כל הלילה, ולא יכולתי לדבר, ובכיתי, בכיתי מכאבים מטורפים שזה פשוט בלתי נסבל. הבנתי שיש זריקת וולטרן אבל אף אחד לא הציע לי אותה. זה משהו ש… הייתי לוקחת את הזריקה הזו. וכשבעלי אפילו אמר שהוא ביקש מהאחות משככי כאבים, היא פשוט נפנפה אותו עם היד ואמרה לו, ‘כולן עוברות את זה’. כאילו… לא להתפנק, מה שנקרא, כן?”

דנה: “כן.”

דנה: וגם כשכבר כן טורחים אנשי הצוות להגיע למישהי שעברה ניתוח, להזכירכם, היחס מנוכר, כואב ומשפיל. לא רק משככי כאבים שאשכרה מותאמים לחומרת הכאב הם מצרך נדיר. מסתבר שגם טיפול מיטיב, אנושי, לא ממש בנמצא.

רומי: “ולמחרת בבוקר, הם ניגשו אליי וחשבתי, את יודעת, אולי הולכים להחליף כזה שוב או משהו, ובלי שום הכנה מוקדמת היא פשוט תלשה את הקטטר. ואני חייבת לציין שאחרי ניתוח זה כואב במיוחד, כי הבטן מתכווצת, וכולי הייתי פשוט בשוק ולא יכולתי לעצור את הצרחה שיצאה לי, כן? היא לא אמרה לי שזה מה שהיא הולכת לעשות, ולא היה לידי בן זוג שיכול להישאר אתי כי לבני זוג אסור להישאר ליד האישה שלהם בלילה בבית החולים, משהו שגם אני לא ידעתי אותו. ואחר כך גם הייתה עוד סוג של אלימות, שביקשתי מיועצת ההנקה, גם, שלא הייתה ממש שם וקשובה, שתסביר לי איך להניק, והיא פשוט לקחה לי את החזה וצבטה לי את הפטמה חזק כדי לראות אם ייצא לי חלב. היא לא אמרה לי שזה גם מה שהיא הולכת לעשות. וזה ממש ממש כאב. מאוד מאוד כאב.

דנה: באותו דיון על תלונות הקשורות להתעלמות מכאב ויחס מזלזל במטופלות במהלך בדיקות וטיפולים גניקולוגיים, נכחה גם חברת הכנסת מירב מיכאלי. הנה מה שאמרה. ח”כ מירב מיכאלי: צריך להתייחס לאדם. גם גברים סובלים מזה שמתייחסים לאיברים שלכם בנפרד ולא אליכם כאדם. אבל כאמור, כשנשים פוגשות את הדבר הזה מול סמכות שבהגדרה היא, אין פה בכלל דיבור בין בני, בנות אדם, יש פה דיבור של סמכות מול איזה נתין או נתינה, לצורך העניין. זאת עמדה מוחלשת שהיא חייבת להשתנות מהיסוד.

דנה: רומי, שהייתה תלויה לחלוטין בצוות הרפואי לאחר ניתוח שההחלמה ממנו אינה פשוטה, פגשה שוב ושוב ביחס אטום לחלוטין, אדיש לכאביה, וחסר רגישות בסיסית. זה מה שעומד בלב המאפליה. זו האלימות המיילדותית. בימי האשפוז, לפחות זכתה לסיוע של בן זוגה, אך בלילות, אז לא אושר לבן זוגה להישאר עמה, היא נותרה לבד לחלוטין במקום הזה, שבאופן כל כך מובהק לא עונה לצרכיה.

רומי: “מלא גברים רוצים להיות ליד האישה שלהם, ולהיות ליד התינוק שלהם. זה רגע גם חשוב בחיים שלהם, לא רק שלנו. ואין, אין את האפשרות הזו. שמעתי על בנות שהצליחו, אני לא יודעת באיזו דרך, כן לתפוס חדר לבד וכן להיות עם בן הזוג. אני לא יודעת איך הן עשו את זה, אולי הן הרימו את הטונים הרבה יותר טוב מאיתנו. אולי קשרים שעזרו להן. אבל אנחנו היינו שישה בחדר.”

דנה: “זה היה בהדסה הר הצופים?”

רומי: “כן, כן. שלוש וחצי שנים מאז המקרה הזה, אני לא הבאתי ילדים, למרות שרציתי. פשוט לא הרגשתי מוכנה.”

דנה: אז מי תקבל יחס טוב בלידה ומי לא? מי תקבל חדר מרווח ומי לא? מי תקבל את הזכות לאפס הפרדה עם תינוקה ומי לא? לא ברור במה או במי זה תלוי. אבל יש שאלות גורפות יותר שצריכות להישאל, כמו למה לא נותנים ליולדות שעברו ניתוח קיסרי, ניתוח לכל דבר שהכאב ממנו הוא משמעותי, משכך כאבים שתואם את עוצמת הכאב להקלה? למה משתמשים בניתוחים הקיסריים בסיכות, שההחלמה מהן כואבת ומצלקת יותר, כשיש פיתרון מתקדם יותר שההחלמה ממנו קלה יותר? לרומי יש השערה.

רומי: “כי אולי התפרים הנמסים עולים הרבה יותר כסף מהידוקים בבטן. [?] … זה שיקול של כסף. כאילו פיתו אותי, ‘בואי, תלדי אצלנו, תעשי אצלנו את הכל, וזה’ בשביל הכסף. ואז אחר כך פשוט זרקו אותי כמו איזו גופה וזלזלו, כן? אה, תודה רבה, כבר כאילו, קיבלנו את הכסף אז את יכולה, אה… מה שנקרא, להתחפף מפה עוד חמישה ימים, כאילו. [צוחקת] כבר השתמשנו במה שרצינו, כן? עשינו מה שרצינו.”

דנה: “כן. קיבלו את הכסף מהביטוח הלאומי.”

רומי: “כן, בדיוק. על הניתוח גם קיבלו יותר, אז כאילו, וואלה, עשו עליי בוכטה. תאמיני לי, לפעמים אני אומרת, אם קיסרי היה יכול להיות בבית, זה שווה את זה לחלוטין, כן? ואני [עוד/לא?] מעודדת לידות ביתיות, אבל עם היחס שקיבלתי שם, באמת כבר הרגשתי לפעמים שעדיף למות מלקחת את הסיכון הזה. כי זה עד היום פוגע בי. זה עד היום פגע במשפחה שלי.”

דנה: השיקול הכלכלי משמעותי מאוד לבתי החולים. בתי החולים מקבלים מענק אשפוז בגובה כ-15,000 שקלים שמועבר ישירות אליהם על כל לידה שמתנהלת אצלם. התמריץ הכלכלי ברור – להביא כמה שיותר יולדות ללדת בבית החולים. בדרך, מפזרים הבטחות שקריות מכאן ועד אבו דאבי. האם בפועל בית החולים ערוך לטפל בכמות הזו של יולדות? האם יש לו ציוד מתקדם, כמו למשל מוניטור נייד לעומת מוניטור חוטים שמרתק את היולדת למיטה? האם ישנו מספיק כוח אדם, והאם הוא מותאם לטפל ביולדות, עם הרגישות הנדרשת? והאם בכלל יש מספיק מיטות וחדרים? האם היולדות מקבלות טיפול נאות? ומי בכלל מפקח על הטיפול שיולדות מקבלות בישראל? בתי החולים פועלים בשיטת מצליח, ולרוב, זה אכן מצליח להם. הרי עד שמתחדדת התמונה של הנזק העצום שנוצר, היולדות כבר מזמן מחוץ לבית החולים. היולדות ומשפחותיהן החדשות הן אלה שמשלמות את המחיר.

רומי: “תראי, כשאני הגעתי אחר כך אל הרופא, כי החתך של הניתוח נפתח והתחלתי לדמם, רופא משפחה, והוא רופא שהתמודד עם דברים, הוא יודע דברים בחיים שלו אחד או שתיים, זה לא הניתוח הראשון שהוא רואה. הוא פשוט הסתכל והוא אמר לי, ‘זה הניתוח הקיסרי הכי זוועתי והכי עקום שראיתי בחיים שלי.’ וזה שבר אותי לגמרי. ולא בגללו. הוא רופא מוערך, הוא רופא, מאז שהייתי ילדה אני הולכת אליו עדיין, כן? הוא הכי אמיתי. אז כאילו, פשוט מה שעבר לי בראש זה, ‘מה, אני עד כדי כך לא ראויה אפילו לחתך ישר שלא ייפתח אחר כך? מה עשיתי? כאילו, עד כדי כך הייתי גרועה?’ האירוע הזה ממש השפיע לי על החיבור שלי עם הבת. לקח לי הרבה זמן לאהוב אותה ולהתחבר אליה. שזה גם עוד משהו שתמיד האכילו אותנו. כמובן, טיפלתי בה ונתתי לה את הנשמה, אבל יש את אלה שממש ממש לא מסתכלים על הילדים, ויש את אלה שכל דבר קטן קמים אליהם. אני הייתי מהאנשים האלה, שכל נשימה קטנה וכל דבר שקורה לה, אני קמה ובודקת אותה. אבל לא היה שם חיבור מעבר לזה, של לראות שהיא בסדר מבחינה פיזית. הניתוח הוא מאוד מנותק, כאילו. [?] פתאום מביאים לי אותה … החדר, ‘אה, זה שלי?’”

דנה: יותר מדי יולדות יוצאות מבתי החולים עם צלקות נפשיות קשות, שההחלמה מהן אורכת שנים, ואולי בעצם גם לעולם לא באמת נשלמת. בית החולים מסיים את הלידות האלה וממשיך לבאות, מבלי לבחון את מה שנעשה, האם היה ראוי שייעשה, ומבלי להתמודד עם ההשלכות הקשות של האלימות המיילדותית שהתרחשה בין כתליו. כל הנטל כולו מוטל על היולדת להתמודד עם הנזקים הנפשיים שנגרמו לה. וכך, רומי החלה את תהליך ההחלמה, גם את זו הנפשית, לגמרי לבדה.

רומי: “לקחתי את זה מאוד קשה. אבל לא חשבתי שההשפעה של זה תהיה כל כך ארוכה, כן? כל פעם שמישהי הייתה מדברת אתי על לידה, אני הייתי בוכה וגם כששאלו אותי על הלידה שלי, ואת יודעת, כל פעם ששואלים את זה זה עם חיוך “ואיך היה? ואיך את?” והייתי פשוט עוצרת את עצמי מלבכות, ולפעמים אפילו זה היה יורד. כאילו, חזרתי לעבודה אחרי ארבעה חודשים, ואז פתאום, סתם, מישהו שאל אותי, ‘אז איך את?’ ופשוט התחלתי לבכות. כאילו… גם הייתי מאוד נבוכה מזה, כי אני לא יכולתי לצפות מעצמי, כן, למצב כזה.”

דנה: “חזרת לבית החולים להגיד להם משהו?”

רומי: “אני לא מעזה להתקרב למקום הזה עד היום.”

דנה: “וואו.”

רומי: “ממש היה לי קשה, גם, למשל כשאחותי ילדה שם והרגשתי שאין לי ברירה, עשיתי את זה עם… ממש תפסתי את בעלי ולא הסכמתי להיכנס למחלקות שם, חיכיתי בחוץ. וגם אחרי שעשיתי את הצעד הזה כחלק מלנסות להרפות את זה ולהשאיר את זה מאחוריי, זה השפיע עליי כמה ימים קדימה פשוט. אחרי חצי שנה כבר הבנתי שזה ממש נשאר אתי. הגבתי, הרגשתי, היה לי מלא סיוטים. הייתי מרגישה לפעמים את התחושה שאיפה שהאזור של הצלקת הוא פתוח, ממש כמו בניתוח. והבנתי כבר שזה ממש מחמיר ושזה לא בסדר. חוץ מלבעלי לא סיפרתי לאף אחד עד אז, והלכתי לטיפול. באמת, כשניגשתי לטיפול הבנתי שזה חוויה ש… לא היחידה שרק אני עוברת, שעוד בנות עוברות את זה.

דנה: “כן”.

רומי: “הפסקתי אחרי כמה טיפולים, אחרי שבאחד הטיפולים נכנסתי ממש ללחץ גדול והתחלתי להרגיש כאילו אני עוברת את האירוע שוב. אחרי זה פשוט אמרתי להם, ‘הכל עבר, והכל בסדר’, ולא ניגשתי להמשך הטיפול של זה. פשוט אני מנסה לתת לזה עם הזמן להעלם ו… או לעשות את זה בהדרגה בחלק שלי, כמו לספר את הסיפור הזה עכשיו ככה. היה לי רגעים שבאמת אחרי חלק מהטיפולים היה לי קשה, תמיד באותו יום היה קשה, אבל פתאום אחרי יומיים שלוש היה קצת, זה נרגע. אבל באיזה טיפול, אני לא יודעת בדיוק מה היה שם, אבל היא כנראה נגעה לי בנקודה מאוד רגישה, והרגשתי שאני ממש מתנתקת מה… כאילו, מהמציאות, ממה שקורה לידי. והיא מדברת, ואני כבר לא מצליחה להבין אותה, ואני אומרת לה, ‘מה? והיא ממשיכה לדבר, ואני לא קולטת את המלים, והגוף שלי פשוט חווה את הטראומה הזו שוב.’ ואני מרגישה איך אני ממש עם הבטן פתוחה, וכאילו אפשר להרגיש רוח עוברת בחתך, כן?”

דנה: “כן.”

רומי: “ופשוט התחלתי להתקפל שם ולבכות, והרגשתי כאילו מוזר, אני בן אדם עם שליטה, זאת שדווקא מייעצת לחברות שלה. את יודעת, הכל כזה מאוד יציב בחיים, וכאילו מה, אני פתאום בכיסא הזה, יושבת ומדברת ומרגישה ככה?

דנה: את תחושת הביחד מצאה בסופו של דבר…

רומי: “דווקא אצל מישהי שעברה פגיעה מינית. מישהי שעברה פגיעה מינית והיא גם סובלת מפוסט טראומה, יכלה להבין אותי ממש, ועזרה לי גם לטפל בזה. אבל משפחה וחברים, כאילו, רובם כזה עם תגובות של, ‘אה, את בסדר, הילדה בסדר, טוב, בסדר, לכולן זה כואב, כולן עוברות את זה, זה שטויות. את יודעת, אלוהים נתן לו את היכולת גם לשכוח’. וחיכיתי ליכולת הזו, שאלוהים נתן לנו לשכוח את כל מה שעברנו, והיא לא… היא לא הגיעה.

דנה: לאט לאט, היא הבינה שכמוה עוד הרבה נשים חוות את זה. אולי פרטי המקרה שונים בכל מקרה ומקרה, אבל התמונה הכללית דומה. יחס משפיל ומזלזל במהלך הלידה ו/או באשפוז במחלקת יולדות. אדישות לכאב, ולפעמים אף הסבת כאב מיותר. לאט לאט מתחדדת ההבנה שזה קורה בכל בתי החולים, ואין איזה שחסינה כנגד התופעה. זו רולטה רוסית, ואולי אולי את לא תפגעי. אם במקרה יש לך מזל.

רומי: “זה נתן לי להרגיש עם עצמי כאילו בסדר, כי עד אז האשמתי את עצמי, למה לא לקחתי בית חולים אחר? למה לא הגעתי מספיק מוכנה לקיסרי? ולמה לא ידעתי שצריך מכשיר ושככה מניקים? ואם הייתי יודעת שהייתי יכולה לקבל משכך כאבים, ולמה לא ביררתי באיזה בית חולים כן אפשר להיות עם בן הזוג בלילה ומישהו שיתמוך ויעזור?’ אז… זה עזר לי קצת לחלק הזה שהאשמתי את עצמי. הייתי טיפשה, כן? ולא מספיק ידעתי לפני מה אני עומדת. זה לא ‘בייבי בום’ שמראים בטלוויזיה, שהכל טוב ויפה ומחייכים ושתי לחיצות ובחוץ. זה לא, זה לא ככה.”

דנה: “ממש לא.”

רומי: “וזה ניתוח. ניתוח לכל דבר. אבל אנשים מתייחסים לזה גם כאילו קיסרי זה לידה. נכון. אבל זה גם ניתוח לכל דבר. וזה משפיע על הגוף. בן אדם שעובר ניתוח מתייחסים אליו אחרת ממישהי שעברה לידה, את הניתוח ככה, כן? זה היה אפילו ברגעים כאלה שאני יושבת במיטה, אני סובלת, קמה אפילו למזוג לעצמי, את יודעת, שתייה. ואז כאילו, ‘תגידי, את יכולה גם לשים לי?’ [צוחקת] זה עוד שני צעדים למקרר! זה ביג דיל, כן? זה היחס.”

דנה: מה שחשוב להבין זה שנשים לאחר שעברו אלימות מיילדותית הן כל כך בטראומה הרבה פעמים, שגם שנים לאחר האירוע הן עדיין מונעות מעצמן טיפול שיכול להיות קריטי עבור בריאותן, וכך הטראומה הנפשית יכולה להדרדר לסכנת חיים של ממש. אז לכל מי שסבור לתומו שאלימות מיילדותית זה אירוע בודד, שעובר, ויאללה, מה כבר קרה? אז זה מה שקורה. קשה עד בלתי אפשרי לשקם את האמון בין נשים לרופאי הנשים, שנרמס.

רומי: “אני לא הלכתי לרופאת נשים גם מאז.”

דנה: “מה, שלוש וחצי שנים?”

רומי: “כן. לא הלכתי… אולי רק בהתחלה כזה את יודעת… כשיש את ה… אולי רק פעם אחת, כי היה לי איזה כאבים, אבל כאילו, כשהיו לי בעיות, והיו לי, הלכתי פשוט לבית מרקחת ונתתי לעצמי את מה שאני חושבת שאני צריכה, כן? עצמאי טיפלתי בזה. וגם כשהיה לי באמת דברים, התקשרתי, למשל לרופאה, ואז שעה לפני כן הייתי מבטלת. מתקשרת, קובעת, וגם ככה זה תור שעד שמציעים לך [צוחקת], מתי יש לך תור זמין, היה מגיע היום, הייתי נכנסת ללחץ, מבטלת, כל היום בבאסה כי נזכרתי למה אני בלחץ, וזה מחזיר אותי שוב לכל האירועים האלה. ואז לא נרדמת שוב בלילה.”

דנה: “נשמע ממש קשה.”

רומי: “היה לי גם תמיד פחד שאני אראה את המנתחת פתאום באמצע הרחוב, ואני לא אדע איך להגיב. מה אני אעשה אם פתאום אני אראה אותה. ואת יודעת…”

דנה: “אם מחר באמת תתקלי בה ברחוב, מה תגידי לה?”

רומי: “ברחוב אני לא אגיד לה כלום, אבל תמיד היה לי רצון לבוא ולהגיד לה: ‘את יודעת איך היחס שלך השפיע עליי כל השנים האלה?’ ממש רציתי לעשות את זה. וחברה שלי שהיא דווקא נפגעה מינית אמרה לי, ‘כן, תעשי את זה, ואני אבוא אתך’. ועוד חברה אמרה לי, ‘תעשי, אנחנו נבוא אתך עד לשם’. ולא יודעת, לא יודעת, פשוט פחדתי, כאילו. אמרתי, ‘כן, כן, אני אעשה את זה. לא, לא, אני לא אעשה את זה’. ממש כמו התור לרופאה, כן? קובעים ואז מבטלים.”

דנה: “את חושבת שעימות כזה זה יכול לעשות לך טוב? או שאת ממש מפחדת שהיא פתאום תענה משהו…?”

רומי: “אני אגיד לך מה. אני… כאילו, כשאמרתי את זה, אז באמת העלו את זה בפניי, ‘ואם היא תגיד לך, אז מה את רוצה ממני עכשיו?’ מה אני אגיד לה, כאילו? היא לא רואה… אולי היא לא רואה את זה כמוני, כאילו, איך שזה השפיע עליי, אולי… ואם היא תגיד לי, ‘אז מה את רוצה?’ אולי ‘אני סתם מגזימה?’ וכל מיני כאלה. כאילו, זה עוד יותר ירסק אותי. כי אם היא לא תודה בטעות שלה? ואם היא לא תבין…? מי ירצה להגיד שככה הוא השפיע על בן אדם, את מבינה? ואם היא תגיד לי, ‘את מבזבזת לי את הזמן עם הדברים האלה’.”

דנה: ובפנטזיה הפרועה, אנחנו אפילו מרשות לעצמנו לשחק ברעיון של נקמה קטנה.

רומי: “אם היא תגיד ‘אז מה?’ אני עולה על השולחן שלה [צוחקת] וחונקת אותה עם שתי הידיים, וצועקת לה, ‘אז מה?!’” [דנה צוחקת]

רומי: “ [?] זה לא אני. … זה בדיוק להתנהג כמוה, בשבילי.”

דנה: “כן. מה שמעצבן אותי זה האנשים האלה, הרופאים, שהם יודעים על מישהי שהיא מתנהגת ככה, והם עומדים מהצד. כאילו, כן, בואו… שיבואו עוד נשים…”

רומי: “נכון, כי היא המנהלת, והיא הפרופסור, והם כרגע המתמחים, ואת יודעת. הם בצד כזה שהם גם אולי קצת מפחדים אולי להגיד משהו. בואי, היא ותיקה שם, היא אחראית על כל המחלקה. זה חתיכת תפקיד. עכשיו תחשבי כמה אנשים עוברים לה מתחת ליד, ומתחת לפה. לפה הזה שמדבר ככה.” אני חייבת לומר שאני אישית הלכתי קצת יותר רחוק בפנטזיה על נקמה… אבל עכשיו ברצינות, מה לגבי האופציה המשפטית? פגעו בך, אז למה לא לתבוע? אולי זו הדרך היחידה לשנות את המציאות הזו?

רומי: “אני יכולה להגיד לך שפניתי לעורך דין, והוא אמר שקשה להוכיח את הפגיעות, כי הייתי לבד. והוא, זה תיק גדול מדי בשבילו, להתחיל ולחפש ראיות. אז ויתרתי על זה פשוט.”

דנה: וזה לא הקושי היחיד בהתמודדות מול בתי החולים. אבל עוד נדבר על זה בפרקים הבאים. עבור רומי, האירוע פגע לא רק באמון שלה ברופאי נשים, אלא גם באמונה הדתית שלה, ביומיום שלה, ואפילו בתחושת הזהות שלה.

רומי: “אחרי האירוע הזה, ממש, האמת ממש אחרי זה, אני יצאתי בשאלה. אני ממש לא מאמינה. אני עדיין חיה אורח חיים דתי כי התחתנתי עם בעל דתי, ואני מאוד אוהבת אותו, אבל הדבר הזה שינה אותי לגמרי. אני לא חושבת שזה אי פעם ייעלם. זה יירגע לאט לאט, כמו שעכשיו אני הצלחתי לנהל אתך את השיחה בלי לבכות ולנתק, למרות שזה ממש עומד לי בגרון, כן? אני חייבת להגיד לך, כל השיחה. וזה יישאר, אז אני לא… נותנת לזה פשוט את הזמן. את יודעת, כמו שיש אובדן של בן אדם ואומרים לו, ‘חכה, תראה עם הזמן זה יתחיל ויירגע’, אז כאילו… לפעמים מרגיש לי כאילו איבדתי את הנפש שלי שם. זה פוגש אותי היום גם. כן. זה מגיע לי לפעמים, יש דברים שיכולים להחזיר לי את זה. אני יכולה פתאום לדפדף בפייסבוק ולראות סתם, שמישהי אפילו ילדה. ואז כזה, אני חושבת על כמה שלי הייתה חוויה נוראית [צוחקת]. כן. אבל גם היום אני מדברת עם חברות ואני שומעת סיפורים אפילו דומים לשלי. כן. וכמובן שכל דבר מעלה את זה מחדש. אני לא חושבת שזה אפשרי להחלים לגמרי. זה אירוע כל כך גדול בחיים שלי, ואני משתדלת לא להגיד ‘חוויה’, כי תמיד חוויה מתקשרת לי עם משהו חיובי, אבל זה לא. זה ממש אירוע טראומטי. וזה מלווה אותי כל יום. אין יום שאני לא קמה בבוקר ואני לא חושבת על זה. כאילו, כל יום זה בראש שלי. כל יום, טק, עברתי את זה, מתחילה את היום. מסיימת את היום- עברתי את זה, ממשיכה. ולא רואים את זה עליי. אף אחד לא יודע. אף אחד לא יכול אפילו לנחש, כן?”

דנה: ועליי, רואים? שומעים? תגובת משרד הבריאות: השירות הרפואי במדינת ישראל, לחולים בכלל וליולדות בפרט, הינו בסטנדרט גבוה ואנו פועלים באופן קבוע לשיפורו, גם בהיבט היחס במהלך של בדיקה וטיפול בנשים. לעתים לא קרובות יש חריגות מהיחס הנאות במהלך הטיפול. ככל שיש עדויות לכך, המעורבים בדבר מזומנים לבירור וטיפול משמעתי על פי הצורך. בנוסף, בין שאר הדברים שנעשו על ידי משרד הבריאות, המשרד יזם הקמת צוות משותף להסתדרות הרפואית ולמועצות הלאומיות לבריאות האישה ולרפואת נשים וגניטיקה, וזאת על מנת לבחון דרכים נוספות לשיפור חוויית הטיפול של הנשים. ככל שיש בידיכן תלונות הנוגעות לאירועים ספציפיים, יש להעבירן לנציבות התלונות למקצועות רפואיים כדי שאלו ייבחנו כנדרש.

אני דנה הילמן, יוצרת וכותבת עבר פלילי. תודה רבה לרומי (שם בדוי) שסיפרה בקולה על מה שעברה. אם גם אתן נפגעתן מאלימות מיילדותית, ניתן לפנות אליי. אם זה רק בשביל לשתף במה שעברתן, או כדי לנסות לקבל עזרה. באפשרותי להפנות אתכן לגורמים שלדעתי יוכלו לסייע נפשית, משפטית, או בכל דרך אחרת, כמובן תוך שמירה על פרטיותכן.

[סיום]
Photo by Nicolas Postiglioni from Pexels

הוסיפו הערות: